שיחת הורים עם מתבגרים על מין היתה לקלישאה בתרבות הפופולרית. בסצינה המוכרת בסדרת טלוויזיה או בסרט, האב הנכלם נכנס לחדר הבן, מכחכח בגרונו; ניכר שאין מקום שהיה רוצה פחות להיות בו באותו הרגע מאשר בחדר הזה. ואז, אם הוא לא חוזר כלעומת שבא, הוא מתחיל למלמל משהו בנושא. זהו הרגע הדרמטי שבו המתבגר חוסך לאב את הבושה ומודיע לו שהוא יודע דבר אחד או שניים על החיים. האב יוצא מהחדר באנחת רווחה וזנב בין הרגליים.

ההצגה המגוחכת הזאת של פער הדורות, שעדיין מצוטטת בסדרות טלוויזיה עכשוויות ("יום האם" למשל, אם כי בהקשר שונה מעט), היא כמובן מיושנת. הורים (לפחות אלה שמעדיפים את האמצעי הבעייתי של בילוש אחר הילדים על שיחה פתוחה) כבר לא צריכים לחטט במגירה של ילדיהם, מתחת למזרון (כדי למצוא חוברות פורנו) או אפילו לבדוק את נתיב הגלישה שלהם במחשב. הם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שילדיהם יודעים הרבה על מין מגוון ועל חיפצון נשים, כי נחשפו לפורנוגרפיה. אצל מקצתם אף מדובר בצריכת פורנוגרפיה ולא רק חשיפה אקראית.

פורנוגרפיה נגישה כיום מאי-פעם, גם לבני נוער. אם פעם צריכת סרטים כחולים היתה כרוכה בביקור בחנויות קטנות ונידחות שגברים מוזרים חומקים אליהן, או ביציאה לווידיאומט השכונתי ­ מה שחייב בדיקה מעבר לכתף שמא השכנה בסביבה ­ האינטרנט העביר מהעולם את התרחישים המביכים הללו. אפשר לצפות ב"סרטים למבוגרים" בנינוחות בפרטיות החדר. הגלישה במכשירי הטלפון החכמים הגבירה את הנגישות עוד יותר, מזהירים מומחים. ילדים, בהם צעירים מאוד, אף עשויים להגיע לאתרים בעלי תכנים מיניים בטעות, בחיפוש אחר דברים תמימים.

מחקרה של ד"ר אביגיל מור ממכללת תל חי, שבדק את הרגלי החשיפה לפורנוגרפיה בקרב בני נוער באינטרנט, העלה שמרביתם (92%) גולשים באתרי פורנוגרפיה בתדירות של בין כל יום או כמה פעמים בחודש. המחקר יוצג היום (ראשון) ביום עיון על פורנוגרפיה ומתבגרים, המשותף לרופאי ילדים, פסיכולוגים ואנשי מערכת החינוך. את הכנס יזמו עמותת "דלת פתוחה" של האגודה לתכנון משפחה והאגודה לטיפול מיני (איט"ם) והוא יתקיים בבית החולים איכילוב בתל אביב.

ואולם, מעיון במחקר מתברר שהוא מתייחס רק לבנים ולא לבנות: כ‑200 נערים, בני 14‑18 השתתפו בו. התברר כי יותר ממחציתם (52%) גולשים באתרים פורנוגרפיים כמה פעמים בשבוע ו‑40% גולשים בהם כמה פעמים בחודש. רק 8% טענו שאינם גולשים לאתרים כאלה כלל.

גם בנות צופות

לדברי מור, "הצריכה המוגברת של פורנוגרפיה שהתגלתה בקרב בני הנוער צריכה להדאיג אותנו מאוד. מאחר שהפורנוגרפיה כורכת מיניות עם שליטה, הכנעה וניצול מיני של נערות ונשים, פירוש הדבר שמרבית הנערים מקבלים מושגים מעוותים לגמרי על מיניות האשה בפרט ומיניות האדם ככלל, מבלי שהם מבינים שמדובר בייצוג שקרי במלוא מובן המלה. זאת ועוד, הם לומדים מהצפייה בחומרים אלה להתייחס לגוף האשה כאל חפץ מיני שנועד לשימושם ועינוגם, והדבר עלול להקהות את רגישותם למצבים מיניים בלתי תקינים, כגון ניצול מיני של נערות".

