ראשיתם של דברים היא השפה המיוחדת במינה של ש”י עגנון, שמתבקש שהשחקנים ידעו לטעום אותה. בעניין זה יש כאן הישג של מדריכת השפה נגה יתומי, וגם של השחקנים, שכל אחד מהם ניחן ביכולת אחרת של הגשת הטקסט, ועל כל אחד מהם מוטלת מטלה סגנונית אחרת מעט.

והדבר השני הוא הסיפור המופלא של עגנון, “תהלה”, על אותה זקנה ירושלמית נאה (שכמוה לא ראיתם מימיכם), הסביבה הירושלמית שבה היא חיה את 104 שנותיה, והגורל שלה שרודף אחריה. יהויכין פרידלנדר הוא המספר, והרבנית, והוא המנוסה בסגנון ובעיצוב הדמויות בחן ובניכור הנכונים. יואב היימן מגלם את הסופר ההולך בעקבותיה של תהילה, במבוכה יפה ומשכנעת. תמר אלקן, המפעילה את הבובות שמגלמות את תהלה, מרשימה דווקא בפשטות הלא מסוגננת שלה, המאפשרת לה לגלם גם את תהלה בת ה-11, בראשית המעשה.

וכאן אני מגיע ללבה של ההצגה, ואלה הבובות של תהלה (והחתול), שיש להן חיים מלאים ומרתקים. עצבה אותן אמירה פנקס, והן - והפעלתן - עושות את ההצגה הייחודית הזאת, שבה אתה חש שכל רגע בו הבובה אינה על הבמה, ביחסיה המיוחדים עם הדמויות והשחקנים - הוא רגע אבוד. את הדרכת הבובות עשה עופר עמרם, וייחודו כיוצר ניכר.

את ההצגה עיצבה נטשה טוכמן-פוליאק, ופרטיה מקסימים (התאהבתי במדרגות הלולייניות). התלבושות, שמסתירות הרבה הפתעות, עוצבו על ידי מאור צבר. המוסיקה הנכונה היא של דניאל סלומון, והאחראים על כל הדבר הייחודי מאוד הזה הם המעבדת שחר פנקס, והבמאית שיר גולדברג.

התיאטרון הישראלי הרבה בעבר להתמודד עם עיבודי עגנון. יכול להיות שהזמן מטשטש חוויות, אך לי נראה כי זאת אחת מעבודות העיבוד היפות והענוותניות שראיתי. שעה של נחת מלאה בפרטים מאלפים.

תיאטרון החאן מעלה את “תהלה” על פי ש”י עגנון. עיבוד שחר פנקס. בימוי: שיר גולדברג. בובות: אמירה פנקס. ,תפאורה: נטשה טוכמן-פוליאק. תלבושות: מאור צבר. מוסיקה: דניאל סלומון. תאורה: רוני כהן.

הבובה המופעלת על ידי שחקנים ומפעילה אותם. מימין: יואב היימן, יהויכין פרידלנדר ותמר אלקן. צילום: יעל אילן