האם כל אם שרוצחת את ילדה היא משוגעת?

מוסד האמהות הוא מיתוס, טוענת תמר הגר. ברומן "בכוונה תחילה" היא בוחנת שני מקרים של אמהות שרצחו את ילדיהן. המסקנה שהיא מגיעה אליה מצמררת

בשנת 1878 רצחה סלינה וודג', אם חד הורית לשניים מקורנוול, את אחד מבניה. גבר הציע לה נישואים והיתנה את החתונה בכך שתביא לחייהם המשותפים רק ילד אחד. בלית ברירה השליכה וודג' את הארי בן השנתיים לבאר. מכריה סיפרו שהיתה אמא טובה. אם אחרת, אלן הרפר, רצחה ב-1877 תינוקת שזה עתה ילדה.

האם וודג' והרפר היו משוגעות? האם כל אם שרוצחת את ילדה היא משוגעת? ברומן חדש, "בכוונה תחילה" (הוצאת דביר), בודקת תמר הגר את מיתוס האמהות דווקא באמצעות שני המקרים הקיצוניים האלה. הספר משלב בין ז'אנרים - סיפורן האמיתי של השתיים משולב בבדיון - וכולל פרוטוקולים של בית משפט, רשומות של מיפקד אזרחי, מכתבים, תעודות וקטעי עיתונות.

הגר מגוללת את סיפורה הבדיוני של נועה, היסטוריונית שחוקרת את היווצרות התפקיד האמהי במאות ה-18-19. כחלק ממחקרה היא נוסעת ללונדון לארבעה חודשים; בעלה ובתה נשארים בישראל. האם נסיעה כזאת היא לגיטימית? כשגברים נוהגים כך, זה נדמה מובן מאליו. במקביל נשמע קולה של המספרת, בת דמותה של הסופרת - אם לתאומות שחוקרת את מקרי הרצח ומשתפת את הקורא בהתלבטויותיה ובחייה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

הקוסמטיקאית והירקן

זהו ספרה השני של ד"ר תמר הגר (הראשון הוא "חיים רגילים לגמרי", הקיבוץ המאוחד, 2000). הגר, בת 51, מלמדת במחלקה לחינוך במכללת תל חי ועוסקת בפן הסוציולוגי של חינוך ורב תרבותיות, בזרמים רדיקליים בחינוך ובאמהות. היא מנהלת שותפה של המרכז לשלום ודמוקרטיה במכללה, מגדלת תאומות בנות 12 עם בן זוגה וחיה בתל אביב.

היא מספרת שהעיסוק שלה במיתוס האמהות החל עוד לפני שנהפכה לאם. "היה לי שיח מורכב אתו. השתהיתי עם האמהות. ידעתי שבן הזוג שאמצא יגדל אתי את הילדים, כי לבד לא אוכל לעשות זאת. החלטתי שאם לא אמצא בן זוג, לא אלד ילדים, לא אבחר להיות חד הורית", היא אומרת.

הגר מספרת על מציאות שמוכרת לישראליות רבות שהחברה מצפה מהן ללדת. "כולם אמרו לי שאמהות היא הדבר הכי מקסים. אם לא אעשה זאת, אפסיד", היא נזכרת. "היו סצינות הזויות. נהגי מוניות היו שואלים אותי למה אין לי ילדים. גם הירקן והקוסמטיקאית. בשלב מסוים שיקרתי ואמרתי שיש לי ילדים. במציאות שלנו קל יותר להיות חד הורית מאשר לא ללדת".

בסופו של דבר פגשה הגר את בן זוגה והרתה - אבל לא בלי פחד. "פחדתי פחד מוות להיות אמא", היא מודה. "פחדתי שלא אוהב את התאומות מספיק, שלא אדע לתפקד. פחדתי שאהיה אמא גרועה, שלא אעמוד בסטנדרטים. המיתוס הוא ‘ברגע שייוולדו לך ילדים, את תדעי'. ידעתי שאני אמורה לשים בצד את האמביציות, המחשבות, החלומות, כדי לגדל ילדים כי זה הכי חשוב. וזה הפחיד אותי, כי היו לי הרבה חלומות".

הגר מבינה היום שהסתכלה על הנושא בצורה לא ריאלית, שנפלה בעצמה קורבן למיתוס, ולפיו ילדים הם הדבר היחיד שאמור לעניין את האם. "הייתי אמביוולנטית כלפי תפקיד האם. פחדתי מהאגרסיות שלי. מה יקרה אם לא ארצה יותר להיות אמא? לא חשבתי שארצח את הבנות שלי, אבל לפני שילדתי יכולתי להתחבר לאגרסיה שנובעת מכך שאני לא רוצה שיפריעו לי בחיים", היא אומרת.

לגיטימציה לקשיים

את כתיבת הספר החלה לפני כ-12 שנה, כשהיתה בהריון ושהתה עם בן זוגה בלונדון. שם נתקלה בספר על נשים שהוצאו להורג והתעכבה על הפרק שעסק בנשים שרצחו את ילדיהן. "אמרתי לבן זוגי שהספר הבא שלי יעסוק בזה. אני לא היסטוריונית, לא הכרתי את מקורות המידע וגיליתי דברים תוך כדי כתיבה. רציתי להבין את פרטי החיים של הרוצחות. כשהתוודעתי להם, הרגשתי שאני נמצאת שם פיסית כצופה במצב הזוי. בן זוגי אמר שהוא לא מבין למה אני ממשיכה ואמר ‘תמציאי'. לא יכולתי".

למה בחרת דווקא בשתי הנשים האלה?

"חיפשתי מישהי שאומרים עליה שהיא אמא טובה ואז רוצחת את ילדה. חשדתי שהתפקיד הזה תובעני במבנה החברתי, שלפיו האשה היא הספקית העיקרית של צורכי הילדים. רציתי לבדוק מה קורה במצבים קיצוניים. היה לי ברור שאתרחק בזמן, כדי שהמקרים לא יהיו קרובים אלי מדי. המאה ה-19 סיקרנה אותי כמקום אפל. שם התחיל המאבק הפמיניסטי וחשדתי שאז אירעו מקרים מעניינים. עדיין לא ידעתי שזה היה כל כך נפוץ אז. לא היו אמצעי מניעה, נשים היו תחת פיקוח ושליטה של בעליהן ורצח היה אמצעי לתכנון משפחה".

עטיפת הספר

במסגרת המחקר שערכה, גילתה הגר שהאמהות כמוסד היא התפתחות חדשה יחסית מסוף המאה ה-18 - חלק מהמהפכה התעשייתית ולא דבר טבעי, כפי שמנסים לטעון. "מובן שבנות מעמד הפועלים לא היו יכולות להישאר בבית. במעמד הבינוני שכרו אומנות, אבל נוצרה אמהות ‘טובה' כמו זאת שאנחנו חושבים עליה היום. זה מוסד שהלך והתפתח לאורך המאות ה-19-20. הרפואה התפתחה וככל שהילדים שרדו יותר, מוסד האמהות נהיה חזק יותר".

לפני התקופה ההיא, היא אומרת, ילדים בני 9 ממעמד הפועלים יצאו לעבוד ולעתים לא ראו עוד את הוריהם. "העולם השתנה וזה נהדר", אומרת הגר. "אנשים זוכים לגדל את הילדים שלהם וזה מצוין, אבל אני לא יכולה לקבל את היחס לזה כאל מבנה פסיכולוגי חד משמעי. לא מדובר באינסטינקט שצמח ב-200 השנים האחרונות.

"אני שמחה לחיות בחברה שאני חיה בה. הילדות שלי מביאות לי הרבה שמחה ויחסים מורכבים. אמהות היא יחסים מורכבים - לא אושר נשגב. אני רוצה שלבנות שלי תהיה לגיטימציה להרגיש את המורכבות הזאת. עד לפני 200 שנה הקהילה גידלה את הילדים, לא היה תפקיד שנקרא אמא. אמהות ואהבה רומנטית הם המיתוסים החזקים ביותר".

לדברי הגר, העיסוק בקשיי האמהות כמעט אינו לגיטימי בחברה שלנו. "אמהות שמספרות על הקשיים שלהן צריכות לומר כמה שהילדים שלהן נפלאים ולא נותנות מקום לקושי. האמביוולנטיות שלנו כלפי הילדים לא אומרת שאנחנו לא אוהבות אותם. המבנים החברתיים כופים עלי שיח שלא נותן לי להגיד שאמהות זה דבר תובעני ושהמון נשים מוותרות על כל מיני דברים".

מורדת בשוליים

למשל נועה, הגיבורה הבדיונית של הגר, משלמת מחיר גבוה מאוד על החלטתה לנסוע לארבעה חודשים. "אי אפשר שלא לשלם ביוקר בדימוי החברתי שלנו", אומרת הגר. "אשה עובדת היא לא כמו גבר עובד. במובנים מסוימים הייתי רוצה שהבנות שלי יחיו עם התודעה של המחיר". הגר עצמה לא נסעה לארבעה חודשים. אולי זו הסיבה לכך שכתבה את הספר במשך שנים רבות. "אני בוחרת למרוד בשוליים ולא במרכז, אבל מכבדת נשים שבחרו אחרת", היא מוסיפה.

לטענתה, במידה רבה המבנה החברתי אשם במקרים שבהם נשים רוצחות את ילדיהן. "אם היתה לגיטמציה לנשים לא ללדת או לקחת חופשה מהאמהות בלי שיחולו עליהן סנקציות חברתיות, היו הרבה פחות מקרי רצח", היא קובעת. "הפתרון של להוציא את הילדים מהבית במקום להביא עזרה לבית, מוטעה. היה אפשר לבנות פרויקט משמורת ילדים מתחשב יותר, אם לא היו חושבים שזה תפקיד בלעדי של האם".

הגר מתוקממת מכך שכאשר ילדים נרצחים מאשימים את הפסיכולוגיה של האשה, אבל לא את המבנים החברתיים. "יצרנו משפחות גרעיניות והשארנו את האמהות לבד עם הילדים. לא כולן מתאימות לכך", היא אומרת. "צריך להסתכל על חיים של אשה ספציפית ולא לשפוט. משהו בציפיות החברתיות כל כך קשה, כל כך מבודד".

למה בחרת לכתוב במבנה שמשלב ז'אנרים?

"לא רציתי להיות מרוחקת, רציתי אוטוביוגרפיה חברתית, אוטו-אתנוגרפיה: סיפור אישי בתוך הקשר פוליטי-חברתי. רציתי שיח עם מבנים חברתיים, תיאוריות פמיניסטיות, מיתוסים שחיים בתוכי. הרגשתי שזה לא הוגן להשתמש במבנים ההיסטוריים שמספרים סיפור אחד חד משמעי וברור. יכולתי לקחת את המבנה של הרומן ההיסטורי, לקרוא את המסמכים, להסיק מסקנה וכך להשתיק את חוסר הידע שלי, להיות מספר יודע כל. אבל לא יכולתי להיות שם, כי אני לא מאמינה בקול הזה".

מנגד, לא יכולה היתה להיות גם הקול של ההיסטוריון שאוסף מידע ממסמכים. "היסטוריון כזה מתעלם מאמפתיה. כל מה שהוא יודע, הוא קורא", היא מסבירה. "כהיסטוריונית אני אמורה להיות נאמנה לדיסציפלינה, לחוסר היכולת לדעת יותר ממה שאני יודעת. אבל לפעמים אני מבינה דברים שחסרים בגלל אינטרסים של הממסד".

הגר הרגישה שאינה יכולה לאמץ טון פסבדו-אובייקטיבי, היא חייבת לייצר קול שמצביע על אי ידיעה, קול אמפתי שמנסה להבין, ליצור דיאלוג בין המחשבות שלה לדמיון שלה. "אני לא מתיימרת לומר שהקול שיצרתי הוא קולן של הרוצחות", היא אומרת. "זו רק אפשרות, לצאת נגד ההיסטוריה שהדירה אותן בכל מיני דרכים ויצרה קול שמתכחש לקולן".

היא מספרת שלפני כמה שנים היתה בהרצאה של ההיסטוריון קרלו גינצבורג, מחבר הספר "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה ה-16" (הוצאת כרמל). "גינצבורג אמר שהיסטוריון צריך להיזהר מאמפתיה, שברגע שהוא מזדהה הוא צריך להתרחק. אחרי ההרצאה ניגשתי אליו ושאלתי איך הוא יכול להימנע מאמפתיה. הוא אמר שזה קשה, אבל כך צריך", היא מספרת. "אני לא מסכימה אתו. אני כותבת גם מסיבות פוליטיות. אני מאמינה בסולידריות כקוגניציה וגם כסוג של רגש ודמיון. הרגשתי סולידרית עם אלן וסלינה. אני יכולה להבין את הפלונטר החברתי והרגשי שהן חיו בו".

לא עניין אותך לפגוש אמהות שרצחו את הילדים שלהן?

"אני חושבת שלא. אני לא מתיימרת להיות רחבת לב. אני מציעה פרספקטיבה מתעמתת, אבל לא יכולה להכיל הכל. אני יכולה לדבר על המרווחים של הכעס ולכאוב אותם, אבל כשהגעתי לחדר שבו הלן חנקה את הילדה שלה, לא יכולתי להיכנס. בחרתי לחקור את החיים שלה. עשיתי מחקר שלם, כי לא יכולתי להיכנס לחדר שבו רצחה.

"הפחיד אותי לגלות שזה אולי מקרי. חונכתי להרגיש שרצח של ילד בידי אמו הוא אירוע מיתי. הפחיד אותי לגלות שזה בעצם אירוע קטן, שיכול להיות טעות. לא רצח אלא רצח בדיעבד, בלי מחשבה וכוונה. זה היה לי קשה כי זה אמר משהו על כולנו, על אמהות, על האחריות שאת מקבלת על תינוק".

הגר אומרת שיש מיתוס שקשור לאמהות, שאתו היא לא יכולה להתמודד - הוא נוגע לאמהות שאינן אוהבות את ילדיהן. "היום אני חושבת שגם את המיתוס הזה אפשר לשבור, אבל אני לא יכולה להכיל את זה. אין לי ספק שיש נשים כאלה, אבל אני לא יכולה להיכנס לחדר הזה. שם אין סולידריות, אין אמפתיה. יש גבול ליכולת שלי להפריך מיתוסים של אמהות".

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 60
    כתבה מרתקת ופורצת דרך!!
  2. 59
    אם אתם רוצים לדעת מהיא הדמות האימהית האמיתית- כנסו

    הדמות האימהית שכולנו צריכות לשאוף אליה היא הדמות של האמא במקרא.
    בתנך לא מצויין מקרא אחד בו אם רוצחת את בנה , רק עם ירידת הדורות
    אבדנו את הדמות האמהית הנכונה. ארבעת האמהות שלנו היו עקרות וכל רצונן היה
    להביא ילדים .
    תסלחו לי שאני אומרת זאת , אשה שלא רוצה ילדים - משהו לא תקין אצלה
    בטבע הבריא של האשה להוליד ילדים , זה מוסיף לה ,לנשמה שלה .
    כן .. זה לא קל .. אבל עם עושים זאת לפי הוראות היצרן זוכים לנחת.

  3. 58
    נשמע ספר מעניין, אישה מעניינת- אבל התגובות..

    אללי! כמה בורות אפשר לקרוא, כמה? זוהי תגובה לכל המגיבים הנלעזים- האח הגדול ממתין לכם בערוץ המסחרי. קדימה, אספו ילדיכם האהובים ושבו וצפו מול תכניות טפלות. כולל אתה אדוני ה'מדען' ועוד דומים לך.

    כתבה מעניינת על אישה מרתקת. תודה לך על הארה של חלקים מהמוח אותם אנו מעדיפים להרדים בכל מיני סיפורים כמו- עיקרון הרצף. מה יאמרו חבורת הנשים שמחברות את ילדיהן לשדן עד לגיל הבגרות? 'טבעי'. אח, העיוורון האנושי ממית אותנו.

    שבת שלום.

  4. 57
    לא, מי שרוצחת את הילד שלה היא נורמלית לגמרי
  5. 56
    תודה על הכתבה המעניינת, אבל מאוד מאוד מעניינת (במיחד בשבילי)

    תמיד נשאלתי על קשר עם "אמא" או קשר עם "ההורים" אבל תמיד התבכתי בגלל התשובה שלי שאין לי קשר וזה גרם לי לבעיה בכל פעם עם מי ששאלו אותי כי בשבילהם התגובה מוזרה כי המסכנה "אתה רע בגלל זה אין לך קשר עם אמא" אבל אף גורם לא חשב שאני לא אשם בכלום ולא בחרתי "אמא" כזאת או "הורים" כאלו,,,, גם אם אתן כותבות או חוקרות את הנושא עדיין אני פוחד לפתוח את הפה ולכן במקום זה אני ממליץ שתרחיבו את המחקרים והכתבות מסוג זה כי ממש יש כאלו שאסור להן להיות אמא בהסתמך על החדשות המתפרסמות על רצח ילדים או שנאת ילדים על ידי אמהות שלהן ואף פעם לא ידעו מה זה אמא או יותר נכון לא חוו ילדות נורמאלית כמו כל ילד אחר ונשארו עם כאב נפשי לכל החיים רק בגלל השנאה שחוו מהאדם שהיה אמורלהיות הכי קרוב והכי אוהב... אבל לא חוו חוץ מכאב שנשאר לנצח

  6. 55
    אני חולקת עליך

    מאד קל בדיעבד להגיד על מקרים כאלה שאם האם פגעה בילדים שלה- ההורות לא התאימה לה והייתה תוצר "מלאכותי" של לחצים חברתיים או ציפיות מסוימות. אבל זו השטחה של המצב. ולראייה, מסתובבים בקרבנו הרבה מאד אנשים שאולי ההורות לא הייתה תוצר "נקי" בעבורם אלא לוותה בהרבה מאד לחצים מכיוונים שונים וקשיים, והם עדיין לא פוגעים בילדים שלהם. אני גם לא בטוחה למה דווקא פנית להיסטוריון. יש כל כך הרבה אנשי מקצוע שמבינים הרבה יותר טוב את התופעה הזו שעליה את רוצה לדבר. אמפתיה היא לא חלק מהעניין בכל מקרה, אלא סוג של הבנה שלהיסטריונים אין וגם לא צריכה להיות. אני גם חולקת על האמירה שאין מקום לדבר על קשיי האימהות. זו תפיסה אנכרוניסטית, מוטה ומאד לא מדויקת. היום, יש בעיקר מקום לדבר על קשיי האימהות. למעשה נשים נעות רק על אחד משני קצוות: האימהות והילדים כקטסטרופה, קורבן אולטימטיבי ומקור לחוסר שביעות רצון ורשוי אדיר, או האימהות כשיא. חוסר היכולת להכיר בדרך הביניים, בתחומים האפורים שבין טרגדיה להתעלות- היא היא הבעייתית. מאד קל לחפש ולמצוא דווקא את מקרי הקיצון ולהסיק מהם לגבי העולם. זה דרמתי, זה מרגש וזה מציצני, אבל זה לא עושה חסד עם המציאות האפורה.

    1. אני חולקת עליך

      אני לא חושבת שזה מה שהכתבה אומרת. נראה בעיקר שמה שמרגיז אותך זה המחיקה של ספייס שיאשר את הנורמה. אבל הספייס הזה לא נמחק. הוא קיים כל הזמן בחיי היומיום באינטראקציה שלנו עם נשים אחרות, עם הקוסמטיקאית, הירקן, הרופאים, האחיות. מקרי קצון הם מערערים, אבל הם גורמים לנו לשאול על השגרה. אמהות היא מציאות אפורה אין להכחיש אבל אם היית קוראת את הספר היית רואה שזה מה שבאמת עולה שם. גם לרצח מגיעים מתוך מציאות אפורה דווקא ולא מתוך דרמה שמעוררת יצר מציצני. וגם אם רצח לא קורה לכולם, זה לא אומר שלא צריך לדון בו. יותר משאת מהדהדת מה שאמרה המחברת את מהדהדת את הכעס שלך על האתגור של נשים את מוסד האמהות. ומה יש לך נגד היסטוריה? והיסטוריונים עושים הרבה מאוד דברים היום שהם לא עשו פעם וזה מעולה. למה את מניחה שאנשי מקצוע אחרים מבינים יותר טוב את התופעה? כולם מנסים להבין פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, שופטים וכו' כל אחד עם הכלים שלו. גם היסטוריונים מנסים. אבל כמו כל תופעה אנושית זה מורכב מכל נקודות המבט ובעיקר ואאאאאפפפפפפווווווררררררר!!! כדאי לך לקרוא את הספר ולא להניח הנחות מוטעות.

  7. 54
    עוד פוסט-מודרניזם (ופמיניזם רדיקלי, שלא ברור איך נהיה מיינסטירימי) מיותר

    וגם רצוף שגיאות - '...התפתחות חדשה יחסית מסוף המאה ה-18 - חלק מהמהפכה התעשייתית...'.
    איזו חברה תעשיתית היתה לפני המאה ה-18? המפכה התעשייתית החלה בתחילת ה-19. בדקת מבנה של משפחה במאות קודמות? בערים ובכפר? או שהחלטת שמה שיש לך בדמיון, הוא מה שתמצאי במחקר?

    באנגליה למשל בימי הביניים, משפחות חיו כחמולה אחת, לעיתים עד 3 דורות בתוך בית אחד. כך גם באירופה.

    הריגת צאצאים ע"י הוריהם היא חריגה קיצונית בכל חברה אנושית מתועדת. לרוב היא קשורה לרעיון הקורבן (כדאי לקרוא קצת על *זה*. חבל שלא חיפשת).
    היא אנטי חברתית ועל כן יש נגדה טאבו בכל חברה מתועדת. אין בה דבר שהוא 'טבעי'.

    מה שכן טבעי, גם אם מאוד לא בוגר, הוא לחפש חיזוקים לרגש האשמה הפנימי על שלא הבאת ילדים לעולם כמו שציפו ממך, והרגשת שהחברה לוחצת עלייך.

    באשר ל'אמפאטיה' - מה הבעיה איתה? כל היסטוריון טוב מעביר את *אהבתו* לתקופה שעליה הוא כותב. זה לא אומר שהוא היה רוצה לחיות בה, אבל הוא בהחלט מתעניין ומרותק אליה.

    כדאי לזכור שכל תחושה של הכותב, עוברת בסוף לקוראים. מאחר והשיכנוע האנושי תמיד רגשי, איך דבר כזה 'להיזהר מאמפתיה'. או שאוהבים או שלא. אשליית האובייקטיביות רק תוביל להטעיה עצמית, כמו במקרה הזה.

    1. רצח אב נחשב במאה ה 19 לחמור יותר מרצח ילד

      בחדר הגיליוטינה במבצר מעל העיירה הבלגית דינאן ששימש כבית סוהר במאה ה 19 ניצב עמוד עץ שעליו מהודקת רצועת עור. המדריך הסביר שהמתקן נועד לכריתת כף ידו של רוצח אב רגע לפני שראשו יותז בגיליוטינה. פאטריציד נחשב לרצח בדרגה הגבוהה ביותר.

  8. 53
    אני רק אבא וסבא

    אינני אמא, אבל אני אבא. מרגע שנולד בני הבכור הייתה הרגשתי "איפה הייתי עד עכשיו? האם לא היה זה בזבוז לחיות בחי ילד?". טרחתי הרבה בגידול הילדים, לא פחות מאשתי, ולעולם לא הייתי מוותר על כך. כמה עצוב לחיות בודד ולהיות ערירי! צרות וקשיים יש כל הזמן, אבל להתרגשות בכל מגע עם כל ילד(ה) וכל נכד(ה) אין תחליף. אני מודה שאינני מצליח לקלוט את הכותבת. מאז נעוריי אהבתי מאוד את הבחורות ואת גופן, ואח"כ את האשה. אוכל למנות המון צרות והתנגשויות, אבל בסך הכול החיים נראים לי כחגיגה אחת מתמשכת, וחיים בלי ילדים נראים לי כהתפלספות על ריק.

  9. 52
    אבל הטענה שרומנטיקה שבאמהות היא חדשה יחסית לא נכונה

    קריאה ביצירות בנות אלפי שנים כמו התנ"ך, המיתולוגיה היוונית יכו' מראה שאותם רגשות וערכים לא השתנו מבחינה זו.

  10. 51
    עצם הדיון בנושא מעליב את המין האנושי

    גברים ונשים כאחד

  11. 50
    השאלה היותר מסקרנת היא מדוע הרוע כל כך מושך אותנו ומגרה אותנו להציץ לתוכו?

    אתרים בהם התרחשו פשעים מזוויעים הפכו מזמן לתחנות לעולי רגל סקרנים שרוצים להציץ וגם לקחת מזכרת. בבריטניה נהרסו בתיהם של פושעים מפורסמים והחפצים בהם השתמשו הושמדו, למשל מיטת תא הכלא של מירה הינדלי, שותפתו של הרוצח הסדרתי יאן בריידי, נשרפה כדי שלא תגיע יום אחד למכירה פומבית. ביתו של רומן פולנסקי בהוליווד בו נרצחו רעייתו שרון טייט וידידיה בידי כנופייית מנסון נהרס לרווחת השכנים שמאסו בזרם התיירים לזירת הפשע. תארו לכם את עולם הקולנוע ללא סרטי הפשע והזוועה. אז מדוע אנו כל כך משתוקקים לגעת ברוע ולמשש את החומרים ממנו נעשה, הרי אם שרוצחת את ילדיה היא תופעה נדירה, למזלה של האנושות. אולי צריך להתעמק במשנתו של קרל יונג כדי להבין את שורשי הרוע שבנו ואת ההתענגות האנושית כל כך מהעיסוק ברוע של הזולת. אורכידאה

  12. 49
    התלוננתי שבעלי איים לרצוח את הילדים והשופטת עובדת בשבילי. היא יודעת כבר שזו תלונת שווא , אז מה?
  13. 48
    מבחינת הפמיניזם גבר רוצח ילדיו הוא אלים, אשה רוצחת ילדיה היא למעשה מסכנה והייתה במצוקה

    והראייה - תראו את ההבדלים בין העונשים של רוצחי ילדיהם (תמיד "לטובת" הנשים - עונשי מאסר קצרים יותר).

    1. לא מסכנה "משוגעת" , זה יותר גרוע מ"אלים" כי ב"משוגע" אפשר לעשות מה שרוצים.
  14. 47
    האימרה שאמא תמיד מבקשת טוב לילדיה נכונה עקרונית, אבל למי שעבד שנים בפנימיה לילדים ולא דווקא לילדים במצוקות כלכליות אלא ההפך מתים טובים כביכול ניתן להעיד בבירות שהנזק וההזנחה שגורמים הורים ובעיקר אמהות הוא קריטי וקשה עשרות מונים מכל נזק שיגרם מהחברה או מגורמים אחרים , ונכון יש מקרים בעיקר אמהות ששונאות את ילדיהם או הורים שהילדים מהווים עבורם מטרד שאינם מוכנים לסבול,
  15. 46
    רצח ילדים נמשך גם בימינו

    מאמר מרתק. איך החברה יוצרת התניות במקום לחנך לערכים ולביטוי עצמי אותנטי. למיטב ידיעתי גם היום מתבצעות רציחות כמו בהודו שבה הגבילו את הילודה לילד אחד וההורים רוצים לבחור את מין הילד. זה סוג של תכנון המשפחה כדברי הסופרת. בכל זאת יש הבדל בין רצח לרצח. יש מקרים שנשים רצחו ילדים בוגרים ומאושרים בגלל בריאות נפש לקויה והם נשלחו לכלא או לאישפוז פסיכיאטרי. לרצוח זה קשה אבל רצח קיים בחברה כל הזמן והוא מותנה לאויב העם או העולם או כנופיה וכולי. מי שלא חונך לערכים אנושיים יכל לעשות הכל גם לרצוח ילדים. סוריה אמרנו?מכאן ולהשפעה על נשים ועל אמהות - הדרך קצרה.

  16. 45
    הרבה נוצות מנצנצות ומעט בשר. הנושא הזה קטן ולא חשוב. אמהות שרוצחות את ילדיהן הוא נושא ששייך לשוליים הדפוקים של החיים וטוב שיישאר כזה.
  17. 44
    אישה אמיצה!

    תודה תמר על עבודה שנשמעת כמו פריצת שביל בסבך לא-מדובר.
    סקרנית כבר לקרוא.

  18. 43
    היא רוצחת. נקודה

    כמה חשיפה אפשר לתת לכלום-טמטום הזה. עוד קצת ונחוש סימפטיה למלצר שרצח כי נעלב

  19. 42
    על שאלת שם נושא הכתבה תשובתי במילה אחת:כן
  20. 41
    ההנחה הבסיסית,הורים לא רוצחים ילדיהם.זה האינסטינקט הבסיסי.אגב,אבות המשפט,לפני דורות רבים,הן במשפט העברי והן "במשפט המקובל" התייחסו כך להרג ילדים בידי הוריהם.לדוגמא,לפי המשפט המקובל,אין להעמיד לדין בעוון רצח אמא הרוצחת ילוד בשנה ראשונה בחיו.כן אפשר להעמיד לדין בגין הריגה.
  21. 40
    האמהות הרוצחות בישראל

    נותן מקום למחשבה נוספת על התדמית המיתית שנבנתה לנו ע״י התקשורת לגבי האמהות הרוצחות בישראל. יהיה מעניין לחקור את הנושא.

  22. 39
    קשקוש כל הדבר הזה משפחה ואהבה וכו'

    זה הכל קשקוש חברתי שהנשים אשמות בו
    הגברים מצטרפים אליו כי הם רוצים סקס
    אם היה סקס צעיר וזמין קבוע לגבר הכל היה נראה אחרת

  23. 38
    חבל שלא מציגים בכתבה את המקור החשוב הזה
    1. איך את/ה יודע/ת שיותר טוב?
  24. 37
    דברי ההספד ברוב המקרים נאמרים בשבחו של הנפטר ולכבוד האבלים.

    אל תצפי מאדם ממוצע ,שיוקיע אמא בעת צערה גם אם רצחה את ילדיה.אין זה אומר כי ימצא אדם שיצדיק מעשה נפשע זה.לו חדלו האמהות לנכס לעצמן את תפקיד ההורה האולטימטיבי ייתכן ולא היית מואשמת בגלל הפסיכולוגיה של האישה,באותה מידה שגבר אלים יואשם אך ורק בגלל הפסיכולוגיה הגברית המורכבת שבו,ולא באשמת המבנה החברתי שבו הגבר חיי.מקרה רצח ואלימות לא פסחו על שום לאום,מדינה או חברה,תהיה אשר תהיה בכל העולם האנושי.הואילי להצביע על מבנה חברתי אידאלי,נאמץ אותו ומי ייתן וינעלו את אגף הרוצחים בבתי הסוהר.

  25. 36
    הפתרון של להוציא את הילדים מהבית במקום להביא עזרה לבית, מוטעה. איזו אמירה מכלילה ונדמה שנובעת מבורות. בישראל מוציאים מעט מאוד מהבית ורק ממש כשאין ברירה.
  26. 35
    חולת נפש

    ברור שהיא חולת נפש. כל, כן כל אישה (או גבר, כמובן) שרוצחת את ילדה היא מפלצת שיש להוציאה להורג מייד וללא משפט. הילד שהיא רצחה לא בחר בה כאם. הילד שהיא רצחה לא בחר להיוולד כלל. היא החליטה במקומו בנוגע לשני אירועים קיומיים אלה. במקרה של רצח, היא גם החליטה לגבי האירוע הקיומי השלישי (והאחרון) בחייו של כל אדם: מותו. בכל שלושת האירועים אין לאדם בחירה כלשהי. אם רוצחת ילדיה היא עיוות מוחי מסוכן לאחרים. אין שום הצדקה או משהו משתקרב להצדקה לרצח כזה. אין הבנה. אין סליחה. אם כזו מוות תמות ומייד אחרי הרצח. ציפיות חברתיות, לחץ חברתי? קצה קצהו של אפס לעומת חיי הנרצח שנלקחו. ספר כזה והכותבת שלו הם בחזקת פשע, בנוסף לסימנים המובהקים של מחלת נפש קיצונית: עידוד רצח. לדעתי, יש לאסור את הוצאת הספר ולהעמיד את הכותבת שלו למשפט באשמת הסתה לרצח חסרי ישע. ולעיתון הארץ. אתם העיתון השפוי היחיד בארץ. למה אתם מראיינים חולי נפש מסיתים לרצח.

    1. עין תחת עין. היום? ישראל אינה מדינת שריעה, אדוני, וטוב שכך

      יש לי רושם שהמגיב מגלה סימנים מפחידים של מחלת נפש, לא מחברת הספר. היא יודעת שיש מרחק ענק בין הדחף לרצוח מישהו לבין מימושו, בין הנסיון להסביר מדוע פלוני רצח לבין הצדקתו. גם עורך דין שמלמד סנגוריה על רוצח ו"מצדיק" את המעשה כמובן לא היה עושה זאת בעצמו, גם לא פסיכיאטר שמסביר מה גרם לרצח. היות ורצח ילד בידי אמו הוא נדיר לא הייתי מתלהמת כמוך. להבין אין פירושו לעודד למעשה. ובמדינת ישראל אין עונש מוות, לא למחבל ולא לאם רוצחת.

    2. עבד צודק - אין סליחה ומחילה על רצח והרוצחת חייבת לבוא על עונשה בכל חומרת הדין
  27. 34
    אשה ואם וחוקרת ואף סופרת נהדרת - האמהות היא אחריות טוטלית ומלאה לחיי הילד לטוב ולרע ותמיד טובת המקום והקהילה והסדר הציבורי קודמים לפרטי ולאישי
  28. 33
    עד לפני 200 שנה "הקהילה" היניקה את הילדים?

    כמה שטויות אפשר לבלוע?
    או שגם ההנקה היא מיתוס.

    1. כדאי שתילמד - האם גבירות בריטיות, לדוגמא, הניקו את ילדיהן? וודאי שלא ולא רק הן. היו פעם מניקות מקצועיות שעשו זאת. עוד בתנ"ך המוסד קיים....

      למשל דבורה מינקת רבקה...

  29. 32
    הייתי מחליף את שם הספר שלה ל: "יומנה של אנוכית ברמות היסטוריות"
  30. 31
    תודה

    תודה על הזווית היחודית, עשית לי חשק לקרוא את הספר, בהחלט יש מקום לאתגר את המבנים החברתיים הכל כך קשים וזאת מבלי לתת לגיטימציה לרחת ילדים.

  31. 30
    משוגעת? מה פתאום, זה נורמלי לחלוטין! וכמ שאבא עושה
  32. 29
    מצויין. הגיע הזמן שמישהו יטפל בזה

    אם היסטוריון אמיתי צריך מרחק מהנושא, זה בדיוק הזמן שלך לשבור גם את מיתוס האהבה לילדים. צריך להפסיק לפחד מזה, אין בזה שום דבר מפחיד. כמו שיש ילדים שלא אוהבים את ההורים, או האחים, יש גם הורים שלא אוהבים את הילדים. אין שום חוסר לגיטימיות בהיעדר אהבה אוטומטית למישהו שנתקענו איתו ולא בחרנו בחברתו.

  33. 28
    כמה נמאס כבר מנשים כאלה

    באמת. אני אוהבת להיות אמא. אני אוהבת להיות עם הילדים שלי ומעולם לא חשתי דיכאון אחרי לידה/רצון לרצוח/חרטה שהבאתי אותם לעולם/שהם הרסו לי את החיים. להפך, אני מרגישה שהאמהות נתנה לי חופש אישי ומשמעות כמו ששום דבר אחר לא.

    כל יום מתפרסמת כתבה "גילוי" כמה חשוב להודות בזה שאמהות זו המצאה ובעצם כולנו לא אוהבת את הילדים שלנו.

    וואלה? אני אהבתי מהרגע הראשון (עוד שהיו בבטן), הנקתי שנתיים בלי בעייה, חיבקתי ונישקתי והתפעלתי בכנות (הכי מדהימים בעולם) וחינכתי וכעסתי כשהיה צריך. כן ויתרתי על "קריירה " בינתיים ויש לי רק "עבודה" אבל טוב לי עם זה. כן. טוב לי עם זה. כי כשניסיתי לעשות קריירה ולנסוע לחו"ל ולהפרד לימים שלמים נמחץ לי הלב. סבלתי. אני אוהבת את הילדים שלי, שמחה לגדל אותם ונהנית מזה (כן כיף לי ללכת איתם גינה, ולעשות איתם יצירה ולקרוא סיפור ולעזור בשיעורי בית ולהתחבק עם סרט מול הטלויזיה). ואני לא מרגישה מנוצלת שמבקשים ממני "שניצל של אמא" וכיף לי בבית שלי וכיף לי להיות אמא ולא הייתי רוצה אחרת (ודווקא יכולתי לעשות אחרת לגמרי).

    אני הדפוקה? איכשהוא לא ניראה לי.

    1. ממה נמאס לך? מכך שלא כו-לם כמוך בעולם?
    2. מה את קופצת? מי אמר שאת הדפוקה? קצת הבנת הנקרא. כל מה שמבקשים זה לגיטימציה לאלו שלא מרגישות כמוך... שרוצות לומר שלא הכל וורדים ושושנים והנקות מהנות... ואפילו לגיטימציה לכאלו שלא רוצות ילדים.
  34. 27
    Simple klafte or complicated klafrte is still a klafte
  35. 26
    נושא עתיק שמנסה להיות מטופל בכלים חדישים.אין פה שום חידוש ושום הארה.אמהות נולדה עם הלידה הראשונה וגם הבעיות של האמהות

    לנסות לקטלג את הקריירה האימהית כמשהו חדיש זו הגדרה תמוהה בלשון המעטה.
    הסגנון השתנה כפי שסגנון החיים השתנה.התפיסה של הורים למען הילדים השתנתה,פעם זה היה ילדים למען ההורים.אבל זה מהפה ולחוץ.בפועל הורים מביאים ילדים למען עצמם היום כמו בעבר. הורות זה קורבן וגם צורך.ובתוך המסע יש כשלים וקשיים.אחדים פותרים את המצוקה ברצח.בדיוק כמו בכל תחום רצח אחר.באהבה ברומנטיקה ביחסי שכנות מתוחים. אין רצח נורמטיבי ואין לרוצחים אופי קולקטיבי.יש אנשים שהיו טובים ורצחו ויש רעים שרצחו.הם היו נורמטיביים עד שרצחו והפכו רוצחים מרגע שרצחו.כך גם עם אמהות .
    גורי חיות נאכלים בידי מי שהביאו אותם לעולם.ואנחנו בסופו של דבר חיות מסוג אחר.אבל בכל זאת חיות. הלביאה היא סמל המסירות אבל האריה אוכל את צאצאיו לא פעם.

  36. 25
    יסורי האישה המודרנית

    הכתבה היא בעיקר כתבת תדמית ופרסומת לספר (או אולי זאת רק עוד כתבה ועוד ספר המאדיר את ייסורי האישה המודרנית שכולם לוחצים עליה, מצפים ממנה ודורשים ממנה?)

