בגן אנטיגונוס שבשכונת קטמונים בירושלים יושבת קבוצה של ילדים ליד שולחן נמוך ומשוחחת עם הגננת על הספר “המעיל המופלא של יוסף” מאת סימס טבק. באופן טבעי, בגלל גילם הצעיר של המשתתפים, הדיון מוגבל. אך נראה שהם מעודכנים היטב בגלגוליו של המעיל.

כמו בשירה הידוע של קדיה מולודובסקי על המעיל, גם המקור לספר הזה, שמחברו ומאיירו הוא יהודי אמריקאי, הוא יידי. ובדומה לו, גם הוא עוסק בהומור ובחן - ובחזרתיות האהובה על הפעוטות - בפתרונות היצירתיים שבני אדם עניים נדרשים להם. המעיל מתפורר? הנה הוא נהפך לאפודה, האפודה לצעיף, הצעיף למטפחת וכך הלאה. עד שלבסוף נותר רק כפתור, שנעלם. לשאלת הגננת, אחד הילדים אומר שאהב את הכפתור אף יותר מאשר את המעיל. ברוח הספר שילבו ילדי הגן בדים וכפתורים בציוריהם. הציור המצטיין: ילדה עגומת מראה עם עיני כפתורים אדומות.

הסיפור על המעיל ואיוריו המשובחים מייצגים היטב את רוחה של התוכנית “ספריית פיג’מה”. במסגרתה יקבלו בסוף החודש 200 אלף ילדי גן ישראלים את הספר הזה לבתיהם, ואליו יצטרפו עד סוף השנה שבעה ספרים נוספים.

מפעל הספרים היפה הזה הוא עיבוד מקומי של תוכנית אמריקאית דומה, באותו השם. היוזם והמממן של התוכנית בארצות הברית הוא הפילנתרופ היהודי הרולד גרינספון. לאחר שתרם כספים לחינוך יהודי, הוא שמע על התוכנית “ספריית הדמיון”, ששמה לה למטרה לחלק ספרים לילדים, שיזמה זמרת הקאנטרי דולי פרטון בדרום ארצות הברית, והחליט לחקות אותה. הרעיון של פרטון, שמוצאה במשפחה דרומית ממעמד נמוך, היה לעודד קריאה. התוכנית שלחה בדיוור ישיר ספרים לבתיהן של מאות אלפי משפחות מצוקה. גרינספון, שייחד את תוכניתו למשפחות יהודיות, הוסיף למטרה הנעלה של עידוד הקריאה גם את התכנים היהודיים החביבים עליו. כך, מקצת הספרים בתוכנית האמריקאית נושאים שמות שנשמעים מגוחכים למדי לאוזן ישראלית, כמו “זה זמן חלה” העוסק באפיית חלה. רבים מהם מספרים על החגים היהודיים. בכתבה ב”ניו יורק טיימס” נמתחה ביקורת מרומזת על כך שהתוכנית היא פרו־ישראלית במובהק. עם זאת, במסגרתה גם ראו אור מחדש ספרי ילדים קלאסיים וכן יצירות חדשות שהוזמנו מסופרי ילדים בעלי שם.

גישה פלורליסטית

לפני כארבע שנים “ספריית פיג’מה” עלתה לישראל. “מטרתה העיקרית היא עידוד אהבת הספר”, אומרת סילביה הראבן, המנהלת החינוכית של התוכנית. “הרעיון בשם התוכנית הוא שילדים יקראו את הספרים עם ההורים, כשהם מכורבלים אתם יחד במיטה כשהם בפיג’מה מיד אחרי אמבטיה, כשריח השמפו נודף מהשיער הרטוב”.

אשר לתכנים, נראה שזה אינו המקרה של תוכניות לימוד או ספרים שבהם אג’נדה להחדרת תכנים יהודיים־אורתודוקסיים, כפי שקורה לא פעם במערכת החינוך. הראבן אומרת כי התכנים מוגשים בגישה פלורליסטית: “הרעיון הוא לעודד שיח בין דורי סביב ערכים יהודים ולהנחיל מעין ‘אוצר מלים’ ערכי שהוא יהודי ואוניברסלי כאחד”.

