כעשר דקות לפני סיום ההצגה, המגוללת דרמה משפחתית יצרית מחיי ההתיישבות, ששורשיה נעוצים עשרים שנה לפני התרחשות העלילה, מעיר עידו, החייל – זה הנושא בהווייתו את הסוד המשפחתי האפל - ש"זה כמו טלנובלה" (אני לא ערב לציטוט המדויק). בכך אומרים יוצרי ההצגה, אנשי מקצוע מיומנים בעלי כוונות טובות כולם, לקהל שבאולם "אנחנו לא טלנובלה. אנחנו דרמה". אבל טלנובלה המודעת לעצמה היא בכל זאת רק טלנובלה, והעובדה שהיא רוצה להתבדל מז'אנר נחות, כביכול, ולהחניף בכך לקהל שבאולם, לא עוזרת לה. אולי דווקא להפך.

סביון ליברכט, שבשנים האחרונות עוסקת בעיקר בכתיבת מחזות, ואף כמה מהם טובים בעיני (בוודאי "הבנאליות של האהבה"), מעבדת בעקביות את סיפורי הפרוזה שלה לבמה. הפעם, ב"סוסים על כביש גהה", זהו בעיקרו סיפורה של אשה צעירה שדעתה נטרפת עליה, ולא רק מכיוון שהיא נקרעת בין אהבת שני אחים. זהו תפקיד המזמן הזדמנות לשחקנית הנכונה לצלול לתוכו, ודפנה רכטר היא אכן שחקנית כזאת, האמינה בעיני בכל רגע שלה על הבמה, גם במאמציה לא להיסחף אחרי טירופה, וגם – אם לא בעיקר – בשקיעה שלה אל תוך עולמה.

אלא שהעלילה שבתוכה היא נטועה רק מבשרת להיות יצרית, אבל היא לא באמת כזאת. אנחנו שומעים הרבה על קנאת שני אחים, ועל דמותו של סבא שרדה בהם (בצל הלווייתו מתרחשת העלילה) אבל האחים עצמם – גם אם מגלמים אותם שני שחקנים טובים מאוד, יורם טולדנו ומיכה סלקטר, המביאים לבמה את מלוא התגייסותם הרגשית – הם טיפוסים לא מעניינים במיוחד, ולמען האמת התקשיתי להאמין באהבת שניהם לנינה (דפנה רכטר) או באהבתה אליהם.

את התמונה המשפחתית משלימים המאהבת של הסבא (ליאת גורן, כייקית עסיסית וחביבה, אתנחתא קומית כשלא ממש צריך אתנחתא) ושני ילדים מתבגרים: חייל (אור בן מלך) ותיכוניסטית (יובל שרף) שנוכחותם אפיזודית לגמרי, גם אם חביבה. ובעיקר – הסוד הגדול נרמז לצופה המיומן מהרגע הראשון שוב ושוב, וכשהוא כבר נחשף, הדמויות מגיבות אליו כמעט במשיכת כתף.

אם זה כמו טלנובלה, אז אני – עד כמה שזה נשמע מוזר – מעדיף טלנובלה שלא תתאמץ כל כך להתכחש לעצמה.

תיאטרון בית ליסין מעלה "סוסים על כביש גהה" מאת סביון ליברכט. בימוי: ציפי פינס. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוסיקה: יוסי בן נון. תאורה: קרן גרנק

דפנה רכטר ומיכה סלקטר. טירוף שמקורו לא רק באהבת שני אחים. צילום: גדי דגון