האופן שבו הונחו על העטיפה שלוש המלים המרכיבות את כותרת ספרה החדש של נורית זרחי - "התרנגולת שהלכה אחורה" - קולע באמצעי פשוט לפרדוקס הכרונולוגי שבו עוסקת היצירה. המלה האמורה להיקרא ראשונה - התרנגולת - הוצבה בימין העטיפה, אך בניגוד למוסכמה העברית המלים הבאות מוצגות מעליה ולשמאלה ובממדים הולכים וקטנים. כך מרצדת העין, המורגלת בקריאה "נכונה", בין המלים ובין השורות, בניסיון לפענח את הכותרת כראוי. התרנגולת המאוירת שעל העטיפה לא מקלה על הניסיון, שכן היא ספק צועדת קדימה, ספק מתנדנדת אחורה.

הספר של זרחי, שאיירה הלה חבקין (הוצאת עם עובד), נפתח בלי גינונים מיותרים בהצגת שתי הגיבורות, ילדה ותרנגולת. "כשהילדה נכנסה הביתה ראתה את התרנגולת מסתובבת במטבח. ‘מה העניינים?' שאלה הילדה. ‘עשיתי טעות שנכנסתי לבית שלך', אמרה התרנגולת, ‘המקום שהייתי בו קודם היה הרבה יותר טוב'".

חבקין מציגה באיוריה לספר רב-רובדיות ואירוניה דקה, בדומה לאלה שהמחברת מעצבת במלים. אך לא אחת תיאוריה חורגים מהנימה העניינית שנוקטת זרחי. כך למשל בסצינת הפתיחה, שבה היא מבליטה את הפליאה שהסיטואציה אכן אמורה לעורר. באיור נראית תרנגולת, עומדת על רגליה הדקיקות כשלגופה שמלה שחורה שעליה הדפס ביצי-עין ומעליה עליונית בצבע צהוב-חלמון. הילדה העומדת בפתח החדר מגישה את ידה אל פיה ופוערת זוג עיניים, בעוד התרנגולת בוחנת פלפלייה בשוויון נפש. לא בכל יום פוגש אדם תרנגולת כזאת במטבח.

האיור הסמוך הוא אחד הבודדים בספר שבו הילדה והתרנגולת יוצרות קשר עין ממשי, בעומדן זו מול זו. על הרצפה מונח גלובוס. חבקין, כמו זרחי, מרמזת כי ההתרחשויות בסיפור לא רק חורגות ממרחב הזמן המוכר, אלא קוראות תיגר על הבמה שעליה מתרחשים האירועים ב"עולם".

ברובד הטקסטואלי מגלה התרנגולת עד מהרה כי מטבחם של בני אדם עלול להיות מקום עוכר שלווה בעבור ציפור בעלת מודעות. ספק אם התרנגולת של זרחי, שמדברת אמנם עברית שוטפת, מצטמררת מהמקור הוולגרי של המלה "מטבח", אך היא בהחלט מגיבה בחומרה כשהילדה מציעה לה להתכבד ולאכול שניצל.

"את ילדה אכזרית", אומרת האורחת ומודיעה שהיא מתגעגעת למקום שהיתה בו "קודם".

ספרה של זרחי משתעשע בחידה הלוגית השחוקה מה קדם למה, התרנגולת או הביצה, אך היא אינה מבזבזת משאבים על ניסיון לפתור את החידה. זרחי מסתפקת בזריעת ספקות בלב קוראיה - צעירים כמבוגרים - בנוגע למה שנראה ודאי ומוחלט. בראש וראשונה היא משתדלת לקעקע את מושגי המרחב והזמן המוכרים.

התרנגולת, שמחליטה לעזוב את בית הילדה, אינה זוכרת מהיכן בעצם הגיעה. השיטה שלה לנסות לנוע אל המקום שממנו באה היא בהליכה לאחור. חבקין וזרחי מתייחסות לשיטה בתערובת נהדרת של סקפטיות והומור. הכפולה הבאה מציגה שני איורים: בראשון נראית התרנגולת כשהיא פוסעת לאחור, לכיוונה של דלת פתוחה קמעה. על הדלת תלוי שלט ועליו המשפט שמאמינים כי היה חקוק במקדש אפולו, אתר האורקל מדלפי: "דע את עצמך"; האיור בעמוד הסמוך מציג את הנעשה מאחורי הדלת הפתוחה. מוצג בו "בעל הבית", איש לבן שיער היושב בכורסה וקורא עיתון. לפני האיש עומד כלבו הפוער פיו ונובח. התרנגולת הגיעה בחזרה אל דירתו של בעל הבית. זה מברך אותה ב"שלום סופיה" ומכאן נראה שהוא אכן מכיר אותה, ואולי גם את חוכמתה, כנרמז משמה. מיד עם הישמע נביחת הכלב התרנגולת מכריזה כי "היה יותר טוב בבית הקודם". חבקין מספקת הסבר נוסף לעלבונה של התרנגולת, בציירה על שולחנו של בעל הבית ביצה קשה.

כך או כך, מרגע שהתרנגולת מחליטה לחזור שוב לבית הקודם מסתבכת קצת השיטה. ואכן, הכפולה שיצרו זרחי וחבקין באופן הרמוני מציגה בפני הקוראים מלכוד לוגי מסוים. עם הקושי להתיר את הפלונטר בשאלה מהו בעצם הבית "הקודם" אפשר להתמודד בקלות ופשוט להעביר דף.

הילדה, בעקבות התרנגולת, צועדת החוצה, לרחוב. "התנועה ברחוב היתה סואנת מאוד" מצהירה זרחי. שובל המכוניות שמציירת חבקין (מופיעות עליהן לוחיות זיהוי כגון www.ofot.org) מעצים את התחושה כי הכביש הוא מעין נהר מכוניות, הזורמות בכיוון אחד.

כידוע "אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים" (משפט המיוחס לפילוסוף הרקליטוס). אך הגיבורה של זרחי מתעלמת מהחוכמה העתיקה הזאת. וכמו רבים מהיצורים התבוניים היא כמהה לגורמים הבלתי משתנים והקבועים בעולם, ובין היתר למקום הפיסי, הכרונולוגי והרוחני שכבר היה ועבר.

חלק מיצירותיה של זרחי מקוטלגות במחקר הספרותי כדוגמאות לנונסנס (אי-גיון). זרחי, שפירסמה עד היום עשרות רבות של ספרי ילדים, ספרי שירה ופרוזה, מפסלת בשפה ביד אמן. לא אחת היא גם יוצרת סיטואציות נונסנס משובחות, אך לעתים התיוג הזה עושה עוול לרוח האמיתית של יצירותיה. בספר "התרנגולת שהלכה אחורה", למשל, בולט דווקא ההיגיון הפנימי, שלפיו פועלת התרנגולת. אמנם אין זה ההיגיון המוכר והפשוט מחיי היום-יום, אך התרנגולת, והילדה הפוסעת בעקבותיה, אינן נעות בלא מטרה.

התרנגולת נכנסת לחנות כובעים (חבקין הצמידה לה את השם "נוסטלגיה") ומחפשת כובע שהשאירה שם. למוכרת המופתעת היא מסבירה שזהו הכובע שעדיין לא קנתה ולבסוף יוצאת בכעס מהמקום כשלא מבינים אותה. המוכרת רצה אחריה ומעניקה לה כובע סגול עם דובדבנים, שמישהי שכחה בחנות.

משפט יחיד שהצפינה זרחי בין השורות המתארות את עלילותיה של התרנגולת מתייחס אל מחשבותיה ודאגותיה של הילדה. "גם אני רציתי להיות בגן הקודם שלי", היא מעירה, אך ממהרת לנחם עצמה כי "הגן של עכשיו הרבה יותר טוב". הילדה מציגה יכולת השלמה והסתגלות, לעומת אופיה הלא מסופק והנרגן של התרנגולת. זו מסרבת להכיר במסלולו החד-כיווני של הזמן ובצורך לנוע קדימה.

התרנגולת אכן מגיבה במעשה אופייני למי שתכונות נוקשות אלה של הזמן מבעיתות אותו. היא מנסה לחזור לאחור בכוח. התרנגולת צועדת אל תוך ביצה גדולה המחכה על האדמה, ששעון נוזלי בסגנון דאלי מרוח על קליפתה. "למה נכנסת לביצה?" צועקת הילדה. "הגעתי לסוף האחורנית", נשמע קול מתוך הביצה, "עכשיו אפשר להתחיל מהתחלה".

באיור האחרון מביטה הילדה היישר לכיוונם של הקוראים. מפניה נעדרת ההשתוממות שהציגה במפגשה הראשון של התרנגולת, אף שלנגד עיניה פורץ מהביצה אפרוח, החובש כובע סגול עם דובדבנים.