זהו סיפור שהיה יכול להתרחש בכל סביבה תרבותית, על מאבק בין האמן המכור ליצירתו (במקרה זה המוסיקה) המכשפת רבים, ובעיקר נשים, אך איננו מסוגל לשלב בין זה לבין דברים פעוטים כמו חיים, אהבה ויחסי אנוש. אבל כיוון שמדובר בשלום עליכם, העולם הוא יהודי, והכינור הוא יהודי, והאיפיון הוא יהודי.

עד כאן הכל כשורה, וגם ההצגה היא כשורה, כיוון שחברו ביצירתה אנשי מקצוע בתיאטרון ובמוסיקה. והכוונה בעיקר לאנשים שמסוגלים להעמיד “שואו” (תסולח לי המלה האנגלית; אני לא יודע איך להגיד את זה בעברית ויהודית). אבי יונהבואנו (במבי) הוא קוסם תאורה, ומסוגל ליצור יופי ומסתורין מבמה שריקה בדרך כלל בהצגה הזו (רקע של עצים ועומק נפתח לתמונת מחול), יחזקאל לזרוב הוא רקדן וכוראוגרף שיודע ליצור תנועה סוחפת, חלק מהשחקנים (כולל הוא עצמו) הם גם רקדנים, ואסף תלמודי יודע פרק בענייני כלזמרות.

אז איפה הבעיה? במה שהתיאטרון צריך לספק נוסף ל”שואו”, היינו דרמה, ונשמה
ורגש. בסופו של דבר אין לדמויות הזדמנות להקרין מצוקה ודילמה, והאכזבה של סטמפניו (לזרוב, שמרוב בימוי, כוראוגרפיה וריקוד הזניח מעט את האדם שבדמות) מן האהבה היא קצת שטחית, ובעיקר המוסיקה - ליבו של הסיפור - משחקת כינור שני לצד הריקוד.

יש כמובן רגעי חסד: דמותה של אתל-חיה, המקריבה את אהבתה (בביצועה של ליאת
הרלב) נוגעת ללב. הקריקטורות של הנשים היהודיות (זאת לא הצגה אוהבת נשים
במיוחד) משעשעות. אבל מסיפור הכנר היהודי המופלא אזכור את רונה-לי שמעון
כמעט מרחפת באוויר כשהיר רוקדת לצלילי “עשן חודר לעינייך” של ג’רום קרן,
שנכתב כמעט עשרים שנה אחרי מותו של שלום עליכם.

התיאטרון הקאמרי מציג “סטמפניו” מאת עדנה מזי”א בהשראת נובלה של שלום עליכם. תפאורה ותלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוסיקה: אסף תלמודי. בימוי: עדנא מזי”א ויחזקאל לזרוב, שאחראי גם לכוראוגרפיה. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי).