ילד יושב על האדמה בחצר ומדבר לעצמו. “חנש” הוא אומר בשמחה וללא מורא. “חנש”. מיד כשהחבר החדש מזדחל למחילתו שבקיר, האם שחששה שהנחש יכיש אותו רצה להרים את הפעוט בזרועותיה בחיבוק של הקלה. ואילו האב פורש לחדרו בלי לומר דבר, מאוכזב שהילד העברי הראשון אינו מדייק בהגיית המלה.

בין שהסצינה הזאת בספרה של דבורה עומר “הבכור לבית אב”י” מדומיינת ובין שלא, הבלשן גלעד צוקרמן סבור שאיתמר בן אב”י הוא מחיה השפה האמיתי, אף יותר מאביו, אליעזר בן יהודה. לדבריו, ילדים באשר הם, הם אלה שקובעים את הצורה ואת הדקדוק המדויקים של השפה. זה קורה מכוח הטבע, בשל העובדה הפשוטה שילדים הם ילידים, והם דוברי השפה האמיתיים. ואמנם, בהיותו בן ארבע החל איתמר לחדש מלים ופעלים, ואביו היה רושם אותם בפנקסו.

מכיוון שצוקרמן מכנה את העברית ישראלית, איתמר בן אב"י, שנקרא בן ציון על ידי הוריו (והחליף את שמו לימים), הוא גם הילד הישראלי הראשון, כי הוא הראשון שדבר ישראלית. "אפשר לומר שהאבולוציה של השפה הישראלית החלה כשהילד בן ציון פצה את פיו לראשונה", מסביר פרופ' צוקרמן. על פי עדויות, זה קרה כשהיה בן שלוש. "יש להניח שאליעזר בן יהודה תיקן את בנו, אך הדקדוק הילדי נרכש כבר. בסביבות 1920 כבר היו כיתות דוברות ישראלית לילדים שנולדו לתוך העברית. מלחמת השפות התרחשה אז. הורים ומורים התאמצו לדבר עברית גבוהה, אבל ילדים הם שקבעו את אופי השפה שלהם. הדובר הילידי לא טועה".

בשיר ילדים מאותה תקופה, שנותרה הקלטה שלו, אפשר לשמוע בבירור את העירוב הלשוני הזה שצוקרמן מדבר עליו. השיר נקרא "שיר הרועה" ושר אותו הזמר יוסף שפינדל למלותיו של עמנואל הרוסי. ברבות השנים חידש אותו שלמה ארצי בהגייה ישראלית להפליא. אבל "במקור שומעים שהזמר אומר 'טיפייש', כמו ביידיש", אומר צוקרמן. "זה כמו שזמר מזרחי שר היום בח' וע'".

שפה עם הרבה הורים

צוקרמן ידבר על החדשנות של ילדים בדקדוק ובשפה לצד דתיה בן דור, משוררת ה”שטוזים” (שטויות בחרוזים), ביום שלישי הקרוב בכנס "לשון ראשון" המוקדש לשפה העברית, שיתקיים בראשון לציון. המפגש המסקרן בין השניים יתקיים במושב "ואסתר שפירא היתה אומרת" המוקדש לגננת המיתולוגית של העיר, שיש המייחסים לה את הכינוי הגננת העברייה הראשונה.

אפשר לומר שצוקרמן ובן דור באים מכוכבי לכת שונים ביקום השפה. הוא מומחה להחייאת שפות, המתמקד בצד התיאורטי של השפה והדקדוק, שאינו חושש מלעורר מחלוקת כבר בהתעקשותו לקרוא לעברית ישראלית. והיא משוררת ילדים, אהובה על הכל, ששיריה לפעוטות מדגישים את החרוז והמשקל ומתאפיינים בחירות לשונית ובהיתוליות. כנקודת מוצא שניהם מסכימים על כך שילדים הם חדשנים שפתיים. המחלוקת היא על שגיאות בעברית שילדים (וגם מבוגרים) עושים. הכוונה לטעויות נפוצות בשם המספר; בעוד שבן דור רואה בהן סממן לחוסר תרבותיות וסבורה שיש לתקן את אומריהן, צוקרמן אומר ש"כל ילד משכבה נמוכה באנגליה מדבר אנגלית פרפקט, כשפת אם. זה הפלא פה. לא צריך להיות חכם כדי לדבר". לכן הוא סבור שהשגיאות משקפות כברנטגן את המכניזם של השפה. לתקן או לא לתקן, זו אם כן השאלה.

צוקרמן הוא ישראלי העומד בראש הקתדרה לבלשנות של שפות בסיכון באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה. הוא גורס שהעברית בת זמננו מכילה את ההשפעות של בליל השפות הדבורות בישראל. "זו שפה שיש לה הרבה הורים, תוצר של בריאה היברידית ולא אבולוציה אורגנית", כדבריו. למרות מאמציהם של מחיי השפה לסתום את הגולל על שפות המוצא של העולים לארץ ולהחליפן בעברית, חלק מהמבנים של השפות הערבית והרוסית, שהיו דומיננטיות אז, הכו בה שורש. טענה זו של צוקרמן עוררה עניין רב, לצד ביקורת, בישראל. אך אין מה שמרגיז אנשים יותר מהעמדה המוצקה שלו שלפיה אין לתקן שגיאות של ילדים. השגיאה הנפוצה ביותר – עשר שקל - שמקפיצה אוזניים של מחנכות, הורים ושאר אוהבי העברית ומקדשיה, היתה בפיו למטבע לשון עובר לסוחר. לדבריו, אפשר לראות בכתבי ילדים, במחברות ישנות, שילדים אמרו עשר שקל כבר בסוף המאה ה-19.

צוקרמן הוא אספן של שגיאות בעברית וסטיות מהכללים. בעיניו אלה הן ראיות מרשיעות לעיוות שיש בתפישה, שהוא רואה בה טהרנית, של העברית, כפי שבאה לידי ביטוי בעמדות ובפרסומים של האקדמיה ללשון העברית. הוא מרבה להתפלמס בהרצאותיו עם האקדמיה. ראשה, משה בן אשר, אמר על צוקרמן באחד הפרסומים בעיתונות כי הוא חוקר טוב המערב בלשנות ופוליטיקה.

בעניין של שם המספר צוקרמן טוען כי שום שפה מאלה שדוברו בארץ - לא צרפתית ולא ערבית, לא אנגלית ולא רוסית - אין בה הבדל בין זכר לנקבה. אם כן, מדוע נקלט העשר ולא העשרה? הוא מעלה השערה שהעברית התנ”כית שימרה את צורת הנקבה, ולא את צורת הזכר, בגלל המנהג לספור חיילים ביציאה לקרב כנקבות בגלל עין הרע, שהיה שגור למשל בתקופת דוד המלך. לדבריו, הוא צופה שהאקדמיה ללשון תאמץ בסוף את העשר שקל כצורה תקנית.

דוגמאות נוספות: "ילדים אמרו 'יש לי את הספר' ולא 'יש לי הספר', כפי שהיה צריך לומר", אומר צוקרמן; ההסבר לכך נעוץ במבנה המשפט ביידיש, שהוריהם לא הצליחו להשתחרר ממנה. כך גם, לדבריו, "מבנה ההברה הישראלי, שנקבע על ידי הילדים הראשונים דוברי הישראלית, דומה ליידיש, לא לעברית: קציצה (ktsitsa) ולא קציצה (ketsitsa)כפי שהיה צריך לומר על פי כללי הדקדוק. בניגוד לעברית, יש בישראלית זוגות מלים כמו לאפר (מלשון מאפרה) ולאפר (מלשון איפור) כי בעברית ה-פ (f) והפ (p) היו פונמה אחת. זאת אומרת שהיה בלתי אפשרי לומר leafer. ואילו ביידיש זה אפשרי. זה המקרה גם בזוגות להתחבר (ב' דגושה) ולהתחבר (ב’ רפויה) או להשתבץ ולהשתבץ (כנ"ל).  בישראלית אלה שני צלילים שונים לחלוטין, שתי פונמות עצמאיות". 

דוגמה נוספת: "הילדים אמרו פצצות סירחון ולא פיצצות סירחון כמו שהאקדמיה ללשון קבעה". ולבסוף, "אליעזר בן יהודה ניסה לדבר בח' וע' אבל הילדים לא ביטאו זאת, וגם לא ה', ט', ק' וצ' כמו בצורתן העברית”. המזרחים שחיו אז בארץ הודרו למעשה מפרויקט החייאת השפה, ולילדים האשכנזים צלילים אלה לא היו טבעיים.

את התובנות והלקחים מהחייאת העברית בישראל מנצל כיום צוקרמן להעצמת תרבויות ולשונות אבוריג׳יניות נשכחות. יש כ-250 שפות כאלה. צוקרמן מספר שהילדים הם נסיינים טבעיים של המלים החדשות שהוא יוצר בשיתוף פעולה עם דוברי השפה. הוא מפריח אותן כמו בלון ניסוי, ואם הילדים משתמשים בהן, זה סימן להצלחה. כך קרה עם המלה מחשב, GABIWA, שלא היתה קיימת בשפת הברנגרלה, השפה של אנשי ברנגרלה החיים בפורט לינקולן באוסטרליה, כי זו הוכחדה לפני היות המחשב. המלה החדשה נוצרה מצירוף של שני מונחים: “ביצת ראש”, שמתייחסת לנוזל הנמצא בתוך המוח, ו”ברק”. בנוסף לכך צוקרמן עוקב אחר הצירופים הייחודיים והשגיאות שעושים שלושת ילדיו, דוברי שלוש שפות: עברית או ישראלית, אנגלית-אוסטרלית ומנדרינית (השפה של אמם). הוא סבור שפעולת תיקון השגיאות של ילדים, פעולה מערכתית שנעשית על ידי מבוגרים, גורמת לא רק חוסר ביטחון אצל ילדים, אלא אף סכיזופרניה דקדוקית, בלשונו. "הילד מתבלבל. הוא כבר לא יודע מה דקדוקי ומה לא".

חיפוף כללי

ואילו דתיה בן דור אומרת: "בעיני ‘עשר שקל’, זה לא ייסלח. אני חושבת שצריך לתקן את מי שמדבר בשגיאות, כי צריך לפתח כבוד לשפה כערך. ושגיאות הן סימפטום של זילות לערכים. הרוב הגדול בשפה הוא לא שרירותי, וצריך ללמוד אותו. כשמישהו אומר ‘מה זה חשוב?’, בעבורי זה סימן שיש חיפוף כללי, ובמסגרת החיפוף הכללי יש חיפוף בשפה. זה נראה בעיני זלזול מצד מי שאינו רואה בשפה יצירה ברמה גבוהה. אפשר לנגן מוצרט בשגיאות?”

לשגיאות של ילדים קטנים היא סלחנית יותר. "השגיאות המתוקות הללו הן לא שגיאות, אלא חלק מהיצירתיות של השפה. יש להן חוקיות, ואפשר לראות דרכן את הכלל המולד. השאלה היא מה זה לתקן ואיך לתקן".

בן דור מסכימה עם צוקרמן בעניין אחד. היא סבורה שהתערבות מסיבית מדי של מבוגרים מקלקלת. "לילדים יש חשיבה משוחררת, מחוץ לקופסה, באופן טבעי", היא אומרת. "חרוזים הם המצאה של ילדים. כשהייתי ילדה כתבתי שיעורי בית בתנ"ך בחרוזים. זה היה קולח וטבעי בשבילי. בבית הספר הורסים את החשיבה הרעננה והטבעית הזאת, כי מכניסים ילדים לתלם ורואים בכל דבר יצירתי שטויות. ממדרים אותם והם מנסים לרצות. וכשנעשים אנשים מבוגרים הולכים לסדנה על חשיבה יצירתית ואז אומרים לנו לחשוב כמו ילד. לכן בספרים שלי אני נותנת לגיטימציה ליצירה הפרועה, חסרת הרסן, האותנטית, בלי עכבות”.

אשר לשגיאות, גם בן דור סבורה שאסור למבוגרים לתקן את דיבורם של ילדים, אלא עליהם פשוט לדבר נכון. "כשילד אומר חנויה, למשל כי זה בא מחנויות וזה כמו פטרייה, נניח. הדרך שלי היא לחזור במשפט אחר על המלה הנכונה. הדרך הכי טובה היא לדבר נכון. כי מי שהמציא את העשר שקל הם מבוגרים, וילד שמסביבו כולם אומרים עשרה, יגיד עשרה. זה לא הילד קילקל, אלא מבוגרים. נוצר מצב שילד לא יודע מה נכון, כי לא אומרים נכון. אני למשל לא רוצה שילדים יגידו 'בא לי’ כל היום. המורים מדברים ככה, כולם מדברים ככה, אז למה שידברו אחרת? כשהנכד שלי, בן שבע, אומר ‘לא בא לי’, אני לא נוזפת בו. אני אומרת לו שיש מלים יותר יפות בעברית. אתה בוחר באיזו שפה להשתמש. כמו שאתה בוחר מה ללבוש. שפה היא מעין בגד. המודעות חשובה. גם כשמדברים בסלנג צריך לדעת שזה כמו ג'ינס קרוע. חשוב שילד מבין את הקיטלוג של המלים ושל הסגנונות, כדי שיוכל לעשות שימוש מושכל בתרבות”.