12:09
כבר חשוך בחוץ, ושבעה ילדים יושבים בכיתה של "איי-קיוט" בקניון גבעתיים ופותרים בשקט בעיות חשיבה מילוליות. כשמגיע תורם לענות בקול, הם נלהבים, נעמדים, יורים תשובות במהירות, כמו בשליפה מהמותן, ולרוב קולעים. לעתים הם עוצרים, מבקשים להבין מלה לא מובנת בשאלה. "ורד, מה זה ‘מתלבטים'?" הם שואלים את מורתם בקול דקיק. אחרי הכל הם רק בכיתה ב', ולומדים חומר מתקדם המתאים לילדים בוגרים מהם בהרבה.
הכיתה הזאת אינה עוד חוג לפיתוח החשיבה או למתמטיקה. איי-קיוט היא חברה המציעה קורסי הכנה למבחני איתור מחוננים. בדומה להכנה לפסיכומטרי לפני בחינות הקבלה באוניברסיטה, קורס של איי-קיוט כולל כמה מפגשים אינטנסיביים וממוקדים, שעה ורבע לפחות האחד, שמטרתם להכין את הילדים לבחינות לאיתור מחוננים של משרד החינוך שמתקיימות בכיתה ב'.
כאשר ילד עובר את הבחינה ומוגדר כמחונן, הוא זכאי להתקבל לאחת המסגרות של משרד החינוך שנועדו למחוננים, תלוי במקום מגוריו ובהעדפת ההורים. במקצת הערים פועלות כיתות מיוחדות למחוננים בתוך בתי ספר, לדוגמה גרץ בתל אביב והלל ברמת גן. בערים אחרות הילדים יוצאים ליום פעילות ולימודים במסגרת המיועדת למחוננים, על חשבון לימודים בכיתתם. כך למשל באופק בירושלים ויהלום בקרית אונו.
אילוסטרציה .
צילום: גטי אימג'ס
הקורס של איי-קיוט בנוי בהתאמה להליך האיתור של משרד החינוך ולתחומים שעליהם נבחנים הילדים: עברית, חשבון, חשיבה מתמטית ולוגית וידע כללי.
לבחינות יש שני שלבים, הראשון בתחילת שנת הלימודים (ספטמבר או אוקטובר) והשני בהמשך השנה (ינואר עד מארס). בתחילת ספטמבר אפוא, לקראת שלב א' של הבחינות, הילדים נפגשים שלוש פעמים. לאחר מכן, מי שעבר את הבחינות של משרד החינוך ממשיך כדי להתכונן לקראת שלב ב', הקשה יותר מהראשון. מקצת הילדים מצטרפים לקורס רק לאחר שעברו את הבחינה הראשונה. יש אפילו קבוצה למערערים לקראת כיתות ג' וד': ילדים שלא הצליחו להתקבל בכיתה ב', או לא היו מעוניינים מכל סיבה שהיא, ומנסים כעבור שנה או שנתיים.
הרעיון לקיים קורסי הכנה לאיתור מחוננות בילדים צעירים, בסך הכל בני שמונה, נשמע בתחילה לא ייאמן, מקומם. האם זהו עוד סימפטום למרוץ הגדול של הורים חזקים הדוחפים את ילדיהם להצלחה בכל מחיר? גם המיקום של הקורסים בגבעתיים ובכפר הירוק, במיקום נוח בין הערים תל אביב לרמת השרון, מצביע לכאורה על מגמה בעייתית של הורים מבוססים המנסים להתקבל למסגרות יוקרתיות בכל מחיר. המחיר, כ-2,500 שקלים אם לומדים את הקורס במלואו, אף עשוי להגביל ילדים שיד הוריהם אינה משגת לשלם סכום כזה. אולי משום הקונוטציה הבעייתית הזאת, הורים שהתראיינו לכתבה העדיפו לא להזדהות וגם לא הסכימו שילדיהם יצטלמו לכתבה.
אין ספק שהעניין טעון. הורים לא רוצים להיחשב כמי שדוחפים את הילדים. אבל עיון בתופעה הזאת של איתור מחוננים ושיחות עם הורים ועם מומחים מראים שהתמונה מורכבת יותר. יש בה אמנם מרכיב תחרותי, שאי אפשר להתעלם ממנה, וגם הפערים החברתיים בולטים. אבל במידה רבה ה"היסטריה" לפתח את הילדים, להרחיב את אופקיהם, נובעת גם מהביקורת של ההורים על הרמה הנמוכה של מערכת החינוך ואוזלת ידה בנוגע לילדים בעלי יכולת גבוהה.
לא לומדים כלום
כיום בולטות שתי מגמות הפוכות בחינוך, המעידות על תפישות שונות בנוגע לשאלה למה הילד זקוק ואיך עליו להתפתח: יש הורים החושבים שלילד יש זכות להתפתח כפי שהוא באין מפריע, שהזכות נתונה לו לבחור מה שמעניין אותו, כפי שזה בא לידי ביטוי בבתי ספר פתוחים, בחינוך ביתי וכדומה. לעומתם ניצבים הורים שמבקשים לפתח את הילד, ובמיוחד אם הוא ילד שיש לו כישרון מיוחד או איי-קיו גבוה.
על פי רוב, בחברה העכשווית ההורים שעוזבים את הילדים לנפשם נחשבים לנורמטיביים ואילו האחרונים מתויגים לא פעם כשאפתנים והישגיים יתר על המידה. אך התמונה הזאת על שני קטביה בעייתית; האמת נמצאת לפעמים באמצע.
כיתת הכנה למבחן מחוננים בגבעתיים. רק בעלי ממון יכולים להרשות לעצמם.
צילום: מוטי מילרוד
לנ', פסיכולוגית קלינית ואם לילדה שלומדת באיי-קיוט, למשל, לא היו התלבטויות בנוגע להרשמה לקורס, חוץ מהשאלה אם הילדה תתחבר לשיעור ותרצה להמשיך בו. היא הגיעה לקורס במקרה, לדבריה. נראה כי ראתה בו הזדמנות פז לספק לבתה העשרה. "מה שהטריד אותי בבית הספר זו ההרגשה שהרמה נמוכה מאוד, לפחות לגבי הבת שלי. היא מתלוננת כל הזמן שלא לומדים שום דבר. בעיני זה יוצר נזק, כי היא מתרגלת שדברים באים בקלות רבה מדי. היא מתרגלת לא לחשוב".
נ' אומרת שהיא מרגישה שלבת שלה יכולת גבוהה. מדוע אם כן אינה בוטחת בכך שתאובחן כמחוננת גם בלי הקורס? לדבריה, "הרגשתי שבבית הספר וגם בבית אין לה מספיק אתגר בתחום החשבון". במשפחה יש נטייה רבה יותר לכיוון השפה והקריאה. "חשפנו אותה לספרים מינקות, וכיום היא קוראת לבד ספרים ברמה גבוהה וביקשה ספרים ללא ניקוד. היא מעשירה את עצמה. הבעיה היא חשבון. הבחינה מאוד מכוונת מתמטיקה, זה אומר שלצערי יש הרבה ילדים חכמים שלא יעברו אותה בלי סיוע או הכנה מתאימים".
נ' הגיעה למסקנה שבתה ממש "צמאה לאתגרים", כהגדרתה. לדבריה, היא ממש נהנית בשיעורים וגם בבחינה לא סבלה אלא להיפך. "היא הולכת לחוג, כך אנחנו קוראים לו, בשמחה. וזה מדליק לי נורה שהיא זקוקה לאתגר הזה. לפתח ילד זה חשוב. ילד שבאופן טבעי אוהב אתגרים ממש זקוק להפעיל את החשיבה".
לדברי נ', "הורים חוששים שייתייגו אותם כהורים הישגיים. וזה קצת עוול, כי הורה שלוקח ילד לשיעורי הוראה מתקנת, זה בסדר. יש גישה שאם הילד מסתדר, הוא ילמד לבד. אבל זה לא נכון. אני חושבת שהם צריכים הכוונה ושילמדו אותם ברמה שלהם".
היא מודעת לפערים בין בתי הספר. "אצלנו בשפלה בית הספר לא חזק", היא אומרת. "רוב המשאבים מופנים לילדים הקשים, הבעייתיים, ומתעלמים מהילדים שזקוקים ליותר. התבקשתי לקנות לילדה ספרים כדי שתוכל להתקדם לבד. אבל זה לא זה, ולכן אני רוצה את תוכנית ההעשרה הזאת".
היא מבחינה בין כיתת מחוננים למסגרת של יום בשבוע: "לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה בכיתת מחוננים, זה כבר אומר לנתק אותה מקבוצת השווים המלאה, והייתי רוצה שהיא תחווה את המגוון מבחינה חברתית. אבל תוכנית העשרה מיועדת לילדים סקרנים שמתעניינים בדברים אחרים מלבד הלימודים הרגילים, אני חושבת שזה מקום המתאים לה".
ורד צור, שיזמה את הקורסים הללו, טוענת שרוב ההורים באים בגישה כזו, מתוך ביקורת על רמת הלימודים בבית הספר. "אי אפשר להפוך ילד לא מחונן למחונן", היא אומרת. "בדרך כלל הורים הטוענים שהילד שלהם הוא חכם לא טועים. בדרך כלל אלה הילדים שבאמת דורשים יותר".
התשובה שלה לתמיהה על עצם הפתיחה של קורסים לאיתור מחוננים היא פשוטה: זה כמה שנים היא מלמדת ילדים פיתוח חשיבה מתמטית גם בלי קשר למבחני איתור מחוננים. "אני בעצם חושבת שאפשר לפתח כל ילד בתיווך נכון, אבל הורים מוכנים להשקיע יותר כשמדובר בהגדלת הסיכויים להיכנס לתוכניות העשרה של מחוננים".
זו אם כן נישה. שנויה במחלוקת אמנם, אך בתוכה צור עושה מה שהיא מאמינה בו: פיתוח חשיבה מתמטית לילדים. לדבריה, הדגש בקורסים שלה הוא מתמטיקה. "אם הייתי יכולה הייתי מפתחת את כל הילדים", היא אומרת. "חשיבה מתמטית היא דבר הנבנה נדבך על נדבך. אני מאמינה שאם היו מלמדים ילדים מגיל הגן נכון, הם היו מגיעים להישגים".
מלבד זאת, לדברי צור, ילדים חכמים לא תמיד מאותרים ככאלה. "לפעמים יש להם ליקויי למידה, או שהבית לא פיתח בכיוון של מתמטיקה ולכן הילדים לא עברו את הבחינות. מגיעה להם הזדמנות להיערך נכון למבדקים".
היא מספרת על ילד שאובחן כבעל איי-קיו גבוה (158) אבל היתה לו לקות למידה. כשביקשו לרשום אותו לאחד מבתי הספר שיש בהם כיתות מחוננים, המחנכת אמרה, "להושיב אותו בכיתה זה יהיה כמו להביא נכה בכיסא גלגלים לאולימפיאדה". זו הגישה לדבריה. "המערכת לא בנויה לטפל בקצוות. זו מערכת בינונית. כש-30 ילדים לומדים בכיתה, יש צידוק לכך שהורים רוצים למקסם את הסיכויים של ילדיהם לקבל הרחבה והעשרה".
בעיות שקופות
פסיכיאטרית הילדים איריס מנור, מנהלת המרפאה להפרעות קשב בבית החולים גהה, מסכימה כי מקצת הילדים המחוננים אינם מאובחנים ככאלה. הסיבה לכך, בדרך כלל, היא שיש להם הפרעת קשב או לקויות למידה. מנור הרצתה על הקשיים של ילדים מחוננים ביום העיון "הצד השקוף של מחוננות" שהתקיים בשבוע שעבר ביאס"ה - התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים (שהוא בית ספר למחוננים).
לדברי מנור, מחוננות היא אחד התחומים הכי מוזנחים בחינוך; "מכיוון שזה דבר טוב, מחוננות, לא בוחנים אותו לעומק ומתעלמים מהבעיות". היא מוסיפה כי "לא תמיד מחוננים הם מכונות ציונים כמו שחושבים. למחוננים יש חשיבה לא שגרתית, מקיפה יותר, מחברת בין נושאים. יש בהם לא פעם משהו יצירתי שונה. ולא תמיד הם עונים על הסטנדרטים. לא תמיד הם התלמידים הכי טובים".
לדבריה, "כשמדובר במחוננים, זו אפילו הזנחה לא לפתח אותם ולא לראות את המכלול. כאשר יש למחוננים בעיות, הן שקופות, לא מבחינים בהן. ההורים אומרים לעצמם, ‘אז הם 80. הם לא תלמידים גרועים'. אבל השאלה היא לא הציון עצמו, אלא מהי היכולת האמיתית".
מנור אינה מבינה מדוע הימנעות מהשקעה בפיתוח הילדים נהפכה לבון-טון. "לילדים יש צרכים חזקים להתפתח, ללמוד", היא אומרת. "זה נורא לילדים כשמשאירים אותם בכיתה הרגילה. זה להפוך ילד לאומלל".
היא לא בעד הקורסים, אבל כן מצדדת באיתור הבעיות וגם בנטילת ריטלין לבעלי הפרעות קשב. "ילדים שלא מבחינים בפוטנציאל שלהם, אלה ילדים עם הדימוי העצמי הכי נמוך והכי פחות אמון בעצמם", היא אומרת. "שלא כמו שחושבים, לילדים יש דרישות וציפיות מעצמם. ובעצם הם מאוכזבים מעצמם כל הזמן אם הם נכשלים. לפעמים ילד הוא מחונן, אבל קשה לו לקרוא ספר מהתחלה עד הסוף. או שהוא לא עובר את המבחנים. זה פער שאי אפשר להבין אותו, גם הילד לא מבין אותו".
כמה מהילדים הללו, חסרי הקשב, לומדים אצל צור. רואים אותם נעים ללא הרף תוך כדי עבודה. היא נותנת להם כלים להתמודדות עם המבחנים. אך מה בנוגע לכל הילדים האחרים הלומדים שם? האם אינם חשים לחץ לעבור את המבחנים, להצליח להיכנס לתוכניות ההעשרה?
מחוץ לשיעור שאל אחד הילדים את אמא שלו בחשש, כשהוא נשען עליה: "איזה ציון צריך להשיג כדי לעבור? מה המקסימום?"
בתחילה היא לא הבינה אותו, ואז אמרה: "אנחנו לא חושבים על המבחן כרגע. זה חוג". לא נראה שהוא התרצה.
לדברי נ', "בהחלט הרגשתי את המתח של ההורים. המבחנים הם די גורליים. אין אחר כך דרך נוספת להיכנס לתוכנית ואין תוכניות חלופיות. לכן אני לא נוטה להישאר שם עם ההורים ולהמתין עד שהשיעור יסתיים. ראיתי גם שהילדים שם מודעים למבחן ומתוחים. היה לי חבל. הגישה החינוכית שלי כהורה היא שכל אחד צריך לעבוד ולהתפתח בתחום שמאתגר אותו, כי אחרת זה מנוון. זה גם המסר שאני מעבירה לבת שלי, שאנחנו מרחיבים את הידע בהתאם ליכולת שלה".
האם הורים דוחפים את ילדיהם מעבר לקצה? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק שלכם הוספת תגובה
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
