בראשית היה הסרט של ברגמן, "פרסונה", על שתי נשים, שחקנית שעברה חוויה שגרמה לה לשתוק, והאחות המטפלת בה, הקשר ביניהן על רקע האלימות שבעולם, והקושי לספר את הסיפור. הסרט, כמו ברגמן וכל יצירתו, הפכו לאייקונים תרבותיים.

ועכשיו בא התיאטרון, שגם ניזון מהמוניטין של הסרט והבמאי, וגם רוצה להיות משהו אחר וייחודי. ואין כמו הגרמנים להיות טובים בעניין הזה. למעשה זו הפקה גרמנית בעיקרה, ברעיון ובהגשמה, למרות שכאן היא מבוצעת בעברית, עם שני שחקנים ישראלים.

יש משהו כמעט קליני בגישת העיבוד שלהם. אתה יושב בהצגה ורואה כיצד האלמנטים של הסרט, שהיו ראליה, וקולנוע, והפכו לחוויה אישית מאוד על המסך ואצל הצופה, משולבים בתוך ההצגה, באמצעים תיאטרוניים. למי שמכיר את הסרט יש בזה משהו מלאכותי ומאולץ של זיהוי אלמנטים, אם כי מלא כוונות טובות, כמובן. למי שלא, אני לא בטוח שיבין מה קורה, ואם ינסה לחבר את מה שהוא רואה יגלה סיפור הקטן מסך הכל המהוקצע של חלקיו, ודי בלתי פרסונאלי.

וזאת דווקא למרות איכות השחקנים על הבמה. לאו דווקא הילד, איתי חוג’יסטה, שנראה כי הוטרח לכאן ללא צורך אמיתי, ולא אלון נוימן ה”ממלא את כל תפקידיו” כיאות. אני לא צריך את ההצגה הזאת כדי להעריך את איכויותיה של יבגניה דודינה כשחקנית, וההצגה הזאת, בה היא מגלמת את האחות, אינה מספיקה כדי להתרשם באמת מאיכותה של יוליאנה קוהלר הגרמניה, המגלמת את השחקנית השותקת, מלבד להתפעל ממראה העיניים. כן, יש להן רגעים, וכן יש סערת רגשות ואפילו יצרים, אבל בסופו של דבר זה נותר מנוכר ולא אישי. לפחות בשבילי.

הגימיק של ההצגה, שאחד מנושאיה (לא החשוב שבהם) הוא הנושא הנצחי והשחוק של העדר קומוניקציה - הוא שבגרמניה מגלמת את התפקיד האילם דודינה, ואת האחות הדוברת גרמנית קוהלר, ואילו בישראל זה יהיה להיפך. כדי להעריך את הגימיק צריך לראות את שתי הגרסאות, ואני לא משוכנע שפעם נוספת תעצים את החוויה. אולי להיפך, ואני לא בטוח שזה יותר מגימיק.

תיאטרון הבימה ותיאטרון רזידנץ ממינכן מעלים את “פרסונה”, מאת אינגמר ברגמן. תרגום לעברית: ליזי עובד-שייה. בימוי: אמילי נירמאייר. תפאורה: אלכסנדר מילר -אלמאו. תלבושות: קירבטן דפהוף. תאורה: גריט יורדה.

יבגניה דודינה, יוליאנה קוהלר ואלון נוימן. חוסר קומוניקציה. צילום: דניאל קמינסקי