“אני רוצה לראות תמונות בטלפון של אבא!” אני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה את הבקשה הזאת. אני רק יודע שאני שומע אותה כל יום, כמו מנטרה, מפי בתי בת השלוש, מהרגע שלמדה לחבר משפטים.

בתחילה חשבתי שהקסם טמון בצג המגע של האייפון, לאו דווקא בתמונות ובסרטונים המשפחתיים עצמם. העובדה שאפשר להזיז תמונות בהחלקת אצבע על לוח זכוכית נוטעת בנו את התחושה שאנחנו כמעט בעלי כוחות־על. היא מהלכת קסם על מבוגרים, קל וחומר על ילדים. אבל כשלבקשה היומית הצטרפה גם הבקשה “אני רוצה לראות תמונות במחשב!” הבנתי שלא כוחות־על מעניינים אותה. הקסם שבטלפון ההיי־טקי שלי הוא בסך הכל משהו שמסיח את הדעת מאובססיית התצלומים של בתי.
לכאורה אין שום דבר מזיק בעניין הרב שמגלה ילד בצפייה בתמונות; אולי יש בזה אפילו משהו מועיל. ילדים צריכים לפתח מודעות לעצמם ולקשר שלהם לאחרים, והצפייה בתמונות שלהם עם חברים ובני משפחה מסייעת מן הסתם לעיצוב ההכרה הזאת. מחקרים רבים מלמדים שגירויים המתמקדים בעצמי ‏(כגון מראות, או תצלומים‏) תורמים לפיתוח המודעות של אדם אל עצמו.

אבל אני חששתי שאובססיית התצלומים של בתי עלולה להאיץ את המודעות שלה לעצמה עד כדי גרימת נזק. הסקסואליזציה המוקדמת של ילדות קטנות וההתעניינות המוגזמת של ילדים בגיל בית הספר היסודי במותגים הם רק שניים מהמרכיבים הספציפיים הרבים מספור של מגמת ההתבגרות המוקדמת של ילדים, שמרבים לקונן עליה. אבל לא מדברים די הצורך, אם בכלל, על אחד המרכיבים הבולטים של התופעה - מודעות עצמית מפותחת ביחס לגיל.

אלן מורין, פסיכולוג מאוניברסיטת מאונט רויאל שבקנדה, שחוקר את הנושא, אומר: “אין ספק שילדים כיום נחשפים לגירויים של התמקדות עצמית הרבה יותר משאנחנו נחשפנו לכך בגילם, בייחוד בגלל המצלמות הדיגיטליות, הטלפונים הסלולריים והקלות שבה אפשר להעלות את התמונות והסרטונים האלה לאינטרנט”.

כמו ברוב התחומים, מודעות עצמית היא עניין בריא כשהיא מתונה, ובעייתי כשהיא מוגזמת. אצל מבוגרים נמצא קשר בין מודעות עצמית מופרזת לבין שלל רעות חולות, מחרדה ועד יוהרה. מורין מסייג ואומר שלא כל ההשפעות שליליות, אך “כשמצלמים ומסריטים אותך לעתים קרובות, ברוב המקרים גוברת המודעות לעצמך ואתה גוברות הבדיקה העצמית והביקורת העצמית, ויש לכך עוד השלכות בלתי רצויות”.

לא רק הצפייה בתמונות של עצמנו עלולה ליצור בעיה; גם פעולת הצילום של התמונות האלה משפיעה עלינו. חייהם של ילדינו מתועדים כפי שמעולם לא תועדו חייהם של ילדים. להורי יש אלבום תמונות אחד לכל שנה או שנתיים מההיסטוריה המשפחתית, ובכל אלבום ארבע תמונות בכל עמוד, מונחות בזהירות מתחת לצלופן דביק. אצלי נוספות לאייפון או למחשב יותר מ–100 תמונות חדשות בחודש. כמו מבוגרים, לא פעם גם ילדים מתנהגים אחרת כשהם יודעים שהמצלמה פועלת. יש סיבה לכך שתמונות מבוימות נראות מוזרות ומלאכותיות לעומת תמונות טבעיות, כשהמצולם אינו יודע שמצלמים אותו. עצם פעולת התיעוד, למרבה האירוניה, משפיעה על הרגע שהיא מנסה לתעד.

ככל שאנחנו מסריטים יותר - ואין עוררין על כך שאנחנו מצלמים הרבה כיום - כך ילדינו, במידה זו או אחרת, מגלמים תפקיד במודע למען המצלמה במקום פשוט להיות נוכחים. לפני כמה ימים קרה דבר מתוק: בתי חיבקה את אחיה בן השנה. אשתי ואני לא הספקנו להיאנח בהתפעלות, והילדה כבר אמרה, ‘צלמו אותי!’” ילדה בת שלוש לא אמורה לדעת איזו פעולה מפעולותיה ראויה לתיעוד; היא צריכה פשוט לחיות את הרגע.

מודעות עצמית מזיקה

שני המרכיבים של אובססיית הצילום שלנו - החוויה שבה הורים ואחרים מצלמים כל הזמן, והצפייה הסדירה בתוצרי התיעוד הבלתי נלאה הזה - גורמים לכך שהילדים שלנו נעשים יותר ויותר מודעים לעצמם. וזה חבל, כי אחד הדברים שמקנה לילדות את ערכה הרב הוא העדר מודעות עצמית. יש לנו בדירה מסדרון ארוך שבתי הפכה אותו למסלול המראה. אני חוגג כשהיא ממריאה, גופה הקטן נוטה קדימה ורוטט כאילו היא מתחמקת מאש צלפים, בעוד רגליה וזרועותיה מתנועעות בקדחתנות ובאושר. כל העניין, שמתרחש שוב ושוב במשך היום, כל יום, נמשך שתיים־שלוש שניות בסך הכל.

מתישהו כבר לא תהיה לה ההתלהבות הבלתי מרוסנת הזאת לעבור כך מחדר לחדר, התלהבות שביסודה היא אולי התלהבות בסיסית מהחיים. היא תהיה מודעת לכך שמבוגרים לא רצים מחדר לחדר. היא תהיה מודעת לעצמה. המודעות הזאת תהיה כמובן התפתחות נורמלית ובריאה. אבל יהיה בה גם אובדן של משהו מיוחד במינו. ראיתי אותה רצה כך במסדרון אין־ספור פעמים, ותמיד זה גורם לי לשמוח שאני חי. יש יתרונות בחוסר מודעות עצמית, אבל אני חושש שהאובססיה הקולקטיבית שלנו לתמונות מקרבת את חורבנו.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל