הסיפור של אנטיגונה, כפי שגוללה אותו המיתולוגיה היוונית וכפי שכתב אותו סופוקלס, הוא סיפורם של מי שנאמנים למצפונם, מוכנים לסרב פקודה ולשלם את המחיר, גם בחייהם, ושל הצייתנים ומשתפי הפעולה. זה גם הסיפור של מי שמסרבים לפנות התנחלויות, וגם של אלה ששוברים שתיקה. ולכן זה סיפור לכל עת.

יבגני אריה, במאי ההצגה בתיאטרון גשר בחר לא בסופוקלס, אלא במחזה של ז’אן אנואי, שעלילתו מתרחשת בצרפת של ימי ווישי. היום ברור לנו מי צדק אז. כשאנואי כתב, בצרפת זה לא היה ברור. הבימוי של אריה, עם העיצוב של מיכאל קרמנקו (קיר אחורי דמוי מתכת, המתפרק לחלקים נעים, המשמעים חבטה מתכתית עמומה בהתנגשותם) ועם המוסיקה של אבי בנימין (המבוצעת על ידי תזמורת ליצנים, בנימה יוונית עממית), ועם סשה דמידוב בדמות מנחה-קוסם אירוני-מחוספס, מקסים בהרגלו, עד בהונות רגליו - נועד לעקר את הזוועה, ואולי להעצים אותה.

אבל בסופו של דבר זהו סיפור של אנשים ש”לא יכולים אחרת”, כמו שאומרת אנטיגונה בהצגה הזאת. וההצגה הזאת של תיאטרון גשר, גם אם יש בה קטעים שאהבתי פחות, ושחקנים שהרשימו אותי פחות, היא טובה ומרגשת, כי - איך לומר זאת - יש אנשי תיאטרון שלא יכולים אחרת. ואלה יבגני אריה הבמאי, ורועי חן המתרגם, ואבי בנימין המוסיקאי ומיכאל קרמנקו המעצב (עם נהר המים שממש משחק) ואיגור קפוסטין התאורן.

וכזה הוא גם שמואל וילוז’ני בתפקיד קראון, שיודע כקומיקאי מנוסה להבליט את הגיחוך במעמדו ולחצוב ממנו את חוסר הברירה של מי שהסכים להיות מנהיג, ולעורר אפילו סימפטיה למצוקתו. וכזאת היא - וזה עיקר כוחה של ההצגה הזאת - רות רסיוק בתפקיד אנטיגונה. מהרגע הראשון של ההצגה הצופה (כלומר אני, אבל אני משוכנע שלא רק אני) מקבל את כל מה שהיא עושה, כדמות וכשחקנית, צוחקת, בוכה, אוהבת, כואבת - כדבר שחייב להיות רק כך, כי אי אפשר אחרת.

עד כדי כך שלרגע נשכח הלקח הכי חשוב של במחזה הזה: שצריך לזכור שתמיד, אבל תמיד, אפשר אחרת.

תיאטרון גשר מעלה “אנטיגונה” מאת ז’אן אנואי. תרגום: רועי חן. תפאורה ותלבושות: מיכאל קרמנקו. מוסיקה: אבי בנימין. תאורה: איגור קפוסטין. בימוי: יבגני אריה.