סוף סוף התופעה הזאת הגיעה גם אלינו. ישראלים רבים ואזרחי עולם רבים עוד יותר ראו כבר את החבורה המופלאה הזו של לוליינים, להטוטנים, אתלטים על-אנושיים שעושים דברים שלא יאמנו במונטריאול, שם מוצאם, או בכל בירות התרבות בעולם. ראו וחזרו נפעמים. עכשיו כל ישראל יכול היה להשתכנע שמה שסיפרו לו זה נכון.

אז מה היה לנו, בעצם: קודם כל הפגנה של אין סוף היכולות של הגוף האנושי. בשבוע שאחרי תום תחרויות ההתעמלות באולימפיאדה קיבלנו כאן את כל המכשירים, בתוספת תלבושות, מוסיקה, תחושה של שואו, ללא הרגשה של מאמץ וללא מעידה אחת: זוג על טרפז מתחת לתקרת האולם, שבכל רגע נדמה שאחד מהם יצנח, ואחר כך קבוצה של קפצנים שעושים צחוק מכוח המשיכה ומסתחררים באוויר. במקום תרגילי טבעות, אתלט אחד עשה תרגילים על בנג’י, ואני כבר לא מדבר על האיש שעמד על יד אחת, על מוט, ופיתל את גופו בתנועות בלתי אפשריות.

המסגרת כולה הייתה בתלבושות ופאות בארוק, עם תזמורות מגוחכות משעשעות, וזמרת בלבן שליוותה חלק מן המופעים בשירה. ואולי היפה מכל היה שנעדרה מן המופע תחושה של “שואו” אמריקאי נוצץ, שבונה שיאים לקראת מחיאות כפיים. זו הייתה הפגנה של יכולות, מיומנות, משמעת, תיאום, והכל נעשה בשיא המקצועיות, וגם - כמעט קשה לייחס את זה לשפע ועושר כזה - בטעם טוב, בלי לסחוט “מספר” מעבר למה שיש בו.

זה אכן התחיל כמו קרקס, עם ליצנים שמטיילים בין הקהל ומשתעשעים אתו, ועם תזמורת בבגדי בארוק ובראשה גיבן מרושע בפראק אדום עם זנב, שצלע בראשם וניהל אותם. ובין הפגנות הזריזות ואילוף הגוף היו שני ליצנים, כמו בקרקס של הילדות, שצחקו זה על זה, החליפו מכות, העיפו מטוסי נייר ו”הכניסו” ו”הוציאו” מופעים מהבמה. וגם הם הצליחו להפיק תמונה מלאת פיוט של איש המתעלס עם זרועו וכף ידו המציצים ממעיל תלוי על קולב. תמונה של פרידה בתחנת רכבת התחלפה בתמונת ליצן בשלג, ואז ירד חורף על האולם שכוסה בפתיתי נייר שהועפו עליו במאוורר ענק.

וכמו שהקהל הישראלי זכה לראות את “סירק דה סוליי”, כך זכו אמני הקרקס הזה להכיר את הקהל הישראלי. על רחבת ההופעות מדלגים אתלטים על קורות דקות וגמישות, ומלהטטים בלפידים בוערים במהירות מסחררת, ומהיציע מישהו צועק “מה עם המזגן”, ומן הצד השני מישהו מעליב בצעקות את האמרגן, אחרים משתיקים אותם. שמש? טוב, זה המזרח התיכון.

אבל אחר כך באו עוד שתי הנערות שכופפו את הגוף לאחור עד שראשן בצבץ בין הרגליים, עד שמרוב הנאה והתפעלות כאב לי הגב, וקבוצה של לוליינים שמעל רשת ביטחון עשו בחן וביחד ובתזמון מפליא מה שראינו בשבוע שעבר על המתח והמקבילים המדורגים, עפו באוויר ולא פספסו את ידי חבריהם המושטות מהטרפז. ואז העולם האחר הזה של הדמיון נגמר, והשרב התל אביבי חזר. יש שמש של קרקס ויש שמש שהיא גיהנום צלוי גם בלילה תל אביבי לח.

“סירק דו סוליי” בהיכל נוקיה בתל אביב, בתכנית “אלגריה”