טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המיועדת: ראיון עם שבא סלהוב

הזרות בפנימייה, ההתמוטטות הנפשית והזעם על התרבות הפטריארכלית שגדלה לתוכה. שבא סלהוב חושבת שהשירה היא הדבר הכי פוליטי בעולם

תגובות

"אנוך אני ודבר אנוכי אינו זר לי
היתי אדם, אמי, ובנאדם
בן כלב ובנזונה הייתי
ואתה, מה? לא היית
אתה?"

("אנוך", מתוך "תורת החיתוכים")

רגעי החיכוך של שבא סלהוב עם העולם החיצון הולידו תנועות פנימיות גדולות וחיתוכים. אחד מהרגעים האלה אירע כאשר החליטו הוריה לשלוח אותה לפנימיית בויאר הירושלמית ב-1975. ילדה בת 12 מקרית עקרון (היא עדיין קוראת למקום עקיר) נשלחת ללב הישראליות הציונית הלבנה, לפנימייה לילדים מחוננים. והיא, כך נדמה, כבר בגיל 12 היתה מי שהיא היום, לא ניסתה להתחבא או להעמיד פנים: "אני אומרת שאני לובית".

סלהוב לא התביישה בהורים שלה או בעצמה. "את יודעת מה זה להיות מי שאני בבויאר?" היא אומרת, "איזו חוויה מצמררת זו. זה האנכרוניזם בהתגלמותו, זה להיות ברנר בהפוכה, ברנר שישב בבית המדרש ואמר מה? לא נכון! ואז הלך עד שנהיו לו חורים בסוליות, לארץ שממה".

מה היה בויאר בשבילה? "אינדוקטרינציה חילונית, חלוצית, רציונליסטית, מערבית. כשסיימתי שם בשנת 1979 כבר כל המסמנים האלה ממוקדים בתור עמדה ישראלית חדשה שעושה את הדבר הנכון במובן הרומי של לעשות את הדבר הנכון, במובן של אזרח של הפוליס. גם תלך לצבא ותהיה בסיירת מטכ"ל ואחר כך תהיה ארכיטקט ותשמע מוסיקה של שנברג. כל הדברים האלה כבר ארוזים, ומוכנים לשימוש".

סלהוב מתארת את הניגוד בין החוץ הפולשני ובין הפנים שלה, שהמשיך להיות רחוק משם, בבית הוריה. "את בבויאר בירושלים, סביבך העיר היפה בתבל, ובתוך כל זה את בבית, בתוך הפנים של אמא ואבא. ככה 24 שעות. מה שמייצב אותך במרחק הזה זו האחיזה המוחלטת של כל חושייך הפנימיים במרחב הביתי".

אבל היא היתה המיועדת, היה לה תפקיד. "נועדת, נבחרת, נשלחת לירושלים, לעיר הקודש, להיות במקום הכי תובעני שילד יכול להיות בו כי זאת היתה שליחות, לא פחות מזה. לקחת את כל הדבר הזה של הבית ולהגיע לירושלים. מאז ועד היום הזה לא היה אפשר לחיות שום דבר באופן אחדותי של רגש, פעולה, מחשבה. הדבר הזה שמאפשר לך סתם לקחת כוס מים".

לא סתם סופר

סלהוב נולדה ב-1963 בקרית עקרון. בתקופת שירותה בצה"ל היתה כתבת בעיתון "במחנה". לאחר מכן למדה קולנוע בבית צבי. היא השלימה תואר שני בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, ומפרסמת מאמרים ומסות בחקר היהדות והאמנות הישראלית.

עד כה ראו אור ספריה "עונת המשוגעים" (ספריית מעריב, 1996), ספר הילדים "מסע האותיות של תמרה" וספר השירה "עיר ונשיה" (כתר, 2003), שזיכה אותה בפרס עמיחי לשירה לשנת תשס"ד. ב-2005 ראה אור הרומן "מה יש לך אסתר" (כתר). בימים אלה רואה אור ספר השירה החדש של סלהוב "תורת החיתוכים" (בהוצאת דברי-ם וכרמל) הכולל בצד שיריה רישומים של מיכאל גורדון וציורים של אלי פטל. סלהוב כותבת על חיתוכים שונים: הפלה ואובדן ילד, חיתוך משפחה, אמא, אבא, אמונה, תפילה.

היא מספרת שעוד בבויאר, כשראתה עם ערן גורדין (שלימים יהיה בעלה) את הסרט "לילי מרלן" של פסבינדר, ידעה שתלמד קולנוע. היא בדקה עם השכן סעדיה אם מותר לה. "הלכתי לשכן שלנו, שהוא גם רב וגם סופר סת"ם, אמרתי לו ‘סעדיה, תגיד אני הולכת ללמוד קולנוע, מה עם ‘לא תעשה פסל ומסכה', אז הוא אמר ‘למה? את הולכת לצלם את אלוהים? את הולכת להתעסק בדברים שמעניינים אותך'. הוא היה אדם בשיעור קומה".

אלא שאז התברר לה שהיא חייבת להתגייס לצבא. "אבא שלי הודיע לי חד משמעית שאם אני לא מתגייסת אינני בתו עוד. רב סמל בכיר יוסף סלהוב!" והאמירה הזאת של אביה לא היתה דבר של מה בכך: "האדם הזה - כל חייו המשיך ברצף הכי עמוק את מעגל האמונה ויחד עם זה הגיף את הדלת בפני הפטריארכליות של הציווי, באופן שבו כל השפה של הכוח איננה. אבא שלי זה רק אהבת השם, אף פעם לא ציווי. הרי זאת המתנה שקיבלתי. החברים שלי, שגדלו בעולם דתי על כל חומרותיו, היו חייבים להשליך את זה כדי למצוא את הפעימה האמיתית של אהבת השם מסביבם. הרי הכל מסביבך מציע אופציות לא פחות אותנטיות ותובעניות ולי היה את המקום הזה של בחירה מוחלטת כל רגע ורגע".

שבא סלהוב
דודו בכר

לאחר שחרורה החלה ללמוד קולנוע בבית צבי. "אז התברר שאת גומרת את השנתיים האלה עם הדולי שוט הנכון ומגלה שזה לא קשור לאלוהים רק ל'ואהבת לרעך כמוך', ולא יכולתי לתת לזה להיות. ההורים משלמים 5,000 דולר על הפקה, כל הקטע הכלכלי. מרחב המסמנים הכלכלי הוא מרחב האתיקה העמוק ביותר שלך אם אתה אדם מאמין. מאיפה? איך? לשם מה? אתה לא יכול באמת לחשוב שזה קורה בחלל ריק, של ‘הכישרון שלי'. איבדתי שם כמעט 30 קילו ואת השיער שלי".

היא סיימה את בית צבי ב-1988 והתמוטטה. "הכעס התפרץ והתמוטטתי. זה התפרץ כמו טייפון, ששטף ומחה את הכל. במובנים הכי פשוטים אני אומרת שקרה לי גם נס בהיחרבות הזאת. חופת הסתירות קרסה מעלי בין הציוויים הפנימיים: שפת הבית, שפת בית הכנסת, לב החיים של המשפחה, שזה העולם הפנימי והעולם החיצוני, שזה הדבר שאתה מצווה לעשות כציוני-יהודי בן הזמן. היה רגע שפשוט כל החשמל קרס, מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי, לא היה בכוחי לעצור את זה".

היא יצאה מבית הוריה כילדה בת 12 וחזרה כאשה בת 26. אז גילתה שבעצם אינה יכולה לגעת בספרי הקודש של אביה. "היו שם אותם ספרים. אותו זוהר, אותה משנה, ואני לא יכולה לפתוח אותם מול אבא שלי, כי רק הוא פותח את הספרים. פתאום להבין מה זה פטריארכיה, שאינה מצווה דבר אבל בשתיקה לא מביאה בחשבון שאי פעם תוכלי. תחשבי מה זה ריבונות, לדפדף בספר. את מבינה מה זה לכעוס. מצד אחד זאת היד שהעניקה לך, הרי שלחו אותי ללמוד. אז למה התכוונתם? שאלך ללמוד ביולוגיה? תימהון. לקח לי הרבה שנים להתגבר על הכאב האמיתי. יש מישהו שלא נותן וזה אבא שלי. ההזרה היתה אינסופית. כדי ללמוד אותם ספרים הייתי צריכה ללכת לאוניברסיטה וזאת עד היום סיבת קיומה היחידה. זה הצטמצם עד כדי כך".

סלהוב, שאחרי חווית בויאר הבטיחה לעצמה שכף רגלה לא תדרוך לעולם בשום אוניברסיטה, הלכה בכל זאת לאוניברסיטה. היא רצתה ללמוד אצל פרופ' איתמר גרינוולד בחוג למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב. בעיניה, היא בעצם הלכה לישיבה.

