זאב קלאתי ואמיר דוליצקי הם שני שמות חדשים יחסית בזרם המרכזי של התיאטרון, למרות שלשניהם ניסיון טלוויזיוני (בין היתר בסדרה הקומית “קצרים”, שרישומה ניכר בהצגה). הם יוצאים למפות את תולדות חייו של הגבר הישראלי, מילדותו, דרך הצבא והכיבוש, הרווקות והנישואין, האבהות והמשפחתיות, עד למוות.

בתכניה נכתב שאלה הצמתים בהם הגבר נדרש להכריע בין גבריות לאנושיות. אני לא משוכנע שזו אכן הדילמה, ואם כן, אז נדמה לי שכמעט בכל צומת הגבר בהצגה בוחר באנושיות, ומובס, מה שלא מותיר תקווה רבה.

אך יותר משהצגה זו היא אמירה מגובשת על מהות הגבריות הישראלית, או בכלל, הרי שהיא ערב מהנה, עשוי במקצועיות והבנת סגנון, המשרטטת תחנות חיים, שכל אחת מהן ראויה לעניין, ומותירה הרהור, והתפעלות מחן העשייה והמשחק.

זה מתחיל בילדות, כשמהילד (ויטלי פרידלנד) נחטף צעצוע, וכשאביו מלמד אותו להילחם על שלו, הוא גם חוטף מכות. זה נמשך בצבא, כשהחייל הרוצה להיות גם אנושי (אריאל וולף) במציאות הבלתי אנושית של הכיבוש גם גורם למותושל חייל אחר, וגם יורה בסופו של דבר בפלסטינאי שבוי . ואז הרווקות, בה החתן ערב החופה (רוי מילר) מנסה לא להתבהם עם זונה שחבריו הזמינו עבורו, ובסופו של דבר בוגד איתה באשתו לעתיד. וכך עד לתמונת המשפחה בה האב (אריה צ’רנר) מחליט להחלץ מהסיטקום הטלוויזיוני שחייו נהיו. התמונה האחרונה, המופשטת והמוליכה למוות היא החלשה בעיני, כמו גם קטעי המעבר המתפייטים.

עיצוב ההצגה, (מסך לבן משמש גם רקע והנפתח וחושף כל תמונה בעתה), ואביזרים הכרחיים מעטים, המסתייעים בעבודת תאורה מרשימה, מעניקים מסגרת המאפשרת לחמישה שחקנים לחשוף פנים שונות ומרתקות של גבריות, כשכל אחד מהם מצטיין בחלקו: צ’רנר הותיק והאנושי, ויטלי פרידלנד הצעיר. המבטיח ומקיים, ושלושה שמות חדשים יחסית, שכל אחד מהם מפליא בפן ייחודי: אריאל וולף התמים והרגיש, ובעיקר יונתן מילר, עם החספוס כובש הלב ורוי מילר, עם תמצית הישראליות המשכנעת.

אבל כראוי להצגה של גברים, את ההצגה גונבת האשה: נילי רוגל מופיעה בשלוש תמונות, ובתפקיד הזונה היא. קסם מהלך, מתגרה ומקסים. נו, למה כבר אפשר לצפות ממבקר גבר שכותב על הצגה כזאת?

יאטרון החאן מעלה את “גברים” מאת זאב קלאתי ואמיר דוליצקי. בימוי: זאב קלאתי. תפאורה: פרידה שהם. תלבושות: דיתי אופק צרפתי. תאורה: יאיר ורדי