המחזאי יוסף בר יוסף מסווג את המחזה הזה, השני מכלל יצירתו המחזאית העשירה (כרך כולל שלה נמכר באכסדרת האולם) כ"ריאליזם פיוטי". אני יכול לקבל במלואה את הכותרת הריאליסטית: סיפורי הדמויות במחזה הזה הם ייחודיים ומפורטים. בעצם חלק ניכר מהדיאלוג הוא מאבק על הפרטים.

אח ואחות יהודים חיים בעיר אנגלית, אי-אז בראשית שנות השבעים של המאה שעברה. הוא נוסע לארץ ישראל ומביא לה משם חתן עם סיפור חיים קשה, בעל חן, "אם רוצים". סיפור השידוך לא עולה יפה, החתן חוזר כלעומת שבא, בעל הבית המוזר של האחות משמש כמין קוקיה מתוך שעון המעניקה קצב לעלילה, ולבסוף נשארים האח והאחות לבד.

אני לא כל כך יודע למה זה "ריאליזם פיוטי". נכון שהעלילה לא ליניארית והדמויות מתנהגות בצורה מוקצנת מעט, אבל נדמה לי שביותר מארבעים השנה שעברו מאז בכורת המחזה למדנו שהמציאות שבה אנו חיים עיקרה קרעים ושברים, אבל זה לא בהכרח פיוט; אלא אם כן "פיוט" זה שם קוד לסוג מסוים של יופי.

מה שמיוחד במחזה הזה הוא שהדמויות הן מתווה לשחקנים מעולים, ובהם תלוי אם ההצגה חיה או לא. ובמקרה הזה נמצאה רביעיית שחקנים ייחודית, שכל אחד מהם הוא עולם מלא, שיוצר עולם בעל ממשות על הבמה.

סלים דאו מצליח בכניסות ספורות לבמה, ראשו מוטה קדימה, בספק איום, להעניק לדמות ולהצגה נפח שחורג מעבר לנוכחותו הפיזית על הבמה. משה איבגי, אחרי תקופת התנסות תיאטרונית ב"גשר" והגברת סאונד מצוינת, יצר את עצמו מחדש כשחקן תיאטרון בעל טכניקה מעולה, חוש  קומי ודרמטי מרתק, והוא המנוע של יחסי הדמויות המהוססים לכאורה. חליפה נאטור, ממוקד במטרה בלתי מושגת אחת מצליח לעורר בצופה גם אי שקט וגם אמפתיה.

אבל השמש ששלושת הגברים במחזה ועל הבמה חגים סביבה היא הלנה ירלובה, מאופקת ורבת הבעה בחלק הראשון של הערב וזוהרת בהתפרצות סוערת לקראת הסוף. "אני נהנתי" היא קוראת בהנאה כה משכנעת עד כי הנהנתי במרץ.

אינני יודע אם אלה אכן אנשים קשים. אבל אני יודע שאלה שחקנים נהדרים.

תיאטרון חיפה מעלה "אנשים קשים" מאת יוסף בר יוסף. תפאורה: לילי בן נחשון. תלבושות: עפרה קונפינו. בימוי: משה נאור. תאורה: קרן גרנק. מוסיקה:רן בגנו.