14:55
בעת ביקור בתאילנד לא מכבר הבחינה ד"ר אניטה רום באשה יושבת ועובדת ליד נול, לרגליה ילד. רום, קלינאית תקשורת במקצועה ומרצה בבית הספר לחינוך של סמינר הקיבוצים, אמנם לא הבינה את תוכן השיחה בין השניים, אך לדבריה היה אפשר להתרשם מהזרימה הטבעית של התקשורת. הדימוי של האם, הילד והנול נחרת בזיכרונה כאיקונה ממש. תמונה אידילית המתארת שיחה ותקשורת בין אם לילד.
“הורים במערב בקושי משוחחים עם פעוטות”, היא אומרת. “מחקרים מראים שהורים מקדישים זמן שאינו עולה על כמה דקות בשבוע לשיחה עם ילדיהם בגיל הגן. האב בממוצע מקדיש לכך עוד פחות דקות מהאם. הורים אצלנו, מאלה המודעים, נוהגים להסביר לילדים דברים, ללמד רשימות מילוניות, שמות הצבעים והצורות, חיות ופירות, הם לא משוחחים”.
צילום: איור: הילה פלג
כשהיא מציעה להורים לדבר עם פעוטות, הם תמהים: “מה הם מבינים?”. “אפשר למצוא דברים שמעניינים את שניכם”, עונה להם רום ברצינות. לדבריה, “אפשר לצאת מההקשר, להרחיב את המושגים. כשמדברים על חנוכה, למשל, אין צורך שילדים בגיל צעיר ייחשפו לכל ההקשר ההיסטורי”. היא מתייחסת לרעה החולה בגנים, כשגננות ממלאות את ראשיהם של הפעוטות בתיאורי גבורת ישראל לא נחוצים ומבלבלים. “מספיק שהורים ידברו על החג בילדותם, למשל”, היא מוסיפה.
רום, אחת ממחברות “והילד אומר”, מדריך חדש ומקיף על התפתחות השפה והדיבור של ילדים מלידה ועד בית ספר (הוצאת מכון מופ”ת), מבקשת לחדד ולהזכיר את המשמעות העיקרית והמהות הראשונית של הדיבור: צורת ביטוי ותקשורת.
יש מחקרים המראים שככל שההורים תקשורתיים יותר, הילד יתבטא יותר, אומרת רום. “רכישת השפה נעשית בצורה הטובה ביותר כשהיא מערבת תקשורת אמיתית מצד הורים וגננות, הנעשית מתוך עניין בילד. העלאת נושא מתוך העולם של הילד ביציאה מהגן או מהבית, שנלווית לה קריאת ספרים, מעשירה את עולם המושגים שלו”, מסבירה רום.
כל שלב והשיחה המתאימה לגיל: בשנה הראשונה המלמולים וחלקי ההברות הם תרגול לדיבור שיתפתח בשלב מאוחר יותר. לכן ההיענות לחיוכים ולמבטים ולמלמולים - חיונית. כשהתינוק בן כתשעה חודשים, השיחה היא בעצם תמלול של ההברות: “נכון, הנה אוטו, הנה ציפור”. בגיל הגן אפשר לפתח שיחה של ממש המותאמת לגיל.
מעמדתה כמטפלת בילדים לקויי דיבור, וכמדריכה לגננות בתחום השפה, גיבשה רום אבחנה מרתקת הנוגעת להורות בעידן הנוכחי. היא מתארת שני קצוות: מהצד האחד ניצבים הורים שאין להם משאבים נפשיים או אחרים כדי להעשיר ולתמוך בתהליך רכישת השפה, מסיבות שונות (סוציו־אקונומיות, רגשיות ועל רקע הגירה). ומהצד האחר, הורים שמנסים לפתח את שפתו של הילד בכל מחיר. שני הקצוות דורשים תיקון ושינוי, לדבריה.
רום טוענת כי רכישת השפה נהפכה בשנים האחרונות לזירה נוספת למרוץ הישגיות של ילדים, על חשבון הטבעיות של התהליך ובניית היסודות שלו, נדבך על נדבך כנדרש. “אנחנו חיים בתרבות מאוד לוחצת”, היא אומרת, “בחברה שבה הורים דוחפים את הילד ללא צורך. מתוך הלחץ שילדים ידברו מוקדם ככל האפשר, הורים מנסים להרחיב את אוצר המלים שלהם. והדאגה, כשנראה להם שיש עיכוב שפתי, היא בהתאם”.
אניטה רום (משמאל) ומיכל סגל. עד סוף הגן מספיק שהילד יידע לכתוב את שמו ואת שם משפחתו.
צילום: דניאל צ'צ'יק
בשנים האחרונות הורים פונים אליה בטענת סרק שהילד צריך טיפול שפתי. לעתים הם אף משוכנעים שהגננת טעתה כשהרגיעה אותם. “לרוב מדובר באיחור קל, נורמלי וקשור יותר לאופי של הילד, שאולי מופנם יותר. אבל הורים לא פעם מדלגים על שלבים התפתחותיים, כי אצה להם הדרך”.
מהרחם או מהטלוויזיה
מלבד רום שותפות למחקר ולכתיבת הספר ד"ר מיכל סגל, בלשנית ומורה לחינוך לשוני, וד"ר בתיה צור שאף היא קלינאית תקשורת שעשתה מחקרים הקשורים בשפה. שלוש המחברות הן עמיתות למחקר והוראה בסמינר הקיבוצים, העובדות יחד זה 25 שנה. הן קיבצו את הידע המחקרי בעולם וזה שהצטבר בארץ. הספר מיועד בעיקר לאנשי חינוך, מורות וגננות, אך הוא קריא וקולח ומתאים גם להורים המבקשים להעמיק ולהבין את התהליך של רכישת השפה.
איך אם כן נעשית רכישת הדיבור באופן טבעי, בלי לחץ?
עטיפפת הספר "והילד אומר".
בספר “טרזן בן הקופים” מאת אדגר רייס בארוז, שיצא לאור באחרונה בתרגום חדש (מודן) של יונתן יבין, מתואר איך לורד גרייסטוק הקטן (טרזן), שגודל בשבט של גורילות, מגלה את ספרי הפעוטות הרבים שנותרו בבקתה שבה גרו הוריו לפני מותם. הסופר בן המאה ה–19, בעל גישה קולוניאליסטית מובהקת, מציין את האופן שבו טרזן מלמד את עצמו לקרוא ולדבר אנגלית (על ידי פענוח האותיות וייחוסן לתמונות) כדי להדגים את עליונותו של האדם הלבן, בן למשפחת אצילים בריטית, על פני הפראים.
על פי הידע כיום, שפה אפשר אמנם ללמוד לבד, גם “אם לא נשתדל מאוד”, כדברי רום, כי זה עניין ביולוגי, אבל זו שפה חסרה. “הביולוגיה חשובה. הגנטיקה, המבנה האנושי, זהו הבסיס. חשוב שילד יהיה בריא, שהשמיעה שלו תקינה”, היא אומרת. מה בנוגע להורים המקפידים לשיר ולדבר אל העובר בעודו ברחם? “זה נחמד, אבל לא הוכח שזה משפר את היכולת השפתית”, קובעת רום.
“ישנו מבנה במוח שאחראי על הקוגניציה והשפה, שמפותח מאוד אצל בני אדם”, היא מוסיפה ומסבירה. “זה מאפשר לנו להבין את התבניות המרכיבות את השפה, להבין שסיומת של ים זה ריבוי וכדומה”. אבל התשתית הזאת אינה כל התמונה.
מיתוס נוסף שרום מנפצת הוא שילדים יכולים “ללמוד שפה מהאוויר” או דרך הטלוויזיה. “הם פשוט ירכשו את השפה ברמה נמוכה”, היא מסבירה. במחקר שלה בקרב ילדים שדיברו רוסית במשפחתם התברר שכדי לרכוש את השפה העברית, ילדים צריכים להיות חשופים אליה שליש משעות העירנות. מסקנת המחקר היתה שילדים שנכנסים לגן דובר עברית בגיל ארבע, “השנתיים שנשארו להם עד הכניסה לבית הספר אינן מספיקות לרכוש את העברית על בוריה”.
הפערים בין ילדים, ראשיתם איפוא בטיב התקשורת אתם. “ילד שלהוריו לא היו משאבים, של רגש או שפה, ייצא נפסד. והפער הולך ומתרחב ככל שהילד גדל, כי היכולת השפתית משפיעה על הבנת הנקרא ועל היכולת הלימודית. לעומתו, ילד הגדל בבית אורייני, שנחשף דרך ספרים לעושר לשוני, להטיות מגוונות של פעלים, לצמדי מלים ולשפה שהיא מעבר לזו הקשורה לאוכל ולפעולות היום־יום - השפה שלו תהיה מפותחת יותר”.
מעבר לכך, יש גם הבדלים אינדיווידואליים בין ילדים ברכישת השפה. “כמו שיש ילדים שהם מוסיקליים יותר, או בעלי מזג מוחצן או מופנם, כך כל ילד שונה בקצב התפתחות הדיבור שלו”, מדגישה רום. לא תמיד הורים מסכינים לכך. “יש גם מגמה של הוספת השפה האנגלית בגיל הרך. אני יודעת את הרצפט, לחשוף את הילד לשעות ארוכות לשפה. אבל האם זה שווה? האם הורים יכולים להפנות אנרגיה לעשות זאת?” היא שואלת.
מתינות היא המפתח. יש להרחיב מעט את השפה בהתאם לשלב. “אם ילד מנסה להבין מה זה משולש או ריבוע, אל תדבר באליפסה. אני גם רואה המון לחץ עם הצבעים לפני גיל שלוש, הזמן המתאים. יש המון על מה לשוחח חוץ מצבעים וצורות כדי להרחיב את העולם. וקודם כל על ידי בילוי בטבע, בנוף, ודיבור על החוויות הללו. וכמובן באמצעות ספרים. אבל לא לדחוף ולכפות קריאה של ספרים על ילדים קטנים מדי. צריך לזכור שלפעוטות יש טווח קשר קצר מדי, וזה יכול להמאיס עליהם את הספרים”.
