הדרמה של ווצק היא הדרמה של אותלו. כולם אומרים לו שהאשה שלו בוגדת בו, והוא רוצח אותה. אבל הוא לא מפקד הצבא , אלא חייל פשוט מאוד, למעשה המשרת של הקצינים המתעללים בו. והאשה שלו – לא אשתו, הם לא נשואים והבן שלהם הוא ממזר – אכן בוגדת בו, בין היתר כי לו אין רגע זמן בשבילה ובשביל הילד, כי הוא כל הזמן מתרוצץ בשירותו, "רץ דרך העולם כתער פתוח", אבל בעיקר מפני שרב המתופפים באמת מרשים (יותר במחזה, פחות על הבמה), וגם מפני שהוא אונס אותה. והעיקר – גם ווצק וגם מאריה, אם בנו, עניים שאין להם כלום, ואין להם מה להפסיד. אז הוא רוצח אותה בהתקף קנאה ומתאבד.

גיאורג ביכנר כתב לפני כמאה ושבעים שנה סדרה של תמונות מקוטעות על איש שסביבתו וחייו גורמים לו לצאת מדעתו, שהקיטוע ושרירות שלה נראים היום מובנים מאליהם. לפני כמאה שנה אלבן ברג חיבר למחזה מוסיקה, והתוצאה נחשבת אופרה. אבל למעשה זוהי עוד גרסת תיאטרון למתווה טקסט שבו יש דימויים בעלי עוצמה, ושלדי דמויות. ברג עיצב משטח צלילי שנשמע היום כמסגרת היוצרת אווירה רגשית שממסגרת את העלילה והדמויות, ומשרה אווירת דיכאון ואי שקט מטריד, אם כי ככל שהדרמה מתקרבת לסופה הבלתי נמנע המוסיקה נשמעת ממושטרת יותר.

הגירסא הבימתית של הבמאי מנפרד ביילהרץ, התאורן תומס מרקר והמעצב ברנרד הולצפפל מתחילה בסדרת תמונות ממוסגרות, שכאילו צמצם מצלמה חושף אותן מתוך רקע שחור, ומתפתחת לסדרת תמונות גדולות הלקוחות כביכול מעולם הסיוטים של ווצק (בית המרזח, הקסרקטין, חוף הנהר, שיצאו מאיזון), למרות שסיוטים אלה הם המציאות עצמה. וככל שהעלילה מתקדמת, קצב ההצגה מאט, עם פאוזה בין תמונה לתמונה, מה שמקנה לערב מימד פולחני מעט.

המתופף (גיא מנהיים) מארי (מירב ברנע). זה נגמר באונס. צילום: יוסי צבקר

קצת קשה לדבר על משחק בהקשר הסגנוני הזה. מבחינה דרמטית עשו פיליפ הורסט (ווצק) ומירב ברנע (מארי) כמיטב יכולתם, כששאר הדמויות מסביבן מעוצבות בצורה קריקטורית במידה רבה, ובמידה רבה אמורים הדברים ברב המתופפים (גיא מנהיים) שעיצובו מגוחך ממש. בסופו של דבר זו חוויה מנוכרת, שמשאירה בצופה ובמאזין חוויה מטרידה ותחושה של – אכן - מקרה מעניין.

האופרה הישראלית מציגה "ווצק" מאת אלבן ברג, עם ליברית שלו על פי מחזה של גיאורג ביכנר. בימוי: מנפרד ביילהרץ. עיצוב: ברנרד הולצפפל. תאורה: תומר מרקר. מנצח: דייויד שטרן