המטרה הנוספת, לדבריה, היא יצירת מכנה משותף בין דתיים לחילונים. כלומר, הגישה היא שיוויונית ומדגישה את המאחד ולא המפריד. ואמנם, בוועדת המומחים שהגדירה את המטרות ובחרה את הספרים יושבים מומחים כלליים להתפתחות הילד, כמו הראבן עצמה, נציגי אגף הגיל הרך במשרד החינוך, האחראית על גני החינוך הממלכתי־הדתי וכן נציגה מבית מדרש “אלול” הפלורליסטי.

בגן אנטיגונוס שתי כיתות גן, האחת של החינוך הממלכתי והאחרת של הממלכתי־הדתי, חולקות קיר משותף וגם את ספריית פיג’מה. בדרך כלל תוכניות הלימוד בזרמים אלה שונות, אומרת הראבן. “רצינו ליצור גרעין משותף דרך ספרות הילדים”.

ב–2009 חולקו בתוכנית ספרים ל–3,000 ילדים. מאז היא התרחבה בהתמדה וכיום משרד החינוך מממן 48% מתקציבה. השנה יחולקו סדרות הספרים, כאמור, לכ–200 אלף ילדים. רובם ככולם גרים בפריפריה, ביישובים שדירוגם הסוציו־אקונומי נמוך. במקצת הרשויות, שאינן זכאיות לקבל את הספרייה בחינם, רכשו אותה בסבסוד חלקי ובמימון ההורים.

מביאליק עד נעמי שמר

עיון בספרים מעלה כי כמחציתם ברוח ארון הספרים היהודי וכאלה שאפשר להגדירם כמורשת ישראלית. רמתם של אלה משתנה. השאר ספרי ילדים כלליים, איכותיים על פי רוב.

בכל שנה מחולקים ספרים אחרים. בשנה שעברה, למשל, נכללו בתוכנית הספרים “שלמה המלך והדבורה” שכתב אוריאל אופק על פי ביאליק; “התרנגולים והשועל”, מעשייה מחורזת של ביאליק; “אנשים טובים”, שירה המחורז של נעמי שמר שיצא לראשונה כספר עם איורים של יוסי אבולעפיה; ספרו של דויד גרוסמן “השפה המיוחדת של אורי” ‏(איירה אורה איל‏) וכן הספר האהוב במיוחד על ילדים, “הטרקטור בארגז החול” מאת מאיר שלו.

ספר פחות מוצלח שחולק לילדי הגן אשתקד הוא “המדינה של ילדי הגן” מאת אמונה אלון. “בפינת הקוביות/ ילדי הגן/ הניפו דגל/ כחול ולבן/ הם בנו בניינים/ סללו כבישים/ חרשו שדות/ הוסיפו עצים/ וכשהכל היה מוכן/ הם ישבו בצל/ והכריזו: הקמנו את מדינת ישראל!” בהמשך מגיע ילד ורוצה להצטרף, אך הילדים לא כל כך רוצים לצרף אותו. ענו הילדים: “זה לא משחק. זאת מדינה. ואין פה מקום למי שלא בנה”. לבסוף הוא מצטרף בתור עולה חדש ובא לציון גואל. אף מלה על האוכלוסייה הערבית שגם היא חיה במדינה, אם כי כמובן נסתרת מעיניהם של ילדי הגן היהודי.

השנה יחולקו בין השאר גם “אות בבאר”, עיבוד של סיפור רבי עקיבא בידי שוהם סמיט, ועוד ספרים אהובים ומוכרים יותר כמו “הקנגרו הכחול של מאיה” של אמה צ’יצ’סטר קלארק ו”איתמר פוגש ארנב” של דויד גרוסמן.

בכל חודש מתקיימת בגן פעילות סביב ספר אחר, ואחרי שקוראים ומשוחחים ומציירים לפיו, הוא נשלח הביתה. לדברי הראבן, התוכנית דוגלת בחופש פעולה של הגננות והילדים ולכן ההדרכה היא מינימלית. בסוף הספר ישנן הצעות לפעילות להורים ולגננות, מראי מקום ונקודות למחשבה.

“זה שלי”

התוכנית מלווה במחקר הערכה. סקר בגנים העלה כי רוב הגננות ‏(כ–80%‏) קיימו פעילות עם הילדים סביב הספרים: שיחה, המחזה, עבודה יצירתית וכדומה. רק מעט יותר מ–60% מהגננות התייחסו ספציפית לתוכן היהודי של הספרים.

