לכאורה זה מחזה שכל מה שצריך לעשות זה לא להפריע לו להישמע: מעשה ביונה פופוך שאחרי 30 שנות חיים עם אשתו לביבה מחליט שאין להם דבר משותף ורוצה לנצל את שארית חייו כדי לצקת בהם משמעות. חנוך לוין חושף בבוטות את התפלות שבחיי היחיד ומנפץ את האשליות של חיי הזוגיות, כשהדמויות אכזריות זו לזו במידה שלא תאמן, וזה גם מצחיק וגם דוחה וגם נכון שזה נורא. ודווקא משום כך ההצגה הזאת, בבימויו של רוני פינקוביץ', היא הישג גדול. גם משום שהיא שייכת לעולם התיאטרוני של לוין: רות דר יצרה בעבורו את הבמה הנכונה עם המינימום ההכרחי, ועם מסך הקטיפה האדום ברקע. יוסי בן נון כתב מוסיקה נוגה המלווה טקסטים כואבים.

אבל היא הישג גם מפני ששלושת שחקניה עיצבו נוכחויות ייחודיות לשלוש הדמויות, שכל אחת מהן זכתה כבר לשני עיצובים משמעותיים בתולדות התיאטרון הישראלי. ששון גבאי בתפקיד יונה פופוך הוא אולי היונה המרושע וגס הרוח ביותר שראיתי, בוודאי בהשוואה לאישיותו החמה של נסים עזיקרי, שיצר את התפקיד בבכורה ב-1989, וליוסי בנאי הייחודי ששיחק אותו ב-1998. הוא לרגע אחד אינו בונה על אהדת הקהל אליו, והוא אכזרי ללביבה כשם שהוא בז לעצמו, ולכן אפשר באופן מוזר להבין אותו.

ליא קניג יצרה את לביבה, והחום האנושי שלה גבר על הגיחוך של הדמות. תיקי דיין הבליטה את האלמנט הארצי - "הבהמי", כדברי יונה, של לביבה. ליאורה ריבלין מביאה לדמות איזה יובש ענייני, בוגר, חסר רגשנות ואנושי מאוד, ומה לעשות - דבריה על הגינות חייה דברו אל לבי ביותר.ואילו יצחק חזקיה, בדמותו של גונקל (תפקיד שיצר בבכורה שמעון לב ארי ז"ל, שנפטר השבוע, ושב-1998 גילם הוגו ירדן יבדל"א) הביא לבמה זעם וחרדה ואימת בדידות ותובענות שהפכה את התמונה האחת שלו לאבן בוחן שביחס אליה נמדדים יחסי האנוש ומשמעות החיים במחזה. בצדק הוא קיבל מחיאות כפיים על ה"יציאה" שלו. זוהי הצגה יפה מאוד של מחזה נהדר על כאב החיים ומלאכתם.

תאטרון בית ליסין מעלה את "מלאכת החיים" מאת חנוך לוין. תפאורה ותלבושות: רות דר. מוסיקה: יוסי בן נון. בימוי: רוני פינקוביץ'

מתוך "מלאכת החיים". צילום: גדי דגון