טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חולה אהבה בשיכון ג'": נפש לא נעלה מתרסקת

ההצגה של עדנה מזי"א מצליחה להתנתק מצל הסרט המצליח של שבי גביזון משנת 1995, לא מעט בזכות משחקו של שלום מיכאלשווילי בתפקיד הראשי של מי שמצליח במסכנות הנחושה שלו כמעט לכופף את המציאות לטירופו. האם זה גם משל על ישראל בין העמים?

תגובות

"הו איזו נפש נעלה כאן מתרסקת", אומרת אופליה על המלט, שגרם לה האמין שהוא אוהב אותה, אחרי המונולוג בו הוא תוהה אם "להיות או לא להיות", מעמיד פני משוגע, שולח אותה למנזר, והיא משתגעת. סיפורו של ויקטור, "חולה האהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון, מפעיל תחנת הכבלים הפיראטית, הנחוש בדעתו לשכנע את מיכאלה שהוא אוהב אותה, ומשתגע, הוא חזיון התרסקות של נפש לא נעלה.

הדבר החשוב ביותר שיש לומר על הצגתה של עדנה מזי"א בתיאטרון הקאמרי, על פי המחזה שכתב גביזון בעקבות התסריט שלו, הוא שההצגה מצליחה ליצור נוכחות משכנעת, מרגשת ועצובה בזכות עצמה, ולהתנתק מרישומו המגמד של הסרט המצליח של גביזון משנת 1995, והתפקיד האייקוני שעיצב בו אז משה איבגי.

חולה אהבה משיכון ג'
ז'ראר אלון

זה קורה במידה רבה בזכות נוכחותו הבימתית של שלום מיכאלשווילי, המגלם את ויקטור שבמסכנות העקשנית ולא מודעת לעצמה שלו מנסה להכפיף את המציאות הלא נעלה בה הוא חי (הפריפריה הישראלית של "מנשקי הקמיעות", לפני שהיא נטמאה לגמרי בפוליטיקת הזהויות) לאהבתו האובססיבית למיכאלה, הצפונבונית הבלונדינית (דנה מיינרט, שמצליחה להקרין נוכחות יפה בדמות שלמעשה איננה חשובה, ואף תורמת מאמר מגרה למחשבה בתכניה על הסיפור לאור תרבות הריאליטי).

הישגו של מיכאלשווילי (ואני מניח שיש לזקוף לא מעט ממנו לזכות הבמאית) הוא לא רק בכך שיצר דמות שאפשר להזדהות אתה במנותק מההשוואה הלא קלה לאיבגי, אלא גם לאור עודף ניסיונו הבידורי והקולנועי, וחוסר ניסיונו במשחק דרמטי תיאטרוני. הוא עושה מעט, בדיוק במידה ומקרין הרבה, גם עממי וטבעי וגם מעוצב ומוקפד. בסופו של דבר ליבך אתו, למרות הטירוף שלו, ולא רק בגלל החמלה המגיעה למסכנים.

סשה ליסיאנסקי עיצב תפאורה אפורה (כמו החיים עצמם) תכליתית, הפותרת את ריבוי מקומות ההתרחשות, מאפשרת הבלחות פיוט בימתי (עיגול גדול דמוי ירח ברקע, שהוא גם מסך עדשת הוידאו ומסך הכבלים המוקרן בו ויקטור הוא גם מין "אח גדול"), הוידאו (נמרוד צין) מתפקד היטב, המוסיקה של "כנסיית השכל" מגשרת בין 1995 להיום, ובין שיכון ג' בקרית ים לתל אביב, והתאורה של נדב ברנע יפיפייה (כולל תמונת הגשם, עם המחווה ל"שיר אשיר בגשם").

מלבד שלושת התפקידים הראשיים, שאר 11 השחקנים מגלמים כמה תפקידים. עזרא דגן מצוין, כמובן (ותורם מאמר מלבב בתכניה על תפקידים קטנים; מי כמוהו יודע במה מדובר), וכמוהו כולם, ובעיקר יואב לוי וקובי פרג' (חרפוף, עם הצעקה המצמררת "אוולין, אל תלכי"). הבעיה הקטנה היחידה היא של אסף סולומון, המגלם היטב שני תפקידים (גדי וד"ר לוי) החשובים מכדי שיופקדו בידי אותו שחקן. 

אולה שור-סלקטר מעולה בתפקיד לבנה, וחלקה בסיפור חשוב, כאמירה על שילוב המסכנות, הטירוף והאלימות שבסיפור, שאפשר להשליך ממנו על המקום שישראל הולכת אליו היום על הבמה הבינלאומית, בניסיונה להשליט את טירוף הקורבניות הנחושה שלה, ולהכריח את העולם לקבלה ולהיכנע לה. קירות העולם הבימתי ה"נורמלי" סובבות על ציר, כדי להיות קירות בית חולים לחולי רוח שם מסתיים הסיפור הזה, למרות נימת ההפי-אנד.

התיאטרון הקאמרי מעלה "חולה אהבה בשיכון ג'" מאת שבי גביזון. בימוי: עדנה מזי"א. תפאורה: סשה ליסיאנסקי. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוסיקה מקורית: יורם חזן ועמי רייס. וידאו: נמרוד צין. תאורה: נדב ברנע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות