אחד הבנים של משפחה שחיה במושב חוזר הביתה אחרי תקופה ארוכה וגירושין, ואיתו מצלמת קולנוע. הוא מתכוון לאסוף חומר גלם לסרט תיעודי-אמנותי על משפחתו. אחיו הצעיר חזר בינתיים בתשובה, אבל שומר זאת בסוד מפני ההורים. האבא בשלבי שטיון זקנה מתקדם, חולם על קימום המשק שכבר שייך לעבר, והאם מכחישה את המציאות. ויש גם כלב שקשור בשרשרת, וגם לו יש חלומות על עבר שהיה טוב יותר.

המחזה של ניצן כהן על חלום משפחתי ושברו, שהוא גם בצורה זו או אחרת חלום ישראלי שהתנפץ ספוג כוונות טובות.ההצגה מתרחשת על משטח רחב המכוסה אדמה אדומה-חמה, והגיבור המתעד את חייו מאלץ את בני משפחתו להתמודד עם המציאות המרה. התוצאה הבלתי נמנעת מובילה לאלימות, שאת מחירה משלם הכלב הנאמן, והאמת שמגלים כולם על עצמם לא משפרת את מצבם. להיפך; דומה שהיא רק מאמללת את כולם, ומותירה את הקהל בעצב עמום.

אורי הוכמן הוא הקולנוען המאלץ את המשפחה להביט על עצמה, בעיקר כי הוא לא כל כך מסוגל להתבונן בעצמו. רזיה ישראלי היא האם, שכביכול מאיימת על שני בניה, אבל גם זקוקה להם, וגם מסוגלת לנחמם. תומר גלרון, החוזר בתשובה הוא –כך נדמה –הדמות השלמה מכולם, ואברהם סלקטר יוצר תפקיד נוגע ללב של האב החוזר לילדותו ונעוריו, ולבסוף בפרץ אלימות מאלץ את המשפחה להתאחד סביב אומללותו.

משפחה לא בוחרים: אברהם סלקטר, תומר גלרון, רזיה ישראלי ואורי הוכמןו. אברהם הורוביץ רובץ לרגליהם. צילום: גדי דגון

נותר רק הכלב: אברהם הורוביץ מעניק לו נוכחות מעוררת אמפתיה, אם כי מעמדו בדרמה הריאליסטית-פיוטית זאת לא לגמרי ברור. בסך הכל זהו סיפור נוגע ללב, שמסופר ברגישות, כשהליווי המוסיקלי (עופר שלחין, עם אקורדיון ולפעמים קולות) אמור להפקיע אותו מריאליזם קטן, אבל בסך הכל משמש עיטור נעים.

בסופו של דבר זה אכן חומר גלם, בשלבי עיבוד ראשונים. יפה, קטן, עצוב. לא יותר ולא פחות.

תיאטרון תמונע מציג "גלם" מאת ניצן כהן ובבימויו. עיצוב חלל ותאורה: תומר רובנס וניצן כהן. תלבושות: לירון מינקין. מוסיקה: עופר שלחין.