תיאטרון מלנקי, שפירוש שמו בעברית “קטנטן”, הוא תיאטרון נוסף של אמנים עולים מרוסיה, שזה 15 שנים ממשיך בדרכו הייחודית בהנהגתו האמנותית של איגור ברזין. שלא כתיאטרון ”גשר” שזכה להכרה והתפעלות, והתייצב כגורם מעורר עניין והערכה בזרם המרכזי של העשייה התיאטרונית בישראל, מלנקי פועל בשוליים. ודווקא שם הוא מצליח בעשייה תיאטרונית ייחודית.

הפעם ברזין נוטל סיפור של צ’כוב ומגיש על הבמה את הטקסט שלו כמעט ככתבו. זהו סיפור המכיל - שלא כמקובל אצל צ’כוב - אלמנט מיסטי מרכזי, בדמותו של נזיר שחור, הנגלית בדמיונו של גיבור הסיפור. מפתה למצוא בסיפור גם אלמנט אוטוביוגרפי של יוצר המיטלטל בין אשליית גאונות לבין חרדת הבינוניות, בין האושר העילאי של ייצור ייחודי על סף הטירוף, לבין השיממון של הבינוניות והמשפחתיות.

ברזין, בסיועו של המעצב ודים קשרסקי יוצר על במה קטנה עולם חזותי של כלוב שפאותיו עשויות מסכי חבלים, שמהם טוות הדמויות עולם ומלואו, ובעיקר את גן העדן שבו מתרחש הסיפור. בתוך העולם האסתטי הזה (שלפעמים משתלט בנוכחותו על ההוויה הבימתית) נפרש סיפורו של האקדמאי קוברין (רודיה קוזלובסקי, בעל נוכחות מרשימה של נפש המיטלטלת בין אושר מופרע לבינוניות עקרה), אהבתו לטניה התמימה והחביבה (אנה סטפן, בעלת החזות הנערית, שמאחוריה גם בגרות נשית וגם מיומנות מקצועית), מחויבותו לאביה פטרונו, בעל הגן המכור לו (יצחק פקר עם מידה גדושה של רוסיות ילדותית), וכמיהתו ופחדו מהנזיר השחור המסתורי (דימה רוס, בעל חזות שבאופן מוזר היא הריאליסטית והעניינית ביותר בהצגה).

אנה סטפן ורודיה קוזלובסקי בתוך כלוב-בית העשוי מחבלים. צילום: מקסים ריידר

זהו עולם ומלואו של צורות, יצרים והגות, שזכה לעיצוב תיאטרוני ייחודי, שמעניין בכל רגע נתון בכמה רבדים. באחד הרגעים בהצגה מפטיר קוברין: "האשלייה נגמרה. חבל”. כך חשתי גם אני בתום תשעים הדקות של הסיפור.

תיאטרון מלנקי מעלה את “הנזיר השחור”, על פי סיפור מאת אנטון צ’כוב. בימוי: איגור ברזין; עיצוב: ודים קשרסקי; תאורה: מישה צ’רניאבסקי ואינה מלקין; תרגום: יפים ריננברג.