עם זאת, היא מכירה בצדדים האחרים של האקדמיה: "זה תמיד מכשיר של המדינה הציונית. אז אני אעשה בשבילה את מה שאני יכולה דרך הכתיבה שלי. אנשים לא עושים כלום עם העט הזה, רק חיסולי חשבונות. הם כל כך שנאו את זה ממפא"י, אבל הם הפנימו את השיטות הכי בזויות, כי היה בזה גם גרעין של שייכות אמיתי, של הקמה של המקום הזה". היא שקדה על עבודת הדוקטור שלה אבל חדלה מכך. "עוד רגע ראיתי את העבודה שלי נהפכת להיות מה שאני לא רוצה. לא רוצה שהיא תהיה במפלגה של אף אחד".

האוניברסיטה היא שער פתוח שהיא אינה מתכוונת לסגור, היא בית המדרש שלה. "אדם חייב להבין שהאפשרות ללמוד יהדות היא אינסופית. הלכתי כדי ללמוד יהדות במובן התמים ביותר, הלכתי לישיבה עליונה שפתוחה לנשים כי זו אוניברסיטה חילונית ישראלית. את השער הזה אני לא אסגור בחיים. זו ישיבה עליונה".

לדבריה, אם כל הפרויקט הציוני לא מחווט לסיבות הקיום היהודיות שלו, אנחנו נהפכים לרומים, "לאזרחים נפלאים של פוליס קלגסית. אנחנו בנויים למלחמות? אנחנו יכולים להרוג? אנחנו לא יכולים. אנחנו ניטרלנו את תרבות הלחימה היהודית. זה הפרויקט של המשנה, לפרק אותך מנשק. מה זה סנדלי בד ואין בהם מסמר? כל התנועה הזאת היא תנועת המשנה לסתת את האדם היהודי שהוא איש השלום הגדול. תנועה של דחיית קץ אינסופית. מה זה התלמוד היהודי? מה זו קהילה?"

חדר מול הים

היא חיה בשדרות ירושלים ביפו. מהחלון שלה רואים את הים, אבל כבר בונים שם בניין חדש ועוד מעט הים ייעלם. ועדיין היא נמצאת במקום שבו היא רוצה להיות. היא לא היתה רוצה להיות במקום אחר.

"את קמה בבוקר ומעניין אותך לפתוח את החלון בלוס אנג'לס? קדחת. לנו עדיין יש עולם של שיג ושיח עם הזולת שכאן ביפו הוא שיג ושיח רצחני. יפו זה כמו בית אל, אין מה לספר סיפורים. כבשנו את העיר הזאת באופן מגוחך בעליל. הפלסטינים הגישו לנו אותה מתנה. את יודעת מה זה להחזיק ריבונות ביפו? העיר הזאת יקרה ללבי בגלל אותו סוג של שימור אנרגיה קדומה של להמשיך ממגדל, לרמלה, לזליטן, לעמרוס, ולהגיע לעיר יהודית-ערבית ולנשום עמוק את האדנות, שלא לשחזר חלילה שום סוג של קלגסות קיבוצניקית שמגרשת בבעיטות מהדשא את הילדים משדרות או מעקיר. מי שמבין את הנקודה הגזענית יודע. מי שצריך בשביל זה פרופגנדה והכשרת לבבות ושינוי תודעתי נמרץ, קונוורסיה שתכשיר אותו להבין שיש דבר כזה ‘אחרים' - שיחסוך ממני".

בבחירות, היא אומרת, היא מצביעה כבר שנים לאחמד טיבי. "המפלגה שלי תמיד ערבית. אם דמוקרטיה אז במובן החמור. איפה שיש מיעוט אתה חייב לעמוד, אחרת מה הסיפור, איך תינצל מהאידיוטיות שלך עצמך. הם המיעוט אז אני שם. יחד עם זה, אתה בתוך מקום של אדנות, מדינה יהודית זה להיהפך לאדון. אבל זה לא חייב להיות לפי המודל ההגליאני או לפי המודל הניטשיאני, אתה יכול להיות לפי המודל של שלמה המלך. זה שם בתוך מעגל הארכיטיפים שלך. גם ספר הספרים, גם כתבים של אומות העולם והוגי העולם, או של אחיך בני דתות אברהם, רק שזה מאמץ מטורף להתנער מהאדיוטיות האנוכית".

על הספר "תורת החיתוכים" היא אומרת: "יש שם אמירות קשות, מתפייסות, גם חמלה עצמית, ניסיון של הכלה שוב ושוב של מרקם משפחתי שרק הרגש הטהור נשאר, של טבור אינסופי ששואב אותך אל תמונות בראשית. זה הדבר הכי פוליטי בעולם לכתוב שירה, יותר מכל טקסט אחר שאני שולחת בו את ידי כי זאת הפוליטיקה של ה'אני אומר', גוף ראשון יחידה, על זה נהרגתי. כל סוג של סיפור חייב להביא בחשבון שאני לא אקבל את עמדתו אם הוא לא תואם את ניסיוני שלי".

לחצו לביקורת על ספרה של סלהוב>>>

סלהוב עולה על גדותיה וחומקת מכל תיוג, מכל כף יד שתנסה להיסגר עליה לכדי אגרוף. היא לא מעוניינת בחברותא רק משום שהיא חמה, נעימה ובטוחה. לא היא תיתן יד לשחזור שיטת הפתקים המפא"יניקית כאיזה מין פיצוי למזרחים, לנשים, לאחרים. היא מודעת היטב לשפע המבלבל ולמפלגתיות המשתלמת.

"הבלבול הוא כמו אקווריום של דגים שנותנים להם יותר מדי אוכל", היא אומרת ומציעה להחליף את המים באקווריום, "להפוך את העניין של דתי חילוני לקרב מפלגתי, הרי תוך דקה מגיעים אנשים שהם לכאורה סופרים או משוררים, תוך דקה הם סופרים את האנשים שלהם בליהוקים של הכיסאות בערבי שירה".

לדבריה, יש ריבונות אבודה שנשאבת חזרה למרחב של היצירה הספרותית והשירית. "משהו בפואטי נרגע. זה לא רק חומר לעיבודם של כל מיני פרופסורים, הנייר הבא שלהם שאתו הם יסדרו אותנו עוד פעם כאשכנזים-מזרחיים, ציונים-פוסט ציונים. זה גם אבסורד וגם גרוטסקה של הישראליות. הבריון שעתו קצרה".

היא מדברת על המתודה האקדמית של קריאה דרך הניכוס. "תסלקו את זה כבר! מה העניין הזה? מי כל הזמן צריך לקחת משהו ממישהו כדי להפוך אותו לשלו? עוד פעם לוקחים את העולם הזעיר-בורגני, על כל הלחש בחש שבו. כאילו מעולם לא קראו בלזק. ממתי זה התקדש. מישהי אמרה שהגברים ניכסו וזה מתקבע. זה אשנב הצצה למרחב שלם של אשפה מוחלטת מבחינה אתית. הרגע הזה שבו אדם מחמת קורבניותו אינו חייב יותר לשום קוד. השרידה שלו היא ההתפרקות שלו מ'לא תחמוד'.

"התנועה בעקבות האפשרי היא גם תנועה בעקבות הסתמי, המופרך מיסודו, שאי שם באיזה רגע אפילו ראשית נשימתה של אמת לא פירפרה שם", היא מבהירה. "זו זוועה טהורה ואנחנו אומרים לילדים שלנו תהיו משכילים, תלכו לאוניברסיטה. גם את זה צריך לדעת. פרופ' אורבך הגדול אמר שהתמימות היא החטא הגדול ביותר של מלומד יהודי. ואז את אומרת לעצמך, ‘רגע, אני רוצה לאבד אותה?' ואת מגלה שלא תפסיקי לאבד אותה. זה המקום שבו העבודה היא אינסופית".

סלהוב אומרת כי לרוב הבעיה הגדולה היא שלא נותנים לנו את מה ששלנו: "יש איזו טעות מוזרה כאילו המאבק מתחיל באוניברסיטה, או במחוזות בגרות שבהם יש עמדות, טענות, כיסאות, מושבים. האמת היא ששם בילדות הכל באיזושהי צורה מאוים. אין מה להכחיש את זה. כי האמא היא באימה תמיד. היא יודעת את הפחד עד עמקי נשמתה". *

שבת / שבא סלהוב

א: חלב

 

יש דברים שלא אכתב

ודברים שלא אמחק

דברים שאעשה

ודברים שלא אוכל, כי לא

כ או כ שבת

היום

עכשו

ואין לי ילד

לו פגע המקרה והיה

א פגע המקרה ולא

ילד ממש, בת, בא או שאת, באת, שבת

 

שבת נורא, החלול מארר, מצית אש א מעין

ר נובע שקיפות

חש ממנו נעצם, נעלם

נדלק מעין המים מתלקח קשת זוהרה אור

נטיפת דמעתי

 

מתוך "תורת החיתוכים" (הוצאת דברי-ם וכרמל)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות