אם יש הישג שנחמה בידרמן גאה בו בחייה, זאת התרומה שלה לייסודו ולחגיגתו של יום האם בישראל, בשנות ה-50. היא היתה רק בת 11 כאשר הציעה, במכתב לעיתון הילדים "הארץ שלנו", לקבוע את יום האם בתאריך מותה של הנרייטה סאלד. ומה שהיה מפתיע, ומשום כך כנראה נחקק כה חזק בזיכרונה, הוא שהצעתה התקבלה תיכף ומיד.

אולי זה קרה כי היה היגיון רב בדבר: סאלד כונתה אז אם הילדים, בשל מעורבותה הרבה בעליית הנוער. ואולי גם כי המכתב הקצר (שהתפרסם בעיתון ב-14 בנובמבר 1951) נכתב בנימה רצינית של ילדה שיודעת על מה היא מדברת: "עלה בדעתי, כי רבים כמוני ששמעו על מנהג חגיגת יום האם יסכימו להנהיג אף בארצנו את יום האם העברייה ביום מותה של הנרייטה סאלד".

אלה היו המלים הנכוחות של הילדה נחמה פרנקל (שם נעוריה של בידרמן) מהרצליה. כמה שורות למטה הופיע דבר העיתון: "ובכן, זכרו ילדים ואבות: בב' באדר תשי"ב נחוג את יום האם הראשון במדינת ישראל. ביום הזה לא תרשו לאמכם לעמוד בתור, לבשל, לכבס - אתם תבצעו את כל העבודות הללו. ביום זה תשתדלו לגרום לאמכם אך נחת". הפור נפל, אם כן.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

ברבות השנים, אף שהנרייטה סאלד מוזכרת בכל הקשר של יום האם, השתכחה הילדה בעלת הזכויות להקשר הזה. אבל הילדה עצמה לא שכחה. בידרמן, בת 72 כיום, היא מיקרוביולוגית בגמלאות, נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא. בדירתה בבית דירות גבוה באחת השכונות הצפוניות של תל אביב היא חוזרת בהתרגשות ניכרת לעבר. נראה שבעבורה, המעורבות הפעוטה אך הגורלית שלה בחיי המדינה הצעירה היתה חוויה מכוננת. הסיפור מלווה אותה. כשילדיה היו קטנים נהגה לספר אותו ביום האם בגנים שבהם התחנכו וכיום היא מספרת אותו ביום המשפחה בגנים של נכדיה.

"אמי סיפרה לי על יום האם כשהייתי קטנה", משחזרת בידרמן את הרקע לשליחת המכתב שלה. "היא גדלה בלודז' בפולין במשפחה מטריארכלית. סבתי היתה עוגן מרכזי במשפחה. בפולין נהגו לחגוג את יום האם, ואצלם בבית החשיבות של היום הזה היתה מובנת מאליה". דן אלמגור, שבמשך השנים חיבר לא מעט שירים ליום האם, מציין כי בשנות ה-30 ילדים ציונים בפולין היו תורמים כסף ורוכשים תעודת קק"ל ליום האם.

ב-1951, כש"הארץ שלנו" החל להופיע, היה אביה של נחמה פרנקל מביא לה את הגיליון החדש בכל יום רביעי מחנות הספרים שהיתה סמוכה לבית המלאכה שלו בהרצליה. "כשהופנתה השאלה ‘מה דעתכם על הנהגת חג שכזה בארצנו?' לא היססתי", היא מספרת. "בזיכרוני היתה קבועה התמונה של הנרייטה סאלד, עטורת סרטים שחורים, שהיתה תלויה בגן שלי. היתה לנו מודעות לשואה בכלל, כי אירחנו קרובי משפחה שהיו פליטים, וגם ידענו על עליית הנוער. וגם, הנרייטה סאלד היתה בת דודה של אמי".

יום האם לא היה רעיון מקורי של העיתון. הוא יובא מארצות הברית, שם נקבע ב-1914 כחג לאומי - חג שמצמידים בו ציפורן לבן על דש הבגד כסמל להקרבה ולטוהר של האמהות, או אדום כדי לסמל את אומץ לבן, ומשחררים בו את האמהות מעמל יומן.

ב-1947 אימצה את המנהג אגודת "עזרה" בירושלים שסייעה ליולדות, וכעבור ארבע שנים, בעקבות הצעתה של חנה חושי, אשת ראש העיר המיתולוגי של חיפה, אבא חושי, החלו למסד אותו בעיר זו, בחג החנוכה.

באותה שנה, 1951, החל להתפרסם "הארץ שלנו". לדברי הד"ר רימה שיכמנטר מאוניברסיטת תל אביב, שחקרה את עיתוני ילדים בראשית שנות המדינה, העיתון החדש ביקש למצב את עצמו באמצעות קמפיין יום האם. "יוזמתו היתה בניגוד גמור לחגים הלאומיים או החקלאיים או הסוציאליסטיים למיניהם (אחד במאי) שנחוגו בעיתונים אחרים", היא מסבירה. "האם מסמלת את המשפחה שצריך לחגוג אותה; לא את הלאום, לא ערכים של סוציאליזם או אדמה. זה התאים לאידיאולוגיה הבורגנית, העירונית שניסו לקדם בעיתון ‘הארץ' בראשית שנות ה-50".

מודל האשה האידיאלית בתקופה זו, ודחיקתה לתפקידי אם וכעקרת בית, משתקפים ברשימות, בסיפורים ובשירים שפורסמו בהמוניהם לקראת יום האם, ובמיוחד בגיליון השיא שהוקדש לחג החדש. כך למשל תואר במלל ובצילומים "יום שלם בחיי אמא". בכתבה מוצגת אשה צעירה ונאה כשהיא מייבשת כלים, שוטפת את הבית בסינר למותניה, נשרכת עם ילדיה הפעוטים במדרגות בחזרה מהגן, ולבסוף מגישה לשולחן כאחרונת המלצריות, כשבעלה והילדים המחויכים יושבים ומחכים למנתם.

ב"עשרת הדיברות של האם" מורים לילד איך להתכונן - עם האב - ליום האם. הוא נדרש להתעורר מוקדם בבוקר, להכין לאמו ארוחת בוקר ולשחרר אותה ממטלותיה. ולבסוף, להתמלא אשמה: "לילה. אתה עייף ויגע, נכון? יום תמים של ריצות, יגיעות, עמל, עבר עליך; דע לך איפוא, כי יום כזה וקשה מזה עובר על אמך 364 פעמים בשנה. חשוב על כך לפני שוכבך לישון. הסק מסקנות להתנהגותך במשך כל השנה".

חלק מהיבול הגדול שהודפס במסגרת יום האם התקבל מהקוראים. רשימה נוגעת ללב במיוחד שהתפרסמה בגיליון כ"ד, ב-4 במארס 1953, נכתבה בידי עמוס קלוזנר, לימים עמוס עוז, בן 13 וחצי, שאמו הלכה לעולמה כשנה וחצי לפני כן.

הכותרת - "מתנה לאמא": "יום האם. השמש שקעה. מבעד לחלון אני רואה את חברי מהבית הסמוך מגיש לאמו חבילה עטופה בסרט אדום ודירת השכנים עוטה חג. עיני ננעצו בכוכב בודד, ונזכרתי באמא שלי שאינני יכול לנשקה היום ושאיני יכול להגיש לה מתנה".

תכונה רבה לקראת יום האם נרשמה גם בבית משפחת פרנקל. הבנות היו מכינות "מראש ובהיחבא", כדברי בידרמן, מתנות לאם: מחזיקי סירים סרוגים, למשל, או פרח מנייר. "בבוקר יום האם היינו מגישות לאמא ארוחת בוקר למיטה: כוס תה ופרוסת לחם בריבה תוצרת בית", היא נזכרת. "זו היתה הארוחה המפוארת של ימי הצנע".

במשך כמה שנים נחגגו בארץ שני ימי אם: האחד בחיפה בחנוכה והשני של קוראי "הארץ שלנו" בפברואר. בתחילת שנות ה-70 אימץ משרד החינוך את יום האם של פברואר (אם כי בל' בשבט ולא בב' אדר כבעיתון).

בספרו "פרידה משרוליק" מתאר הסוציולוג עוז אלמוג את הקרקע שעליה צמח יום האם. על פיו, הוא תאם לציפיות החברה מנשים ולדימויה של האשה כעקרת בית המתמחה בתחזוק הבית ובגידול הילדים, דימוי שטופח גם בעיתונות הנשים ובפרסומות.

בשנות ה-60 ו-70 היתה ליום האם נוכחות בולטת בתרבות הפופולרית של ישראל. דן אלמגור קיבץ את הפזמונים שחיבר לחג זה בעבור תוכניות טלוויזיה לילדים בפרק בספרו החדש שיצא השבוע, "הצ'ופצ'יק של הקומקום" (כנרת זמורה).

מדובר בבדיחה

ואולם בשנות ה-80, בד בבד עם שינויים חברתיים וכלכליים, נהפך יום האם ליום המשפחה. הפרופ' סילביה פוגל-ביז'אווי מבית הספר להתנהגות במכללה למנהל זוכרת את חגיגות יום האם בילדותה בצרפת, שבהן "היו מביאים פרחים לנשים, לאמהות". לדבריה, "יום האם היה כמו להגיד תודה סמלית על העבודה הסיזיפית, ובה בעת לצפות שהאם תמשיך במטלותיה".

את המעבר ליום המשפחה היא תולה בכניסה של נשים רבות יותר לשוק העבודה וכן בהשפעה של התנועה הפמיניסטית שהחלה לחלחל בתודעה הקולקטיבית. "כששוק התעסוקה משתנה, גם תפישות השוויון מחלחלות", מטעימה פוגל-ביז'אווי. כך, למשל, ב-1988 נקבע תיקון לחוק הזדמנויות בעבודה שהיא מגדירה "חוק שוויוני ופמיניסטי אף על פי שהוא לא מיושם כמו הרבה חוקים".

כל אלו יצרו אם כן את הרקע לתקומתו של יום המשפחה על חורבות יום האם. ואולם, לדברי פוגל-ביז'אווי, היום הזה היה ונשאר ברמה סימבולית בלבד וגם זו בעייתית בעליל. "כל עוד אנחנו מדברים על מודל המשפחה שבתודעת הציבור, כלומר, אבא, אמא וילדים תחת קורת גג אחת, המשפחה היהודית מהמעמד הבינוני, אנחנו יוצרים היררכיה שבה כל המשפחות האחרות - משפחות חדשות, ומשפחות בקרב ערבים וחרדים או אחרים - נמצאות מחוץ למעגל. זה בעצם שינוי ללא שינוי. אם היו רוצים לעודד שינוי אמיתי ולהכיר מודלים נוספים, היינו חוגגים את יום המשפחות".

בניגוד ליום האשה הבינלאומי, שצמח מתוך התנועות לשחרור האשה ונהפך ליום שמתקיים בו דיון רציני במעמד הנשים ("אף כי בדרך ניסו לחגוג זאת באמצעות קוסמטיקה, אך הפמיניסטיות לא נתנו לזה לקרות", כדברי פוגל-ביז'אווי), יום המשפחה, לדבריה, "הוא בדיחה". "התוכן הוא אישי", היא אומרת, "כאילו זה עניין אינדיוידואלי, בלי לראות את כל המנגנון הגדול הפועל מאחורי המשפחה, שעוברת הפרטה, כשמקצצים בכל השירותים שיכולים לסייע להורים וכך נוצר מצב שמשפחות מתקשות לתפקד כהורים".

פוגל-ביז'אווי מציעה לנצל את יום המשפחה כדי להעלות סוגיות חשובות הקשורות למוסד זה. לדבריה, במדינות אירופיות ובמיוחד בסקנדינביה קיימת מדיניות חברתית הנוגעת למוסד המשפחה, ועולות בהן סוגיות בהקשר לשילוב ההורים בשוק התעסוקה. "זה שמתרוצצים ורצים כדי להיות גם וגם וגם, זו לא גזירה משמים", אומרת פוגל-ביז'אווי. "השקעה בגיל הרך למשל נתפשת במדינות רבות כדרך לשילוב נשים וגברים. לא אומרים להורים למצוא פתרון לבדם. מבינים שם שאם אין תחבורה ציבורית ומעונות טובים באמת, אי אפשר לעבוד".

הדברים הללו מתקשרים באופן טבעי למחאה החברתית, שבה בלט קהל של הורים שדרשו בצדק חינוך מגיל 0. על כך פוגל-ביז'אווי מעירה כי למרות ועדת טרכטנברג, נראה שאין נכונות להשקעה ממשלתית ארוכת טווח.

ייתכן שאחרי הכל המעבר מיום האם ליום המשפחה היה מוקדם מדי. שכן, הוא אינו תואם את המציאות שבה בתוך המשפחה הגרעינית "האם נשארת בתפקיד הכפול והאב עם התפקיד העיקרי של המפרנס וראש המשפחה", כדברי פוגל-ביז'אווי.

דברים ברוח זו הביעה כבר לפני שנים העיתונאית יהודית קנולר ברשימתה האירונית מ-2 במארס 1987 ב"הארץ": "אתמול נחוג בתל אביב יום האם. דנה, אמא של ליאור, צילצלה וביקשה להכין עוגה ליום האם, סליחה, זאת אומרת יום המשפחה... העניין מרגיז אותי כבר שנים. לאמא של ליאור אמרתי: ‘אכין עוגה ליום האם, וליום המשפחה שהמשפחה תכין'. במסגרת המרוץ האידיוטי לשוויון, לוקחים מאתנו מה שמגיע לנו. כן, אני מודה באשמה, שפעם בשנה אני לא רוצה לקום בבוקר להכין ארוחת בוקר-סנוויץ-פרי, לרוץ לסדר את הבית, לאסוף את הזבל בחדר הילדים, להכין צהריים, להוריד ולתלות כביסה, לרוץ לפגישה, להדפיס, להיות בבית כשהם חוזרים, לשטוף כלים, לתת ארוחת ארבע, לעזור בשיעורים, להכין ארוחת ערב ולהירדם מול הטלויזיה. אם זה יום המשפחה אז שהמשפחה תעשה את כל זה, ואני אלך לנוח".

גם אצל נחמה בידרמן אפשר לחוש במורת רוח קלה מהשינוי של יום האם ליום המשפחה. כמה ימים אחרי הראיון אתה היא מתקשרת ודואגת שמא שכחה להבהיר: "תכתבי שצריך להחזיר ליום האם את כבודו האבוד", היא אומרת.