הילדים של רחל כץ, הגננת של גן אנטיגונוס, מפרקים את ההברות בכותרת הספר. מ־עיל, הם אומרים ומסמנים באצבעות כמה הברות במלה. כץ אומרת שהיא מנצלת את הספרים לצרכיה. כלומר: לאוריינות מילולית שהיא מנסה להנחיל לילדים. היא פחות שמה דגש על הערכים היהודיים. לדבריה, הילדים וההורים אוהבים את הספרים. “יש לנו נטייה לקנות את השלושה במאה, או כאלה שיצאו לאחרונה. זו הזדמנות לקבל ספרי איכות”, אומרת כץ.

בגן שלה, כמו בכל הגנים, הילדים גם מחליפים ספרים בספריית הגן ולוקחים הביתה ספר כל יום שישי. אבל זו התוכנית הראשונה בגנים שבה הילדים מקבלים הביתה במתנה ספרים כה רבים. כל ילד המשתתף בתוכנית יקבל במשך שלוש שנים 24 ספרים, תוספת משמעותית לספרייה הביתית. לדברי הגננת, העניין הרכושני - “זה שלי” - מוסיף עניין בספרים. גננת אחרת בתוכנית הוסיפה כי החוויה שכל ילדי הגן יכולים להחזיק עותק משלהם בשעת הפעילות, ולא רק כמו בכל מפגש כשהגננת מחזיקה את העותק שלה ומעבירה אותו בין הילדים, היא ייחודית.

לעומת כץ, סמדר בן אברהם, גננת בגן חובה באשקלון, מרבה להתייחס לתכנים היהודיים שבספרים. בן אברהם עובדת זה יותר מ–20 שנה בזרם החינוך תל”י, תגבור לימודי יהדות. לדבריה, מדובר בערכי מוסר ודרך ארץ אוניברסליים. “חלק חשוב ב’אני מאמין’ בעבודה שלי בגן הוא להנחיל לילדים את החשיבות של הערכים הללו. אני רוצה שהם יידעו לייחס מעשים לערכים, וכך גם לשפוט אם מעשה הוא טוב או רע”, היא מסבירה. “כשאני מדברת על ערכים אוניברסליים הכוונה לא לדילמות מורכבות, אלא לערכים אנושיים כלליים שנוגעים בנו, בכל ילד וילד. למשל, ערך הנתינה או היחס לזולת.

“הילדים כיום גדלים במציאות כזו, שגם אם הם לא חווים מצוקה בעצמם הם יודעים מה זו מצוקה”, ממשיכה בן אברהם. “הם רואים בטלוויזיה משפחות עניות שמחלקים להם מנות בפסח, הם היו ערים למחאה החברתית. בגן שלי המצב הסוציו־אקונומי של הילדים הוא טוב, אז אני מדברת על מה אני יכול לתרום. איך אני יכול לתת לאחר. בגנים אחרים מדגישים שגם מי שיש לו מעט יכול לתרום משלו. הנה, ב’שלמה המלך והדבורה’, הדבורה מבקשת רחמים מהמלך לאחר שעקצה אותו. היא מבקשת שישחרר אותו והיא תחזיר לו טובה. איך ייתכן שהיא יכולה להועיל לשלמה המלך, הגדול במלכים? אבל גם אם אתה חושב שאתה קטן וחלש, אתה יכול לתרום”.

לא כל הספרים בתוכנית הם מתקתקים וחיוביים, לפחות מבחינת האיורים. “יש ספרים שלא אהבנו”, מודה בן אברהם. “היו ספרים שהאיורים שלהם היו אפלים לטעמי או מוזרים”. במקרה אחד לפחות היא התלוננה וכך גם גננות אחרות, והספר ‏(“האיגרת” מאת קדיה מולודבסקי‏) הוצא מהספרייה. כץ אומרת שלא אהבה ספר שהיה עיבוד לשיר “יוסי ילד שלי מוצלח”. שתי הגננות הוותיקות הללו גילו, להפתעתן, שילדים אהבו דווקא את האיורים והתכנים שלא נשאו חן בעיניהן.

לדברי בן אברהם, “כל כך הרבה יותר קל להדליק טלוויזיה או לתת אייפון ביד, ולכן אני בעד הרחבת זמן האיכות של הילד עם ההורה”. יש גם ערך בידיעה, היא מוסיפה, ש”מישהו חושב שאתה ראוי לקבל את הספרים האלה. גם אם אתה לא ילד ממשפחת מצוקה, אתה מקבל את הספרים. זה יוצר בסיס של שיוויון לכל הילדים”.