המופע "והילד הזה הוא אני" הולך לעיבוד

כשהדודה שפגשנו ביציאה מהאולם
שאלה אם נהניתי מההופעה
אמרתי "ברור, היא היתה נהדרת"
אבל מה שבעצם רציתי לומר
זה שהייתי עושה אותה אולי קצת אחרת

לא שיקרתי לדודה, באמת נהניתי
זאת היתה הופעה, איך אומרים, איכותית
אבל מצד שני, להגיד "נהדרת"
זאת לא תהיה האמת האמיתית

הספר הזה של יהודה אטלס
קראתי אותו אולי מיליון פעמים
הוא סיפר לי עלי דברים שידעתי
אבל לא הצלחתי להגיד לעצמי

והנה הוא פורח, יוצא מהחדר
והולך לעיבוד באולם של קונצרט
עם תזמורת, ומנצח, והמון המון כלים
כינורות, חצוצרות, כל מיני חלילים
ויהודה אטלס עצמו שיושב ומדבר
ובכל זאת אני מרגיש שזה לא מתחבר

אטלס עם הקאמרטה. לא מתחבר
אטלס עם הקאמרטה. לא מתחברדניאל צ'צ'יק

המוסיקה יפה, כתב אותה המנצח
הוא מניף את ידיו, מחייך וזורח
אבל איך היא קשורה לשירים, אני תוהה
ומיד מרגיש שאני בטח טועה
כי הצלילים לאו דווקא צמודים לשירים
כך אטלס הסביר בתחילת הדברים
הם מתארים רגשות, תחושות, הוויה
אם תחשבו יותר מדי תיהרס החוויה

הוא צודק מן הסתם, ובכל זאת לא רוויתי נחת
כי נכון שהכי גרוע זה להסביר איך צריך לחוות יצירת אמנות
אבל גם להסביר איך לא לחוות זאת לא שיטה מוצלחת

עוד דבר שהפריע קשור לנגנים
לא לנגינה, היא היתה ללא דופי
אלא דווקא לפנים
הן היו חתומות, רשמיות, רציניות
חוץ מהמנצח שצחק וגם שתי צ'לניות
אולי זאת דרכם לשמור על ריכוז
ובכל זאת לא היה מזיק לחייך ולזוז
אחד הכנרים נראה כל כך רציני
יכול להיות שהוא לא קרא את "והילד הזה הוא אני"?

"והילד הזה הוא אני". התזמורת הקאמרטה ירושלים. מנצח: יוסף ברדנשווילי. קריאה: יהודה אטלס. מוזיאון תל אביב, 26.12

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות