פעם, לפני הרבה זמן, היו קוראים לאיש כזה בשם צרפתי, נניח מרסל מרסו, והוא היה עולה על הבמה בבגד שחור ופנים לבנים, ויוצר עולם מלא חפצים שהתעללו בו, במו ידיו וגופו. בימינו זה בדרך כלל רוסי, נניח סלבה פולונין, שמסתובב על הבמה עם חבורה של טיפוסים מוזרים, קולות ואביזרים מעוררי דמיון, ועם תמיהה אינסופית על מה שקורה להם.

ליוצר הזה קוראים אופיר נהרי, והוא שחקן תיאטרון דימונה. ראיתי את הצגת היחיד שלו בהאנגר של “תיאטרון נוצר” בבת ים, במסגרת “לילה פרינג’”. אי אפשר יותר תיאטרון שוליים מזה.

כל מה שאנסה לתאר כאן במלים יעשה עוול לחן הייחודי של נהרי. זה מתחיל כשבעומק משטח המשחק הענק של תיאטרון נוצר, נעה דמות שזרקור מאחוריה הופך אותה לצללית, קצת מפלצתית. מלווים אותה צלילי להג משונים. ואז מתברר שזה ליצן בבגד לבן, שנראה כמו איש הצמיגים של מישלן שהאוויר יצא ממנו. רעמת שיער מטולטלת, פנים באיפור לבן, ואף בצורת בולבוס לבן.

הוא מרים בלון לא נראה, מנפח אותו לממדי משטח המשחק כולו, מטייל סביבו, נכנס לתוכו, מוצא שם עוד בלון, מנפח אותו, מטייל סביבו, נכנס לתוכו, מוצא עוד בלון וכך הלאה, כשהרעש רומס אותו.

ואחר כך עם אביזר בצורת מזוודה שבתוכה חור, הוא מעביר לעינינו ציורי קומיקס שבכל אחד מהם פניו רבי ההבעה. והנה הוא הולך במדבר, מגיע לחוף, מפליג על רפסודה, טובע בזמן סערה, נבלע על ידי כריש, צץ בחור של ביוב, קופץ למכונית פתוחה והופך ל”זעקה” של מונק. רק עם תאורה, להג וקולות מנק-מייק על לחיו. עולם מלא דמיון.

אי אפשר לספר את הכל. הנה הוא מדבר לירח והכדור הכתום התלוי למעלה, יורד למטה והוא מכניס אליו את ראשו. על הכדור משורבטות עיניים לא ברורות, ופתאום הוא אי.טי. רחוק מהבית, שניגש בצעדים אטיים לפרח עשוי דיקט. הלהג הופך למשהו שנשמע כמו “צעד קטן לאדם”, והנה הוא ניל ארמסטרונג על הירח, אבל כשהוא כורע ברך לפני השושנה הוא פתאום הנסיך הקטן.

במה גדולה ריקה, אף מלה, עבודת תאורה מעולה (זיו וולושין) והשעה עברה ביעף. הייתי בכיף ממשיך לצפות בגורלו.

“אפאחדבשומקום” בהפקת “מעבדת פיס תרבות” דימונה. כתיבה, מוסיקה, בימוי ומשחק: אופיר נהרי.במסגרת לילה פרינג'