ההפקה המיוחדת זו, בבימויו של גדי רול, המתרחשת ברובה בתוך אולפן טלוויזיה, מספרת את פרשת המצביא אגממנון הנאלץ - או מאלץ את עצמו - להקריב את בתו כדי שיוון תוכל לצאת למלחמה. ובסיפור מיתולוגי קלאסי זה יש לנו מלחמת ברירה מסיבה אישית, ההופכת, בגלל חששות מדעת קהל ומספינים, בין היתר בין "אח" ל"אח", למלחמה צודקת האמורה למנוע קטסטרופה לאומית. וזהו גם סיפורה של נערה צעירה שרוצה לחיות יותר מכל, שבשטיפת מוח הופכת לשאהידה המוכנה למות למען ארצה.

יש בהפקה זו הרבה תמונות מאלפות ביופיין, ויש בה בהירות סגנונית, ששומרת על הטקסט ועוצמתו. המקהלה, בראשותה של מיכל ויינברג, מורכבת מארבע נשים בנוסף לה, בחליפות שחורות, שמזמרות-מדקלמות את הטקסטים ליד ארבעה מיקרופונים כמין ראפ (עם מוסיקה של אלדד לידור). זה מרשים ואפקטיווי, גם אם חלק מן הטקסט הולך בכל זאת לאיבוד.

ההתנצחות על הבמה נעה בין ויכוח תכליתי, פוליטי ועדכני (בתרגומו של אהרן שבתאי), לבין משחק הדורש יכולת של קינה זועקת לשמיים וקורעת לב, שלא כל השחקנים ניחנים בה.

יש בהצגה זו הרבה רגעי משחק מצמררים, אפקטיווים ונוגעים ללב, בין אם הם מבוצעים בתוך התרחשות, או בהצהרה של לקח למיקרופון, או מוקרנים בגדול, כאילו תוך דיווח טלוויזיוני ישיר. שירי גולן היא קליטמנסטרה, שנושאת בגבורה את הסבל האנושי, הנשי והאימהי, גם אם הוא גולש על גדותיו; נמרוד ברגמן מצליח לשכנע בשינוי שחל אצל מנלאוס, סיבת כל הסבל, ואמיר קריאף, הוא המנהיג המזגזג, שנאלץ להתחשב גם ברצונות אשתו (ומוכן להמרות את פיה כדי להגשים את ייעודו ההיסטורי; יש מנהיגים כאלה). ניצן רוטשילד הוא שליח תכליתי וענייני, כנדרש על רקע הסערה הרגשית.

את תפקיד איפיגניה מגלמת גלוריה בס, בתפקיד ראשון על במה מקצועית, ואני לא חושב שיהיה צופה שיוכל לשכוח את נאום ההקרבה שלה.

באחד מן הרגעים בו המקהלה מוותרת על הראפ והמיקרופונים והזמרה, (והסאונד בהצגה זו הוא גורם משמעותי) היא מדברת על אותו רגע בחיי אומה בו "העוול משתלט". דומה שזה מה שגדי רול רצה לומר לקהל בישראל בהפקה מרשימה וחזקה, גם אם לא שלמה, זו.

תיאטרון באר שבע מעלה "איפיגניה" מאת אוריפידס. בימוי: גדי רול. תפאורה: דינה קונסון. תלבושות: פולינה אדמוב. תאורה: פליס רוס. מוסיקה: אלדד לידור.