אור־טל קרייתי היא יזמית בתחום של טכנולוגיות בחינוך, חיה ונושמת את התרבות הדיגיטלית ובלוגרית עמלנית על חינוך בעידן המידע. בה בעת היא גם אם מעורבת בחינוך. את שני ילדיה הגדולים שלחה למערכת החינוך הרגילה, אך בנה הצעיר, כיום בכיתה ה’, לומד בבית ספר אנתרופוסופי בעיר מגוריהם, רמת גן.

בחינוך האנתרופוסופי מתנזרים מטכנולוגיה. בבית הספר אין מחשבים. הילד לומד לחלל בחליל ולרקום ומצייר בצבעים בגוני פסטל. בכיתה א’ הוא עשה היכרות עם האותיות והמספרים באמצעות כתיבתם על החול בחצר.

נוכח המהפכה הדיגיטלית המתקדמת בצעדי ענק ומשנה את כללי המשחק בכלכלה, בשוק העבודה ובחברה, היה אפשר להניח שהחינוך האנתרופוסופי הוא הדבר האחרון שקרייתי - המעידה על עצמה שהיא “פריקית של אד־טק” ‏(קיצור של education technology, טכנולוגיה בחינוך‏) - תבחר בו למען בנה. אבל כשהיא מסבירה בנחת את השקפתה בענייני חינוך - למשל שצריך להתאים את המסגרת לילד, ושככל שהחינוך יהיה מגוון, אפשר יהיה להתאימו לילדים שונים - דבר אחד בולט בדבריה: העובדה שהיא לא בלחץ. היא לא שותפה לפאניקה הגוברת של הורים ומומחים, המנסים לצפות אילו מיומנויות ומקצועות יידרשו בעתיד.

“זה לא משנה מה בוחרים לעשות בעתיד”, אומרת קרייתי. “מה שחשוב הוא לדעת לקחת את גורלך בידיך ולהיות המנהל של עצמך. אני חושבת שאין לנו כלים אמיתיים לקבוע היום אילו מקצועות יהיו רלוונטיים או מבוקשים בעוד חמש או עשר שנים”.

גמישות והסתגלות

רבים מדברים על כך שהעולם סביבנו משתנה במהירות, שמקצועות מוכרים ייעלמו, שחדשים הקשורים לתרבות הדיגיטלית ולדינמיות שזו מביאה בכנפיה יצוצו כפטריות לאחר הגשם. ואמנם, מיומנויות חדשות, שזכו זה כבר לכותרת “מיומנויות המאה ה–21”, הן הדבר החם בחינוך כיום. עם אלה נמנות בראש ובראשונה - לפי מומחים מאוניברסיטת קולומביה, למשל - יצירתיות וחדשנות, יכולת לפתרון בעיות, גמישות והסתגלות לסביבות משתנות, אוריינות בכמה ממדים ‏(מלבד קרוא וכתוב, שהיא האוריינות הבסיסית והחשובה ביותר‏): טכנולוגית, מידענית, וכן מיומנויות חברתיות.

יש היגיון רב בטענה שהחינוך צריך להשתנות. כדי שילדינו יהיו מוכנים לאותו עולם חדש ונפלא, כדאי שהם ירכשו את המיומנויות החדשות, ולשם כך יש להטמיע אותן בתוכניות לימודים.

מומחים בארצות הברית מתווים כמה דרכים לכך. בין השאר, לדבריהם, יש לאפשר במערכת החינוך גישה פתוחה ‏(24/7 בעגה האמריקאית‏) למקורות מידע ולטכנולוגיה, לשנות את תוכנית הלימודים כך שתהיה רלוונטית, למשל לפתח תרבות של חדשנות בבתי הספר, וכמובן גם לא להזניח את הממד האנושי הרגשי של התלמידים.

בספרו “קוד העתיד 2048” קובע העתידן דוד פסיג מאוניברסיטת בר אילן, כי עידן המידע ישתכלל בהרבה מזה שמוכר לנו כיום. ולכן, כדי להצליח בני אדם יידרשו ל”ערך מוסף אישי, אתני ותרבותי ייחודי” בנוסף למידע העובר ביניהם. לרשימה של יצירתיות מחשבתית וחשיבה מקורית, מחוץ לקופסה, פסיג מוסיף כישורי תקשורת בין אישית, אישיות מוסרית ואחריות סביבתית.

אשפזן או ביואינפורמציוניסט

אז אילו מקצועות יידרשו בעתיד? סיכום של כמה מקורות מידע, ובהם משרד העבודה האמריקאי, מוביל את פסיג להנחה שמרבית המשרות החדשות יתבעו מיומנות הקשורה בידע וגישה למקורות מידע. רוב המועסקים יהיו מעין מתווכים, יועצים בשמם העדכני, שיסייעו בסבך הביורוקרטיה במערכות שנעשות מורכבות יותר ויותר. כך, למשל, במערכת הבריאות תהיה משרה שפסיג מכנה בהומור אשפזן: אדם שיהיה בקי בשירותים השונים של המערכת ויכוון לאיזה בית חולים או רופא לפנות.

מכיוון שהעולם נע יותר ויותר לתחום התרבות והתקשורת הדיגיטלית, תהיה דרישה רבה יותר למנהלי אתרים, מומחים לוויזואליזציה ‏(הפיכת טקסט לדימויים ויזואליים‏), מנהלי אי־מייל ‏(שיועסקו על ידי בעלי משרות תובעניות במיוחד‏), יועצים לאפליקציות בחינוך ועוד. מקצת המשרות הללו כבר קיימות.

בנוסף לכך יהיו משרות חדשות של ידע בתחום המדע. למשל ביואינפורמציוניסט ‏(bioinformationist‏): מדען המסוגל לגשר בין המידע הגנטי הרב ובין מוצרים תרופתיים וטכניקות קליניות. ואולם, אף שמשרות רבות יהיו קשורות לטכנולוגיה במדע, משרד העבודה האמריקאי מנבא שכרבע מהמשרות בעתיד יהיו קשורות לתקשורת, נסיעות וטיפוח. לדברי פסיג, “טום פיטרס, גורו שיטות הניהול הידוע, אף חוזה כי 90% ממקצועות הצווארון הלבן יימחקו, או לחלופין ישתנו לבלי הכר, בעשור או בשני העשורים הבאים”. כל המומחים סבורים כי במדינות המערב תפחת הדרישה למקצועות ההנדסה, בגלל התפתחותו של מיקור החוץ. לצד כל אלה יישארו כמובן המקצועות הטיפוליים, שייתכן כי יורחבו ויתחלקו לתת־תחומים.

הפרופ’ פסיג קובל על כך שבבית הספר התיכון אין מקצוע לימוד ושמו הכנה לקריירה: “ילדים לא יודעים היום לקשר את המקצועות שלומדים בבגרויות לתחום התעסוקה. כתוצאה מכך, בהמשך הם לא יודעים למה להירשם באוניברסיטה. הם נרשמים ולא יודעים אם התחום שבחרו רלוונטי להם. לכן רק 30% מבוגרי האוניברסיטאות עובדים בתחומים שלמדו. זה בזבוז בלתי רגיל של משאבים, שלא לדבר על התחושה הקשה”.

במסגרת ההכשרה לקריירה היה אפשר ללמד מיומנויות שיידרשו בעתיד, אומר פסיג. לדבריו, רצוי לא לבחור תחומי התמחות קרובים זה לזה, כמו מתמטיקה ומדעי המחשב למשל. במקום זאת מוטב ללמוד, לדוגמה, פיסיקה ואמנות. “הייתי כולל בהכנה לקריירה גם הבנה של שוק העבודה ואיך לגשת לחפש עבודה. עבודה היא אחד הדברים החשובים לאדם בחייו וזה דורש הכנה. לפעמים אנשים מתברברים עשר שנים כי אין להם הידע איך לחפש עבודה ומהן המיומנויות הנדרשות”.

קרייתי גורסת כי יש להפעיל היגיון בריא ולא ליפול למלכודת של עודף מידע. היא עצמה דוגמה מצוינת לשינויים המהירים בעולם העבודה ולהסתגלות מוצלחת. “עד גיל 14 הייתי בטוחה שאהיה מורה כמו אמא שלי”, היא מספרת. “בכיתה ט’ הכרתי מורה ששינתה את חיי, כשדיברה על יכולת הכתיבה שלי. וכך בכיתה י’ התחלתי לכתוב במקומון חיפאי”.

קרייתי שירתה בעיתון הצבאי “במחנה” והיתה כתבת בורסה ב”מעריב” במשך 15 שנה. “לא אשכח איך הציעו לי לעבוד במשהו שקשור לאינטרנט ולא ידעתי מה זה”, היא צוחקת. בתוך זמן קצר הפכה להיות יועצת אינטרנט, אחר כך נעשתה יועצת לאסטרטגיית תקשורת לחברות וארגונים ואז יועצת שמות של מותגים, ולבסוף בלוגרית וסטארט־אפיסטית. “זרמתי עם כל זה בחדווה”, היא אומרת.

לדבריה, התחושה שהמהפכה הדיגיטלית תוביל לשינויים דרמטיים נובעת מהכלים החדשים שהיא מציעה. “זה אולי מבלבל, אבל עמוק עמוק, המהות של הדברים לא השתנתה, והמיומנות הכי חשובה היא אחרי הכל לדעת ללמוד”, היא אומרת.

בין ההשתנות המהירה של העולם ובין הקצב שבו החינוך משתנה יש פער עצום שקשה לגשר עליו, טוענת קרייתי. “החינוך תמיד היה מקובע. גם מהפכני חינוך לא באמת ממציאים את הגלגל”. ואולם בפועל “ילדים יחוו שינויים והחלפה בתוך הקריירה. אם הדור של ההורים שלנו למד להיות מורה ורופא ונהג אוטובוס, הדור הזה דינמי. הם יצטרכו להסתגל ולהתאים את עצמם לסביבה משתנה, והמפתח הוא ללמוד ולהתפתח”.

