צריך אומץ כדי להציג את יצירתו של אוסקר ויילד "הנסיך המאושר" בגרסה של תיאטרון-מחול. הסיפור, אחת האגדות המוכרות ביותר של ויילד, כתוב בסגנון ריאליסטי עד כאב, לצד גלישה לעתים למחוזות דתיים-מיסטיים. ויילד המספר על פסלו המוזהב של הנסיך, הצופה באומללים שבאנשי עירו ומנסה לעזור להם באמצעות סנונית קטנה, אינו מנסה לייפות את המציאות למען הילדים.

הילדים שיצפו בהפקה שמעלה בימים אלו להקת המחול של סאלי אן פרידלנד יזכו לחוות מקצת מהאווירה הייחודית של הסיפור, אבל לא די בכך. נדמה כי החשש מעוצמתו של הסיפור הכריע את הכף. העיבוד שערך לסיפור צביקה קורמן, שאף ביים את ההצגה, מצליח לשמר לעתים את רוח יצירתו של ויילד ואינו משמיט קטעים קשים לכאורה לילדים, אך החלטות מסוימות פוגמות במידה מהותית בתוצאה הסופית.

כבהצגות מחול רבות בחר קורמן לשלב לצד הרקדנים שחקנית מספרת, המגוללת את עלילת הסיפור. שיבוצה של דנה דבורין לתפקיד, עם זאת, בעייתי. שחקנית פחות מתקתקה היתה מתאימה הרבה יותר.

שינוי מרענן, לעומת זאת, זימנה הכוריאוגרפיה של פרידלנד. לעומת הצגות מחול רבות לילדים, שבהן קטעי הריקוד נראים כתצוגת תכלית של סגנונות ריקוד וכל קשר בינם לבין העלילה הוא מקרי, פרידלנד הצליחה להשתמש בריקוד כאלמנט משחקי-עלילתי. כך, למשל, בקטע שבו מוצגת העיר ההומה שהנסיך צופה עליה; הרקדנים מגלמים את דמויותיהם של אנשי העיר הממהרים ושל הילדים המשחקים ומיטיבים ליצור את תחושת האינטנסיביות והלחץ. גם השתתפותה של אחת הרקדניות בקטעי משחק רבים היתה מוצלחת.

הבעיה המרכזית היתה בחלק המסיים של ההצגה. הקטעים המציגים את קפיאתה מקור של הסנונית הקטנה, לאחר שסייעה שוב ושוב לנסיך במעשי החסד שלו, אכן מצמררים, כבמקור של ויילד. ריקוד השלג שעוטף את העיר ואת הציפור האומללה, ולאחר מכן שיברונו של לב העופרת של הנסיך, היו מסעירים. ואולם, לאחר מכן בחרו היוצרים ללעוס לילדים את המסר עד דק ולהעביר מוסר השכל על כמה חשוב להיות קשוב לסבלו של האחר.

ואם בזאת לא די, הם הרחיקו לכת בשיר סיום בביצוע חייכני של דבורין - "שמור לך חלום קטן" - בנוסח התרגום של אהוד מנור לשירו המפורסם של לואי ארמסטרונג. כמה נחמד לצאת מהאולם לצלילי המוסיקה העדינים של השיר, כמה לא מתאים ולא הולם את רוח המקור.

סיפור עצוב אחר של ויילד, "הידיד הנאמן", נחתם בקטע מקסים שבו עכבר המים כועס על סיומו של הסיפור במוסר השכל. היה צריך להגיד לי את זה קודם, ואז ודאי לא הייתי מאזין - הוא מתלונן. ויילד לא ביקש ביצירתו לחנך, להעביר מסר, ללמד משהו. היצירה שלו מדברת בעד עצמה, על כל הקושי, היופי והאמת שבה. כדאי היה להשאיר את כל אלו גם לילדים צופי ההצגה.

"הנסיך המאושר". כוריאוגרפיה: סאלי אן פרידלנד; במאי: צביקה קורמן; מוסיקה: אפי שושני; עיצוב תלבושות: פולה מיודובניק. מוזיאון תל אביב, 28.1