לפני כמה שבועות התרעמה נערה אחת בסטטוס בפייסבוק על תרגיל בשיעור ספורט. “בבית הספר שלי, הבנות של כיתה ח’ צריכות להכין תרגיל התעמלות קרקע, עם ציון”, סיפרה. “שאלנו את המורה לספורט אם גם הבנים צריכים להכין משהו דומה, והיא אמרה שהם ‘גם יעשו משהו’. שאלתי למה ולא קיבלתי תשובה. מבנות שלמדו אצלנו בשנים קודמות נמסר כי בזמן שהן עבדו על התרגילים, הבנים שיחקו כדורגל, כדורסל וכדומה”. הנערה חידדה את הדברים בהערת סיכום כי “מערכת החינוך שלנו מעולם לא היתה שוויונית יותר”.

בתגובות לדברי הנערה, נשים בגילים שונים הוסיפו חוויות ותחושות משלהן על אותו תרגיל בדיוק. נראה שהמגיבות הזדהו עם התלונה של הנערה והריעו לה על אבחנתה בנוגע לאפליה המגדרית בבית הספר, שאולי לא היו מודעות לה בזמנן.

מהעדות המצטברת הזאת עלה שהדרישה להציג תרגיל הכולל כוריאוגרפיה מטופשת למדי, שהכותרת שלו התעמלות אמנותית, הוצבה בפני בנות מאז ומעולם כחלק ממבחן בחינוך גופני המתקיים בחטיבת הביניים. את הכוריאוגרפיה יש ללוות בחפצים או בנפנוף של סרטי בד. בשיחות אקראיות עם נשים נוספות נזכרה מישהי שבנות כיתתה הניפו זרועות עם מטרייה או ספר. אבל רובן זכרו את הגיחוך שבסרטים, ולדבריהן, התלוותה לכך תחושה לא נוחה, ותהייה, בעיקר במבט לאחור, על כך שבנות צריכות להציג תנועות מתחנחנות במקום את יכולתן במשחקי כדור למשל.

דורית קרן צבי, בעבר מנכ”ל קבוצת כדורסל הנשים של רמת השרון ועיתונאית ספורט, זוכרת היטב אף היא את התרגיל הידוע לשמצה. לפני כ–30 שנה, כתלמידה מצטיינת במגמת הספורט בתיכון הראשונים בהרצליה, הדרישה לבצע את התרגיל נתפשה בעיניה כלא פחות מהשפלה. מה גם שכדי לבצע אותו, היה צריך ללבוש בגד גוף.

“הצטיינתי במשחקי כדור. הייתי כוכבת בבית הספר”, היא אומרת. “אמרתי, על גופתי המתה, אני לא לובשת טייץ”. המרד הצליח. קרן צבי הצליחה לשכנע את בית הספר לאפשר לה לעשות את המבחן שהיה מיועד לבנים. “לזכות בית הספר ייאמר שהם הלכו לקראתי”, היא מוסיפה. “בגיל ההתבגרות, כשהדימוי העצמי הוא הכי נמוך שאפשר, ללבוש בגד גוף זה דבר הכי פחות נוח ומתאים”.

לדברי קרן צבי, אף שיש בתרגיל הזה אלמנטים ספורטיביים, העובדה שבתי ספר מתעקשים עליו מקורה בהנצחת סטריאוטיפים בספורט, שלפיהם “נשים תרקודנה וגברים יעשו ספורט”. “למה לא? תיפלו על הקורה, תשברו את הגב, אבל העיקר, תעשו תרגיל חינני על קורה ברוחב חמישה ס”מ.

“זה כמו שפעם הסלילו בנות למלאכה, ובנים היו עוסקים בנגרות או בחשמל”, היא אומרת. “אותי הכריחו אותי ללמוד סריגה, אף על פי שרציתי מאוד לגלף מנורה בעץ. למה להגביל מראש בנות? למה לא לאפשר בחירה? אם מישהי רוצה לנסות לעשות תרגיל על סוס סמוכות ‏(התעמלות קרקע המיועדת לגברים ונחשבת למקצוע קשה, ת”ר‏), למה לעצור בעדה? ובאותה מידה, אם מישהי מרגישה לא נוח עם תרגיל של ריקוד - צריך לפטור אותה מהחובה הזאת”.

קרן צבי מסכימה שהתרגיל אינו עומד בפני עצמו וכי הוא מסמל את הבעייתיות של הגישה לנשים בכלל בספורט. גם לדברי אורנה אוסטפלד, המנהלת המקצועית של קבוצת כדורסל הנשים רמת השרון, שאף ייסדה את הקבוצה, יש קשר בין התרגיל לעניין הכללי יותר. “מחליטים שנשים, מכיוון שנולדו עם אבר מין נשי, צריכות לעשות תרגיל שמבטא את הנשיות. ולא נותנים לך בעצם אפשרות לבטא את עצמך. זהו הסיפור של הספורט הנשי, במיוחד בישראל. מאבק אחד גדול”, היא אומרת.

לדברי אוסטפלד, הגישה הסטריאוטיפית מנציחה בעצם את השוליות של בנות בספורט. כאשר נשים מעטות עוסקות בספורט - אם תחרותי ואם עממי - ההקצאות לספורט הנשי בטלות בשישים לעומת הספורט הכללי, שם ההגמוניה היא גברית. ולא מיותר לציין את החשיבות של פעילות ספורטיבית לנשים ובכלל.

“המאבק נגד האפליה הזאת ובעד קידום נשים בספורט צריך להיות בחוק, בבתי משפט ובחינוך”, אומרת אוסטפלד, שיצאה למאבקים משפטיים שונים בנושא ובין השאר עתרה לבג”ץ בעניין האפליה בהקצאות לספורט.

על פי דו”ח שהציג מרכז אדווה בנובמבר האחרון, “משנות את חוקי המשחק: מבט מגדרי על הספורט בישראל”, ספורט הוא אחד התחומים שיש בו אי שוויון מגדרי מובהק. המצב העגום בספורט הנשים מפורט שם לפרטי פרטים. עולה ממנו ששיעור הייצוג הנשי בספורט התחרותי בישראל הוא 19%. נשים הן 8% מהמאמנים, ו–15% ממלאות תפקידי ניהול; זה כולל גם את הענפים שבהם מספרן כמעט משתווה לזה של הגברים, כמו שחייה.

“שינוי עמדות בציבור בכלל ובקרב נערות בפרט חיוני לחשיבות הקשר בין ספורט לנשיות ובמיגור סטריאוטיפים”, נכתב בדו”ח. “מומלץ לקיים פעילויות המדגישות את יתרונותיה של פעילות ספורט לנשים ונערות, כגון: שיפור הביטחון העצמי, דימוי הגוף, תרומה לתקשורת הבין־אישית ולפיתוח מיומנויות כמו מנהיגות, אחריות ועבודה בצוות”.

הדו”ח סוקר בין היתר פעילות שנעשתה במדינות שונות בעולם כדי להטמיע מחשבה מגדרית במדיניות הספורט; זו התבטאה כעבור שנים בהגדלת חלקן של הנשים בעוגה התקציבית ובהשתתפות בענפי הספורט השונים.

דוגמה לכך היא “טייטל ניין” ‏(Title IX‏): זהו סעיף חוק ‏(9‏) שחוקק בארצות הברית בתחילת שנות ה–70 ושינה כליל את פניו של ספורט הנשים שם. הוא קבע בין השאר שבכל תיכון או קולג’ שיש בהם נבחרת גברים, חייבת להיות נבחרת נשים. אוספלד מתייחסת אף היא לחוק הזה כדוגמה לשינוי מבורך וטוענת כי “בתחום הזה דרוש שינוי בחינוך, בחוק, בתקציבים ציבוריים ובסדרי עדיפויות וגם באופן הסיקור בתקשורת, שמפלה נשים. כשהתקשורת מתייחסת רק לגברים - ילדות, בנות והוריהן לא חושבים שאפשר לעשות קריירה בספורט לנשים”.

שורה של מאבקים בתחום ספורט הנשים, של אוסטפלד, קרן צבי ואחרות, הביאה לידי כך שבשנת 2005 הוקמה “אתנה, מועצה מייעצת בענייני קידום נשים בישראל” על ידי לימור לבנת, שהיתה שרת החינוך. בהמשך היא הועברה לאחריות מינהל הספורט שבמשרד התרבות והספורט.