רעש, לומדים

זה המפתח גם בעיניה של הלה בן פורת, שהקימה בית ספר המבוסס על יזמות מתוך מחשבה על העתיד. בבית הספר, משגב שבעמק חפר, עובדות יותר מ–40 קבוצות יזמיות של ילדים מכיתות א’ עד ו’ על המצאות ושיפורים.

כך, למשל, יצרה אחת הקבוצות מעין סירנה, כמו אלה המותקנות במכוניות משטרה, שקבועה בכיתות. בכל פעם שרמת הרעש עולה בכיתה, המכשיר מסתובב בשקט ומפיץ אור אדום: סימן לילדים להוריד את הטון בלי שהמורה תיאלץ להרים את הטון.

“הרעיון התחיל מרגישות לסביבה שלהם”, מספרת בן פורת. “הקבוצה החליטה שהיא מטפלת בבעיית הרעש בכיתה. הם הלכו ובדקו מה רמת הרעש שגורמת נזק וחוסר סבלנות. תוך כדי תהליך החשיבה הם למדו לבצע סקר מתי הרעש נעשה גורם מפריע”.
בתהליך העבודה גם למדו הילדים לעשות פרזנטציה לרעיון שלהם, לדבר בשפה שיווקית כדי לשכנע שהרעיון נדרש, לעבוד בקבוצה ועוד. “העיקר פה אינו היזמות, אלא לדעת לדבר בשפה אחרת, לחשוב רחב ולפתח עוד ועוד תפקודים”, מסבירה בן פורת.

“אני מנהלת הרבה שנים. אני רואה המון פסיביות אצל ילדים, כי מלמדים אותם להיות פסיביים. אחת הבעיות במערכת החינוך היא שאנחנו המבוגרים מכתיבים הכל. הלמידה לא נעשית מתוך סקרנות, לא מתוך אמונה בעצמך. היכולת לפעול מתוך עצמם והיצרנות יכינו את הילדים לעתיד. הם מתאמנים ולומדים שאפשר להיכשל, לעבוד ברשת קבוצתית. הם יידעו להציג טיעונים משכנעים כשירצו לקבל עבודה. זה לא שאתה מרים אצבע ומדי פעם פונים אליך”.

בן פורת מספרת כי אחרי שנים שחיפשה חשיבה אחרת בחינוך ולא מצאה, היא פנתה לעולם העסקים ולמדה את עקרונות היזמות. “היכולת לחולל שינוי קיימת בכל אחד”, היא אומרת. “אתה לא יכול להגיד שלא כל ילד יכול, אם אתה לא נותן להם הזדמנויות. וההזדמנות היא להתבונן בצורה אחרת על הסביבות שלהם, הסביבה האנושית, האקולוגית, הרגשית. זה נעשה במחשבה לא ליניארית אלא אסוציאטיבית”.

ההתבוננות הזאת נעשית בשעות המוקדשות לכך במערכת השעות, בשיח קבוצתי. “אנחנו מלמדים אותם להתמודד עם מצבים של תקיעות”, מסבירה בן פורת. “פיתחנו שיטה של הפחתת חרדות, של הגמשת חשיבה. כדי ליצור ביטחון, הכנסנו קוד של אי שיפוטיות ‏(כלפי החברים המציעים פתרונות, כלפי הפתרונות, ת”ר‏). הילדים למדו להשתמש בשפת טיעון ושכנוע ופיתחו את העוז לקחת סיכונים. כלומר להעז לחשוב, לשכוח את הידע הקודם ולנסות לייצר ממשקים אחרים של חשיבה. זו חשיבה מסדר גבוה, חשיבה במטה־קוגניציה”.

בן פורת מלמדת כיום קורס למורים באוניברסיטה העברית. “באוניברסיטה סוף סוף הבינו שצריך להנחיל את הכישורים העתידיים גם למורים”, היא אומרת. “זאת תוכנית שעוסקת בשינוי תפקודי המורים. אני מבקשת ליצור שיח אחר עם הילדים”.

ואולם, את משרד החינוך היא לא הצליחה לשכנע בחיוניות של התוכנית. יש לה ביקורת חריפה על כך שהמשרד נעול ושמרני מדי. היא פועלת איפוא בתוך סד המערכת הרגילה, אבל נאמנה לתפישתה היא מאפשרת גמישות ואפילו יציאת ילדים משיעורים, חוץ מאשר בשיעורי הליבה. “חשיבה גבוהה היא לא סיעור מוחין, אלא פיתוח של רעיון, על ידי זריקת רעיונות; כל פעם ילד משביח את הרעיון הקודם, עד שנוצרים הרבה פתרונות ורעיונות לכל הצעה. זו שפה שמשתמשים בה באירופה, לא בארצות הברית, ומשרד החינוך לא מוכן להכיר בה”, אומרת בן פורת. לדבריה, ילדים סיפרו שכאשר היה להם בלקאאוט במבחן הם השתמשו בתפקודים של היזמות. “ילד אחד אמר לי, ‘נשמתי והפסקתי לפחד. וכאשר נרגעתי מצאתי את הפתרון’. זה בעיני השינוי העמוק”.