תיאטרון: "נשות טרויה": יווני, יפני, ישראלי וערבי

המחזה הוא חזיון של סבל שהוא תוצאה של מלחמה. ההצגה היא פרויקט רב לאומי. כל זה חשוב, אף התוצאה היא פחות מסך כל החלקים

שני דברים חשובים יש לזכור בעניינה של ההצגה האת: האחת היא היותה "פרויקט" תלת לאומי ותלת לשוני, עם היתרונות –הייחוד, החד פעמיות, ההרפתקה והשאפתנות –והחסרונות –אסתטיקה שרירותית בחלקים, סרבול רב-לשוני, והתחושה האולימפית המרחפת לפיה לא ההישג העיקר,אלא ההשתתפות.

הדבר השני הוא המחזה: "נשות טרויה" של אוריפידס הוא אולי לא הדבר המושלם מבחינת המבנה והעלילה, אבל בוודאי המחזה הראשון בהיסטוריה שהגיע לידינו שבמרכזו בנושא אחד ויחיד: סבלן הקשה מנשוא של נשים בעקבות מלחמה, שבה –גם אם ברקע יש אלים וכוחות גדולים, וגם אם מחוללים אותה גברים לצרכיהם יש מי שמשלם את המחיר, בצד של המנוצחים בוודאי, וגם בצד של המנצחים: הנשים. המחזה מספר על טרויה, אבל לא קשה למצוא את מקבילת הסבל של המלחמות בימינו. גם אם לנו נדמה שאנחנו הצד המנצח. בסוף כולם מפסידים.

הבמאי היפני יוקיו נינאגאווה הוא בוודאי אמן גדול בכל הקשור לתמונת במה, תאורה, צליל וצבע. האסתטיקה של הטרגדיה היוונית, ועוד יותר של התיאטרון היפאני זרה לנו. ונוסף לזה בטרגדיה יוונית יש מקהלה, וה"פרויקט" חייב שהיא תורכב מחמש שחקנית יווניות, חמש יפניות וחמש ישראליות. בתוצאה היא שקטעי המקהלה חוזרים שלוש פעמים, למרות שכתוביות התרגום היו מאפשרות להסתפק בפעם אחת. ולא כל שחקניות המקהלה הן באותה רמה, בלשון המעטה. גם אם אני יכול לדווח על התרשמות ביפנית וערבית, אני יכול לראות ולשמוע בעברית (מה שנינאגאאוה לא יכול). ומה לעשות, תיאטרון הוא לא באמת שפה בינלאומית.

נקודת האור של ההצגה: אולה שור סלקטר (קסנדרה) וקאיוקו שיראישי (הקבה)
נקודת האור של ההצגה: אולה שור סלקטר (קסנדרה) וקאיוקו שיראישי (הקבה). צילום: אבירם שהינו

מגילת הסבל הזאת נפרשת לעיני הצופה גם בדמותם של שחקנים סולנים. וכאן קאיוקו שראישי היפנית בתפקיד הקבה נושאת בעיקר המעמסה, ובהתחשב בעובדה שאינני בקי במוסכמה התיאטרונית היפאנית היא מרשימה מאוד. אולה שור סלקטר היא קסנדרה  והופעתה היא אחד משיאי הערב. ראודה נושאת בגאון ובכבוד בעול תפקידה של אנדרומכה –באחת התמונות הקשות ביותר לקהל בכל תולדות הדרמה. אני לא יכול לטעון שלא נהניתי מן העימות בין מנלאוס הישראלי (מוטי כץ) והלנה (היפנית יוקו וואו), אבל בתחושתי הם (כמו בגדי הגברים בהצגה) שיחקו בשתי אופרות אחרות.

זוהי הפקה שראויה לבחינה מדוקדקת, ויש בה רגעים מרשימים, והמחזה ועצם המפעל ראויים להרבה הערכה, אבל התוצאה, למרבה הצער, היא פחות מסך כל מרכיביה.

תיאטרון הקאמרי של תל אביב וטוקיו מטרופוליןתיאטר מעלים "נשות טרויה" מאת אוריפידס. הפקה תלת לשונית. בימוי: יוקיו נינאגווה. תפאורה: צוקאסה נאקאגושי. תאורה: סונויו נייקאגושי. מוסיקה:אומיטרו אבה. תלבושות: איאקו מאדה

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 משחק הצופה
  • 02:33
  • 30.12.12

למה לא לכתוב באופן כן? המקהלה היפנית מרתקת, המקהלה בערבית משחקת מצויין בכל מה שקשור לשירה ומבע, לא כל כך זזה בצורה מתוזמרת. המקהלה הישראלית פשוט מעוררת צער, שירה חלשה, משחק מבולגן, מבע אפסי, נראו כמו מקהלת בית אבות שאיבדה את דרכה.

02 מ-ש-ע-מ-ם יעל
  • 12:50
  • 30.12.12

האמת, פשוט משעמם. הצגה ארוכה ביותר (שעתיים וארבעים וחמש דקות!) בגלל החזרה המשולשת על כל דבר. העלילה לא נוגעת ברגשותיו של הצופה, אפילו ברגעים הטרגיים ביותר. נראה לי שמשהו מלפני אלפי שנים, זה טו-מאצ'. כמו הספרים שהכיתוב בכריכה האוחורית מפתה אותך לקרוא, אבל תכל'ס, הספר עצמו לא מתעלה לרמות של הביקורת, או במקרה זה, ההצגה לא מגיעה לקרסולי היומרה והיוזמה, כמו שהנדלזלץ בעצם אומר באנדר-סטייטמנט.

  •   בלון צבעוני חנן
    • 13:40
    • 30.12.12

    זה לא קשור ל"משהו מלפני אלפי שנים" - המחזה של אוריפידס הוא נפלא - זה קשור פשוט לאיך, כלומר, לבימוי החלש.
    עניין נוסף הוא המקהלה הישראלית העברית (בניגוד לערבית) המביכה. כאן יש להאשים רק את התיאטרון הקמרי שבחר קבוצה של דודות מחבורת הזמר של שרלה שרון, כדי לשחק מקהלה יוונית. נו, באמת!

03 אם כל השחקנים היו יפנים ההצגה היתה הרבה יותר מוצלחת וקולחת. חיים
  • 15:33
  • 30.12.12

אכן המקהלה הישראלית הורכבה ברובה משחקניות שמעבר לשיא ובגיל לא מתאים.מקרב הלא יפניות אולה שור סלקטר וראודה היו טובות מאוד ליוקו וואו ששחקה את הלנה יש יופי מסנוור,והשחקנית היפנית הראשית היתה נפלאה.

04 ההצגה משלם
  • 19:03
  • 30.12.12

בימים טרופים כשאנחנו מוקצים מכלל אומות העולם שיתוף פעולה עם היפנים מבורך ביותר.זה בערך הדבר החיובי היחידי שיש לי להגיד על השיעמום המיושן ולעיתים מביך שראיתי אתמול. זה מתחיל בתרגום חסר הפיוט ומסתיים במשחק רע של הצוות הישראלי והערבי.קשה להביע דעה על היפנים כי לא ממש מבין בזה. שלוש שעות מיותרות עם כמה אפקטים יפים. חבל וכואב שבזמן שהתיאטרון הישראלי חוסך כל פרוטה על מנת לשרוד מבזבזים כאן על כלום.

05 בכל זאת הולכים בחמישי  (לת) חיים
  • 22:28
  • 30.12.12

06 בעייה שמתחילה ונגמרת בבימוי  (לת) שולה
  • 15:03
  • 31.12.12

07 גם כאן הייתה הפקה גרועה ניויורקר
  • 04:51
  • 02.01.13

ראיתי לפני חודש-חודשיים, להקה מכובדת, פרס גדול ו - ההפקה הייתה מזעזעת, הקבה (האמריקאית) הייתה פטתית במובן הלא רצוי של המילה, קסנדרה היפנית נראתה כמו פרודיה, וה"טקסים" שהם ניסו לעשות היו פשוט מבישים. המחזה עצמו מדהים (כמו גם גרסתו של חנוך לוין למחזה)

08 ובכל זאת, חוויה יוצאת דופן איתמר
  • 14:31
  • 03.01.13

החזרות על הטקסטים בקטעי המקהלה אמנם מייגעות ומעקרות את ההתרחשות הדרמטית, אבל הם גם משאירות הרבה זמן להתבוננות ומחשבה. הבחירה לחזור על קטעי המקהלה בכל אחת מהשפות נועדה, אולי, להדגיש את האוניברסליות של האסונות ותחושות האבל שחשות הנשים, אבל כשרואים את אותו הטקסט מבוצע שלוש פעמים בשלוש דרכים שונות, תשומת הלב מושקעת באופן טבעי בהבדלים הקטנים שבין הביצועים.

במשך ההצגה, המקהלה מתבקשת להציג טווח רגשות מצומצם ומוגדר מאוד - אבל וייגון, עם סטיות מזדמנות לכעס וטירוף. כתוצאה, קטעי המקהלה החזרתיים הפכו לאחר זמן מה, עבורי, לבחינה של רגש הייגון, וההבדלים הבינ-תרבותיים באופן ההצגה שלו. לתחושתי, ההבדלים שהורגשו בין המקהלות לא נבעו רק מרמות אנרגיה או מחויבות שונות של השחקניות השונות, אלא ממש מגישות שונות שכל מקהלה גיבשה לעצמה בתהליך היצירה (לאחר ההצגה שוחחתי עם אחת משחקניות המקהלה מאחורי הקלעים, והיא סיפרה שהבמאי סיפק להן רק הנחיות מינימליות וביקש שינסו רק להביא לפרונט את החוויה שלהן ואת התרבות שלהן).
הצופים נחשפים לדימוי של האבל כפי שהוא נתפס בכל אחת מהתרבויות, וההבדלים מרתקים. היפניות מציגות פיזיות רבה, תיאטרליות, זעקות שבר, שפת גוף חדה ונוקשה. הערביות מבטאות את הכאב דרך זעם עצור, עוצמה, פנים חתומים שמסתירים סערה גדולה, תחושה של אלימות מרוסנת. הישראליות לא הצליחו למצוא ביטוי ייחודי, ההרגשה שמתקבלת מהן היא של בלבול ואינ-אונות. איזושהי קהות רגשית נוכח האסון.

כמובן, יכול להיות שכל זה היה רק תוצאה של הליהוק, והשחקניות שנבחרו חסרו את האנרגיות הדרושות לפרפורמנס מהסוג הזה, אבל מעניין יותר לחשוב על דימוי האשה המקוננת בתרבות הישראלית, האקט של האבל. נדמה לי שבחברה הישראלית קיימת רתיעה מטקסיות של אבל. פריקת הרגש הקתרטית אינה חלק מקובל מהתהליך, והתגובה הסטנדרטית היא הפנייה של הרגשות כלפי פנים, והמנעות מהצגתם כלפי חוץ. כתוצאה, כשיש נסיון להחצין ולהקצין את הרגשות האלה, כמו בהצגה, אין בנמצא מאגר של מחוות תרבותיות שאפשר להשתמש בו והתוצאה מרגישה דלה ומעוקרת.

בכל אופן, היה מעניין לחשוב על זה. הופתעתי גם מהפרוגרסיביות של המחזה, שלי זו הייתה חשיפה ראשונה אליו. אני לא יודע אם אוריפידיס התכוון לזה, אבל כשמסתכלים על המחזה מנקודת המבט מודרנית, כל היחס שהלנה זוכה לו במחזה הופך לביקורת מגדרית מרתקת. הנשים האבלות מקבלות את הרמיסה שלהן תחת מכונת המלחמה הגברית כתגובה ראויה להפרה של סדרי העולם על ידי הלנה, שבגדה בהגדרות תפקידה כאשת איש. הסצנה בה נשות טרויה והקבה עושות יד אחד עם מנלאוס, הכובש המחריב של טרויה, נגד הלנה, שנתפסת בעיניהן כאויב האמיתי, הייתה המעניינת ביותר במחזה בעיניי. אני לא יודע אם אוריפידס התכוון שהמסרים האלה יופיעו במחזה, אבל אם כן, זה מדהים.

בקיצור, נהניתי.

09 ללא ספק ההצגה הגרועה ביותר שראיתי אי פעם אסף
  • 00:55
  • 06.01.13

מדובר בעוד נסיון עלוב לחבר בין מזרח למערב... שבסופו של דבר רק יוצר נזק ומסר של פילוג וחוסר הזדהות. כישלון צורם

10 זהירות... הצגה למזוכיסטים בלבד אבירם
  • 08:03
  • 06.01.13

או לכאלה שהם "סופר תרבותיים", ומוכנים לקלוט כל זבל שזורקים עליהם.
זוועה של כמעט שלוש שעות

11 Life is short, and this article saved valauble time on this Earth. Victor
  • 18:28
  • 21.01.13

Life is short, and this article saved valauble time on this Earth.

פעילות
המלצות