ואולם, היא מוסיפה, נמצא גם ממצא אופטימי: ככל שהמתבגרים יכלו לנהל שיחה פתוחה עם הוריהם, המקדמת יחס מכבד לנערות והבנת הפסול שבניצול מיני של מצוקתן, כך הסיכוי לאלימות פוחת. ולהיפך, "העדרה של תקשורת כזו עם ההורים נקשרת למוכנות להתייחס לנערה כאל חפץ לשימוש מיני". ממצאים אלו הובילו את מור למסקנה שחינוך מיני ויחס פתוח לנושא המיניות בבית יכולים להיות משקל נגד לחשיפה לפורנוגרפיה.

כאשר נשאלה מדוע לא חקרה את הנערות, השיבה מור בפסקנות כי לא ראתה צורך בכך מכיוון ש"ידוע ממחקרים שבנות לא צורכות פורנוגרפיה ושהן נרתעות ממנה". כמו כן, לדבריה, במחקר אחר שלה, על מין מזדמן, היתה שאלה על צפייה בפורנוגרפיה, והממצאים אמנם הראו שהצפייה של בנות נמוכה מאוד.

בניגוד למור אומר ד"ר צחי בן ציון, הפסיכיאטר הראשי והאחראי על השירות לבריאות מינית בקופת חולים לאומית, כי בנות בהחלט נחשפות לפורנוגרפיה, אם כי הצפייה שלהן בה פחותה; גם בזמן המוקדש לה וגם בתדירות.

לדברי דפנה אייזנרייך, רכזת החינוך במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, "הקול של הבנות פחות נשמע כשמדברים על פורנוגרפיה. גם בסדנאות, כשמדברים על מיניות, אף נערה לא תשב בכיתה ותאמר שהיא צופה. לעומת בנים שכן ידברו על כך".

אייזנרייך מסכימה כי ייתכן שגם במחקרים בנות אינן מדווחות בצורה אמינה. "זה מקביל לדיבור על אוננות בקרב נשים. האשה נתפשת כיצור פחות מיני, ולכן לא נעים ולא נוח לדבר על זה. וכך יש פחות מחקרים על הנושא. אבל אם אין חינוך מיני הולם, כולם הולכים לחפש תשובות באינטרנט וכולם מגיעים לאותם אתרים. וזה לא משנה בכלל אם הבנות נחשפות מעצמן או שהגיעו למקרה.

"את הבנות זה אמנם מרתיע יותר, אבל זה גם עניין של התרגלות. אם הגברים מקבלים זאת כאמת, אין סיבה שהנערות לא יראו זאת כך. גם הן מקבלות מהצפייה באתרים פורנוגרפיים את הסימנים של איך הן צריכות להתנהג או להיראות".

לא אורגזמה, לא צעקות

ההשלכות של צפייה בפורנוגרפיה בגיל שבו ההתפתחות הרגשית והמינית היא בשיאה הן דרמטיות. ד"ר בן ציון מונה ביניהן בעיות בתפקוד המיני של גברים צעירים, המוטרדים מגודל האבר שלהם וכדומה, כי "הם חושבים שמה שהם ראו, ככה זה, וזה נתפש כאידאה".

אשר לנערות בן ציון אומר כי "לפחות לפי מה שאני רואה בקליניקה, החשיפה לפורנוגרפיה יוצרת פחדים וסלידה, ובאופן כללי רתיעה מיחסי מין".

בעמותה "נשים לגופן" החלו בסקר גדול של "נערות לגופן". לדברי דנה ויינברג, מנכ"לית העמותה, "יש מעט התייחסות וידע על נערות, על דימוי גוף והמיניות שלהן. זו לקונה אדירה".

חוסר הידע וההתייחסות מאפיין גם את המחקר על נשים. "כל מה שקשור לנשים כצורכות פורנוגרפיה הוא תחום אפור", אומרת ויינברג. "יש לנו הנחה שפורנוגרפיה מנצלת ומבזה נשים ושגברים צורכים אותה, בזמן שהתמונה מורכבת יותר. נשים בהחלט יכולות להפיק סיפוק מיני מפורנוגרפיה. מערכת הגירוי הנשית מסוגלת להתפתח בעקבות גירויים מיניים ויזואליים. אבל אין מספיק מבט מחקרי על זה".

לדבריה, "אין ספק שנערות חשופות מאוד לפורנוגרפיה, ברשת ומחוצה לה". היא מרחיבה את היריעה גם לסרטים, לטלוויזיה ולפרסומות שיש בהם מיצגים אידיאליים של גוף נשי, רבים מהם סקסיסטיים. "אין ספק לכל מי שעוסק בנושא, שהחשיפה הזאת משפיעה באופן דרמטי על גיבוש נורמות מיניות", מטעימה ויינברג. "זה מקבע תפישה שמרנית של הנשים, המושרשת בחומרים פורנוגרפיים, ומעצב לרעה את הדימוי של הגוף, הגברי או הנשי".

צורת הגוף המוצגת ­ חזה מנופח לנשים, למשל, כפי שהוא נראה באתרים פורנוגרפיים ומשתקף בפרסומות או בכל מדיום אחר ­ משפיעה על דימוי הגוף של נערות צעירות וגורמת להן להיות לא מרוצות מממדיהן. אם פעם דיברו על הגוף באופן כללי, ועל רזון, כיום נוסף הרצון להגדיל את החזה בעזרת חזייה מרופדת באופן מופרז. שלא לדבר על ניתוחים להגדלת חזה שנעשו פופולריים בקרב בנות נוער.

חוסר שביעות הרצון מגופן, בהשפעת חשיפה לפורנוגרפיה, עולה משאלות של נערות באתר הייעוץ של "דלת פתוחה". לדברי ג'ואן זק-פייקס, עובדת סוציאלית ורכזת תחום המתבגרים באגודה, לאתר מגיעות אלפי שאלות בחודש ממתבגרים, ומהן אפשר ללמוד על צפייה בתכנים פורנוגרפיים מגיל צעיר ­ בנים ובנות כאחד.

הנערות, אומרת זק-פייקס, מוטרדות לא רק מגודל החזה, אלא ממראה אברי המין שלהן. "הן שואלות על שערות ערווה, למשל", היא אומרת. "בסרטים הרי אין כמעט שער ערווה. הן מדברות על כך שהן לא יפות ושהן חוששות שהן ידחו את בן הזוג. ואני מדברת על בנות 14 ו‑15 ואפילו 13".

זק-פייקס, העוסקת בייעוץ מיני למתבגרים זה יותר מ‑30 שנה, נזכרת בימים שהשאלות נסובו על קבלת מחזור וטמפונים. "הדימוי הגופני והמיני של בנות הוא עניין עצוב ומדאיג", היא אומרת. "בנות מתארות מצב שהן נהנות ממין אבל לא מגיעות לאורגזמה, בוודאי לא כפי שנראה בסרטים, בצעקות. הן חוששת שהן מאכזבות את בן הזוג. אמות המידה והציפייה שלהן מעצמן ­ מותאמות לאלה של סרטים פורנוגרפיים".

נתק מהצד הרגשי

מחקרים לא מעטים בודקים קשר בין חשיפה לפורנוגרפיה ובין אלימות מינית.  אייזנרייך מציינת כי "בגיל ההתבגרות הבנים מפעילים המון לחץ. הדינמיקה היא כזו שהחיזור מגיע מהנערים, הם קובעים את הטון, והנערה צריכה להסכים או לא להסכים. זה יוצר סיכון לפגיעה. פורנוגרפיה היא לרוב מין קבוצתי שהוא אלים מאוד, וזו עלולה להיות אמת המידה למין"]

לדברי זק-פייקס, "מהתיאור של הבנות שכותבות לנו עולה שהבת, לפחות בגילים הצעירים יותר של בני הנוער, היא בעצם אובייקט בשימוש בן הזוג ולסיפוק הצרכים שלו, לרצות אותו. זה לא שהוא אלים, אבל יש ריקנות בקשר המיני. חוסר תיאום ופשוט נתק בין מה שהיא עושה לבין הצד הרגשי. זה בדיוק מה שרואים בפורנוגרפיה. בגילים בוגרים יש הרבה פחות נתק".

אייזנרייך מוסיפה: "זה נורא מפחיד לראות פורנוגרפיה ולחשוב שככה נראים יחסי מין. יחסי מין הפכו להיות מאוד טכניים, ללא רגש, ובנים ובנות מתחילים להתייחס אליהם באופן כזה, טכני. ואז מגיע גם ניצול".

זק-פייקס מסבירה כי "בגילים אלה יש פער גדול בין ההתפתחות הקוגניטיבית של המתבגרת הצעירה ובין הבשלות המינית והרגשית שלה. זה עולה מתיאור הקשרים המיניים. יש הרבה מין אוראלי וגם מין אנאלי. אבל היא בתולה עדיין. ההבנה והמודעות נמוכות מאוד, אבל הן עושות דברים של מבוגרים".

"עד לפני חמש ועשר שנים המחקרים היו על נשיקות וגיפופים מעל ומתחת לבגדים. עכשיו צריך להתחיל לשאול שאלות ענייניות יותר. המגמה של התנסויות מיניות מגוונות לא נחקרה מספיק".

לנוכח התיאור החד הזה של התמונה, ברור כי החינוך המיני שמספק משרד החינוך רחוק מאוד ממציאות חייהם של תלמידים ותלמידות. בסוף בית הספר היסודי נידונים נושאים כמו השינויים הגופניים והרגשיים בגיל ההתבגרות ומוזכרות סכנות כמו הטרדה מינית. בהמשך מפתחים את הנושאים הללו וגם נוגעים בנושאים שונים בתחום המגדר ­ נשיות או גבריות, הפרעות אכילה. ואולם, אין עיסוק בחשיפה לפורנוגרפיה.

זק-פייקס מספרת כי באחת הסדנאות לחינוך מיני שהעבירה היתה צריכה "לשכנע מחנך, שרצה שאבוא לכיתה ח' או ט' לדבר על השינויים הגופניים, שזה לא מתאים. החינוך המיני לא תואם את מה שקורה. הוא לא עונה על הצורך ולא מותאם לכך שהמידע על מין מגיע מפורנוגרפיה. וזה לא משנה אם מסכימים או לא למה שמתרחש: אי אפשר לחסום את הגישה לפורנוגרפיה".

מומחים כיום מתלבטים אם לאפשר צפייה מודרכת בפורנוגרפיה. זק-פייקס מצדדת בכך. "זה לא שחייבים להצטרף לעולם הזה, אבל צריכים להכיר אותו ולהתמודד אתו. בני הנוער צריכים את העזרה שלנו כדי לפענח את הדברים שהם רואים".

מרכזי הסיוע כוללים את נושא הפורנוגרפיה בסדנאות שהם מקיימים ב‑50 בתי ספר בשנה. טיפה בים. "עיקר העבודה שלנו בנושא היא לדבר על הדברים לא מעמדה שפוסלת, אלא להציע לבנים וגם לבנות קודם כל להסתכל על סרט עם תכנים מיניים כעל סרט", אומרת אייזנרייך. "להציע לבנים לשאול את עצמם, אם הבחורה שנראית שם מקיימת מין קבוצתי באמת נהנית? יש הרי במאי לסרט והיא שחקנית. אז אולי משחקת שהיא נהנית. הנקודה היא שזה לא משקף מציאות".

זק-פייקס מציינת כי האנשים שמעבירים תוכניות לחינוך מיני, כיום יותר מבעבר, צריכים להרגיש בנוח עם הנושאים האלה. "זה דורש השקעה", היא אומרת. "משרד החינוך קצת חושש ופוחד מזה".

ומכל מקום, "ההורים צריכים להיות מעורבים, עם כל הקושי והמבוכה. לכן חייבים להשקיע גם בהורים. לעזור להם לדבר על זה. אני מאמינה שהבעיה היא בתפישה שהמבוגר צריך להושיב את הנער או הנערה ולדבר אתם. זה לא זה. צריך כל הזמן להגיב לדברים שקורים סביבנו. אם בעיתונות, אם בטלוויזיה. להעיר, לעורר לשיחה, לפענח. לא לדבר רק על הסכנות, אלא גם על הצד החיובי שביחסי המין. הרבה פעמים הורים פוחדים להביע מיניות שלהם ליד הילדים. ובגבולות ההיגיון צריך לאפשר זאת. הורים יכולים להתגבר על המבוכה שלהם ולהידבר עם הילדים בנושא של מיניות".