לצד “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” של גרונימן, אלתרמן וארגוב, “קזבלן” על פי יגאל מוסינזון, שעיבד עם יואל זילברג, עם פזמונים של עמוס אטינגר, חיים חפר ודן אלמגור והמוסיקה של דובי זלצר - המעולה עד היום - הוא המחזמר הישראלי ביותר, במובן המקומי-חברתי-תמים-עד-צדקני של המלה.

המחזמר על קזה המרוקאי, שהצטיין בצבא, אך חי חיים על גבול הפשע בשכונת עוני ביפו, מזולזל על ידי אשכנזים עניים כמוהו, הוצג לראשונה כמחזמר ב-1966, כשהוא מתייחס למציאות של 1953. כשקצין המשטרה (עודד לאופולד המצויין) שהיה מפקדו של קזה בצבא מלמד אותו לא להפנים את הנחיתות שלו, אבל מודה שיש עדיין בישראל גזענות, הוא אומר “כי ככה זה, עדיין” ומסביר שישראל היא מדינה צעירה וזה יעבור עוד שלושים שנה. הקהל של 2012 באולם הקאמרי גיחך בקול רם בצדק.

זהו מחזמר תקופתי, ונכון עשה הבמאי צדי צרפתי שלא ניסה לעדכן אותו. הטקסטים על דמוקרטיה ויוקר החיים נשמעים אקטואליים עד היום. אמנם כשהלהקה שרה בהתלהבות “כולנו יהודים” ומשכינה שלום בין השווארצע והווזווז, הרגיש כנראה הבמאי שמשהו חסר במבט מהיום, ולכן בעומק הבמה עברו שלושה ערבים כעלה תאנה, עם כפיה לבנה וגב לקהל.

טונות של מלים אפשר לכתוב על המשמעויות החברתיות של המחזמר הזה והעלילה שלו, ומה קרה להן במשך הזמן. הלב של היוצרים מכיר את לבו של הקהל, ולכן העלילה על המרוקאי שמתאהב באשכנזיה, כובש את לבה כנגד הסיכויים ולומד להוריד מעצמו את הדימוי הנחות שלו עובד היטב.

נכון שחליבת תמונות האחווה היהודית - כולל הברית בסוף - נראית בעיני מוגזמת, אבל גם אני לא יכול להישאר אדיש מול הנוסטלגיה והאיכות של שירים שכבר חיים מכוח עצמם, למרות שנולדו כחלק בלתי נפרד מהמחזמר הזה: “רוזה רוזה”, “יש מקום” ו”קזבלן”, כמובן.

ואני חייב לציין לטובה דווקא את הרגעים הדרמטיים, לא המחזמריים, בזכות שחקנים כמו איציק כהן, המאופק להפליא, או אוהד שחר הקומי-מעודן, לשבח את הפרפורמרית הנמרצת מיי פיינגולד ולהתפעל מהתגלית, תמר שם-אור הצעירה בתפקיד רחלה, שגם כובשת את הקהל בשיר המונולוג שלה.

אבל כל זה לא היה מחזיק מעמד ללא קזבלן: עמוס תמם הוא לא יהורם גאון. הוא ארצי יותר, ריאליסטי יותר, רוב הזמן כקפיץ מתוח, ומצליח לשאת בקולו,עם קצת עזרה מהברילנטינים את הלהיטים הגדולים של קזה. בשביל כבוד צריך לעבוד, הוא שר, והוא עובד ומגיע לו - וללהקה - הרבה כבוד.

התיאטרון הקאמרי מעלה “קזבלן”. מוסיקה: דובי זלצר. תפאורה: רוני תורן. תלבושות: עפרה קונפינו. כוראוגרפיה: עוז מורג. ניהול מוסיקלי: יוסי בן נון. בימוי: צדי צרפתי