הרגלים מגונים נוספים של הורים הנובעים מאותו דחף להישגיות הם לבחון את הילד וגם לתקן לו את השגיאות. למשל הורים ששבים ושואלים את הילד “מה זה ברק? מה זה רעם?”. “זה מביך ולא נעים”, אומרת רום. “האופן התקשורתי הנכון יהיה פשוט להגיד את המלה במשפט. ילד צריך להיות חשוף למלה כ–10–20 פעמים עד שהוא מפנים אותה. ומצד שני, יש הורים שנהנים משיבושים של הילד (צצי למוצץ, למשל) והילד נתקע על המלה”.
יחצ”נות בגן
כשהכניסה לכיתה א’ נראית באופק, הלחץ של ההורים גובר והם פועלים כדי שהילד ירכוש את הקריאה והכתיבה מוקדם ככל האפשר. כאן הם מקבלים רוח גבית ממשרד החינוך, שכיום מחייב את רכישת האלף־בית בגן חובה.
“עד סוף הגן מספיק שהילד יידע לכתוב את שמו ואת שם משפחתו”, קובעת רום. “כך הוא לומד שבע עד תשע אותיות. מבחינה נוירולוגית זה מסובך מאוד ללמוד קריאה וכתיבה מתחת לגיל שש. אבל ההורים והגננות לא מסתפקים בכך”.
מקצת הילדים יתמודדו עם המטלה היטב, אחרים יסתדרו אתה. רום מעריכה שכ–30% יהיו בקונפליקט עמה ויגבשו עמדה שלילית כלפי הלימודים. לימוד מוקדם של קריאה גם חוסם יצירתיות, היא אומרת, ומוסיפה כי החדווה שבה החלו גננות ללמד את האלף־בית היא מטעמי יח”צנות: “אי אפשר להראות להורים ידע נרכש, מושגים, אבל 22 אותיות שהילד רכש, זה מיידי. זה גורם נחת. אפשר להתגאות בכך”.
“זה ממש אילוף בעיני שילד כותב”, מסכימה סגל. היא מספרת על “גננת נפלאה אחת”, שסיפרה לה על הלחצים של הורים ללמד קריאה בגן ואיך “היא עומדת בפרץ ומנסה לעשות גן אחר. בגן הזה מציירים. לא כותבים אותיות. והציורים באמת מדהימים”.
משרד החינוך מקדם בשנים האחרונות לימוד פונטי המתבסס על שינון שמתחיל בלימוד האותיות, כמו בחדר היהודי, כתגובה לביקורת שנמתחה על שיטת השפה כמכלול (שהמאמינים בה סוברים כי רכישת הקריאה טבעית כמו דיבור), שהיתה שלטת בשנות ה–90.
“חינוך זה עניין של אופנות, והמטוטלת נעה לצערי לכיוון שאני לא מאמינה בו, כיוון אקדמי מדי”, מסכמת רום. כיום הגננות שוכנעו, לדבריה, שחשוב מאוד שעד סוף הגן ילד יכיר את כל האותיות. “בעיני זה בא על חשבון תרגול של הרבה דברים אחרים, כמו התנהגות וסובלנות, וגם גורם לחלק מהילדים להילחץ ומעורר חרדה בהורים”.
סגל מחדדת: “אם החברה מסביב מוחאת להם כפיים על כתיבת אותיות או חיבור של צליל עם אות, ילדים יפסיקו לעשות דברים אחרים, כי הם רוצים לקבל את האישור מהסביבה הבוגרת. אבל מה קורה לילדים שרכשו את האותיות בגן וכל הסביבה הבוגרת מתפעלת מהם? בשבועות הראשונים בכיתה א’, משעמם להם. הם נעשים עול על המורה, מקצתם אולי מפריעים. אבל כעבור חצי שנה, הפלא ופלא, הילדים האחרים מגיעים לרמה שלהם. יש לי הרגשה שאז העסק מתמוטט, ותשומת הלב של המבוגרים מתפוגגת כי אין ממה להתפעל. ואז אין להם יותר אתגרים.
“מה שהילד מפסיד בגן, הוא לא יוכל להשיג בדרך אחרת בשום גיל אחר”, היא מדגישה. “אם מלמדים אותיות, הפסדנו משהו במערכת התקשורת בין הילדים ובין עצמם, וגם בניסיון לחוות את העולם, ליצור, לדמיין. עיסת נייר זה פי מיליון יותר מעניין מאשר לתקוע את הילדים לשבת להעתיק אות אחת כל היום.
“לימוד קריאה בכיתה א’ קשור לפיתוח קשר עין־יד שמבשיל בזמן המתאים. קשב בכלל זה דבר שמתפתח. הרי בגיל שש, שש וחצי, בתוך חודשיים בלי שום בעיה רוב הילדים ילמדו לקרוא. בשביל מה להעסיק אותם עם האותיות, כשאפשר בינתיים להרוויח ילדות”.
הוספת תגובה
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