ואולם, למרות קיומה של המועצה, נראה כי אין כל שיח מגדרי בתחום החינוך הגופני, ובעיקר אין שום שינוי מבחינת תוכניות לימוד או סדנאות לקידום בנות בספורט, כפי שנעשה למשל בעידוד בנות לבחירה במקצועות מדעיים.

נראה כי חוסר תקשורת בין היחידה לחינוך הגופני במשרד החינוך לבין המועצה שבמינהל הספורט, הוא שמונע פעילות לקידום בנות בספורט בבתי הספר. זאת, אף על פי שמשרד החינוך מעביר כל שנה 1.8 מיליון שקלים לפעילות היחידה.

לדברי עמרית ינילוב עדן, המנהלת המקצועית של אתנה, המטרה הראשית של המועצה היא “להגדיל את הכמות והאיכות של הספורטאיות. המטרה השנייה היא שינוי עמדות בחברה כלפי ספורט נשים, והשלישית - קידום מנהיגות בספורט”.

כשהיא נשאלת מדוע אם כן אין תוכניות בתוך בתי הספר, תשובתה היא “אנחנו לא יכולים להיכנס לבתי ספר. אין שיח, אין שיתוף פעולה בין היחידה לחינוך הגופני ובין מינהל הספורט. זה החסם העיקרי”.

המועצה אמנם מפעילה פרויקט ושמו “שגרירות אתנה”: “אלה הן ספורטאיות־על שיורדות לשטח, לבתי ספר ולמחנות אימונים ומספרות את הסיפור האישי שלהן. אבל זה לא רשמי. אם הן מקבלות את אישור בית הספר המסוים, הן פועלות. זה לא נמצא בתוכנית הלימודים”. עם הספורטאיות המשתתפות בפרויקט נמנות לי קורזיץ, ורד בוסקילה, נטע ריבקין ואחרות.

ינילוב עדן, בעברה אתלטית מקצועית ומאמנת הכושר של גל פרידמן, מאמינה בתוכניות חינוכיות ונשמעת מתוסכלת. היא מספרת על מחקר באוסטרליה שמצא שיש פערים בין בנים לבנות במידת הפעילות הגופנית כבר בגן. בעקבותיו נעשתה שם התערבות בגנים. לדבריה, “בכל העולם מדינות פועלות לסגירת הפערים הגדולים בין פעילות גופנית של נשים וגברים ומתחילות בחינוך. הפרויקט לקידום ספורט נשים לא יכול להישאר בועתי, הוא זקוק לשילוב כוחות. יש לעשות תוכנית לאומית שיהיו שותפים בה משרדי הבריאות, הרווחה והחינוך”.

כלומר, הבנה ורצון יש, אבל אין ערוץ תקשורת. נראה שאברהם זוסמן, המפקח על החינוך הגופני במשרד החינוך, אינו מודע למציאות לא שוויונית בתחום זה בבתי הספר. לדבריו, קשה כיום לעודד ספורט בכלל אצל ילדים, כי המציאות השתנתה. “אין הרי קשר בין ילדים. הכל צ’טים למיניהם. להזיז את הבנים והבנות מהכיסא, זה קשה. יש ילדים וילדות עצלים וגם יש פחות ופחות מגרשים פתוחים כמו פעם. המגרשים סגורים ועולים כסף”.

אשר לתרגיל ההוא שכל כך הרבה נשים זוכרות בחלחלה, זוסמן אומר שרוב הבנות בכלל אינן רוצות את משחקי הכדור. ועוד הוא אומר: “תוכנית הלימודים לבנים ולבנות, למעט ענפים ספציפיים, אמורה לתת מגוון של כישורים בנושאים שונים. זו אינה תוכנית כבקשתך”.

זוסמן מסכים שיש נתק עם אתנה. לדבריו, “לפני כמה שנים המועצה ביקשה שנעשה ימים מרוכזים לאיתור בנות בספורט, ועשינו. אם אתנה רוצים לקדם ספורט, הם צריכים לבוא עם תוכנית. שיבואו אל מערכת החינוך. יבואו ויגידו”.