כמה טוב לשמוע ולצפות באופרה אנגלית על בימת האופרה בתל אביב. אחרי סידרה של אופרות איטלקיות עתירות רגש, בהן הגיבורים "נושאים את לבם על שרוולם" כפי שנוהגים האנגלים לומר בלגלוג קל; ואחרי אופרות גרמניות-וינאיות אקספרסיוניסטיות מסוכסכות נוסח "ווצק" למשל, באה הדייקנות האנגלית החסכונית, המרוחקת מבחינה רגשית, הרומזת, השואלת שאלות - והשיבה אוויר סגנוני צח באולם.

לפי הבכורה של "בטבעת החנק" אתמול, תזמורת ראשון לציון - למעשה מבחר קטן של נגנים מתוכה, בהתאם לדרישות האופרה הקאמרית הזאת - ומנצחה דיויד שטרן, מרגישים מאוד נוח בסגנון האנגלי. הליווי שלהם לזמרים, ולא פחות: היציאה שלהם לאינטרלודים התזמורתיים שהם מטבע לשון אצל בריטן וסימן היכר שלו, היה מדוייק ועשיר, כמו המוזיקה עצמה; וכשעלו הנגנים גם הם לבמה להשתחוות בתום האופרה היה מפתיע להיווכח כמה מעטים הם לאור הצליל הגדול והיפה שהפיקו. והזמרים - הם העניקו עונג אמיתי. וקודם כול ולפני הכול - המשחק שלהם: שינייד מולהרן ורוברט מקפירסון בתפקידים הבוגרים הראשיים לא גילמו את הדמויות, אלא היו הן עצמן - כפי שרק האנגלים יודעים להיות; והשירה שלהם, האיפוק שמחניק רוע וחרדה, ההבעה שמתגלה תמיד כשצריך אותה: כיף לפגוש דקויות כאלה על בימת האופרה. גם שאר הזמרים, ביניהם ישראלים, שרו היטב.

"בטבעת החנק" הוא סיפור על אומנת תמימה וטובת לב שבאה לשמור על שני ילדים בבית מבודד, כשמסתבר לה שהבית רדוף רוחות רפאים. אף על פי שהסופר ובעקבותיו יוצרי האופרה ניסו לטשטש את טבען של רוחות רפאים אלה, ברור שהן ביטוי לטראומות קשות שפוקדות את הילדים בבית בעקבות פשעים שנעשו בהם על ידי משרת שנהרג. הבימוי האפל ביטא היטב טראומות אלה של תשוקות אסורות - בעצמן רוחות רפאים שפוקדות את כל האופרות של בריטן, וכנראה גם אותו בחייו.

האופרה הישראלית מציגה: "בטבעת החנק" (1954), מאת בנג'מין בריטן

בהפקת "אופרה נורת", בריטניה עם נגני תזמורת ראשון לציון, וסולנים

מנצח: דייויד שטרן; במאי: אלסנדרו טלבי; תמליל: מייפני פייפר, על פי הנרי ג'יימס

בית האופרה תל אביב