    מה בדיוק הכוונה במשפט "בודקת תמר הגר את מיתוס האמהות באמצעות שני מקרים אלה"? האם היא ערכה מחקר השוואתי? האם היא חזרה בזמן ובדקה אפשרויות אחרות? או שמה היא העלתה הגיגים אישיים ותיאוריות פרטיות לכתב?

    משוגע מטבעו הוא אדם הפועל מחוץ לנורמה (הרבה מחוץ לנורמה). מכיוון שיש מנגנונים ביולוגיים לאהבת אם, ומכיוון שרוב מוחלט אוהב את ילדיו - אם הרוצחת את ילדה היא משוגעת.

    בפעם הבאה שסלינה וודג' מוצאת גבר המוכן להתחתן אתה אם יהיה לה רק ילד אחד (איזה חרא של גברים), אני מציע שהאם למופת תנסה למסור את הארי בן השנתיים לאימוץ, או סתם תניח אותו מול דלת של אנשים זרים ולא תזרוק אותו לבאר.

    ולא צריך לדבר שטויות.

  37. 24
    "בלית ברירה השליכה וודג' את הארי בן השנתיים לבאר." בחירה אומללה של מילים.
  38. 23
    קישקוש מופרך שכל תכליתו הצדקה עצמית
  39. 22
    No, It Isn't A Myth

    Chimpanzee mothers whose baby had died try to revive the dead baby, sometimes for days. Pinguins undergo immense privations to feed and raise their chicks. The fact that infanticide happens on rare cases has absolutely nothing to do with feminism, women's rights, or a learned behavior. It is a strong instinct, almost as strong as safe preservation.

    1. ויש חיות שאוכלות את הצאצאים שלהם. איך מודדים אם המרחק בין אדם לפינגווין גדול יותר מהמרחק בין אדם לחיות האלו
  40. 21
    רצח הוא רצח ואין תירוצים

    לא כל אישה שסובלת תרצח את ילדיה כמו שלא כל גבר ששונא ירצח מישהו שנוא. מי שהינו בעל היכולת לרצוח, רוצח, ולא אחרת.

  41. 20
    היא לא מעניינת כאישה ולא כגבר.זה שיש לה רחם והיא שיחקה בללדת או לא ללדת ילדים, הופך את המשעמם והצפוי לכתבה קריאה בצורה חלקית.ממש רולטה תוך רחמית.
  42. 19
    מתי יהיה לגיטימציה להגיד משפט כמו "אני לא אוהב\ת ילדים"? מתי?

    לא אוהב אותם. לא את הרעש האינסופי. לא את האגוצנטריות האינסופית. לא את האכזריות שלהם. לא את הבלבול שלהם. לא את כפיות הטובה שלהם. ולא.. הם לא חמודים בעיניי. והעולם בהחלט כבר מספיק מפוצץ באוכלוסין שכבר לא אסון שאנשים לא יילדו. עולם ללא ילדים זה גן עדן בעיני. אני מפחד להודות בכך וטוב שיש אינטרנט.

    1. איך אפשר לא לאהוב ילדים? אתה משוגע?
  43. 18
    גילוי מרעיש: לפעמים אנשים שונאים את בני משפחתיהם מסיבות כלשהן. אחרי הפרסומות: שלג ירד בחרמון
  44. 17
    מוסד האימהות הוא בין אלפי שנים בכול התרבויות בעולם!!!
  45. 16
    לא הייתי רוצה אמא כזאת. לא בשבילי, ולא בשביל ילדי.
  46. 15
    מתיימרת להיות פסיכאטרית+ביולוגית אבולוציונרית

    היוצא מן הכלל לא מעיד על הכלל ולא מפריך את המיתוס שלו

    1. אתה מתיימר להיות "ביולוג אבולוציונר". היא עושה בדיוק ההיפך וטוענת שאמהות אינה מוסד טבעי אלה יציר כפיה של החברה
  47. 14
    מסקרן מדוע המודל הישראלי של הקיבוץ לא עלה בכתבה הזו

    הרי שם היה ניסיון ייחודי, במסגרת כל התיאוריות והפרקטיקות של המאה העשרים, לתת מענה לצרת האימהות במבנה המשפחה הגרעיני.
    כתבה מעניינת מאוד

  48. 13
    מה שאני לא מבין זה

    מאיפה נהגי מוניות ידעו שיש לך או שאין לך ילדים.
    אני נסעתי בדי הרה מוניות ואף פעם לא סיפרתי לנהגים אם יש לי ילדים וכמה.

    1. לא שאלו אותך כי אתה גבר. נשים תמיד נשאלות שאלות ע"י גברים כדי לגשש אם הן פנויות למין.

      בתת מודע של נהגי המוניות מעבר לשאלות אם האשה צעירה יחסית ונוסעת לבד הם רוצים לשכב איתה והשאלות מנסות לברר אם "השטח פנוי".

  49. 12
    אמביוולנטיות כלפי הילדים, אה?

    איכס.

  50. 11
    כותרת שמציינת סוד אפל שקיים בכולנו והמסקנות מהסוד הזה

    הכותרת עוד מילא "האם כל אם שרוצחת את ילדה היא משוגעת?" הכותרת משנה סתם הגזמה חסרת שחר.
    וככה היא מושכת אותנו לקרוא כתבה על מישהי שיש לה חששות להיות הורה וחוקרת שני מקרים ועוד שני מקרים מהמאה ה19! וקובעת בכותרת משנה שיש סוד כבד שקיים בכולנו..אז נחשו מה הסוד? לגדל ילד לבד זה קשה..מה את אומרת??
    מדובר בסיפורת, ואין כאן למעשה מחקר רציני שאפשר באמת ללמוד ממנו משהו
    מדובר על שני מקרים מהמאה ה19, כול עוד אין לחוקרת יומנים אישיים של אותם אנשים ,וכול מה שהיא סומכת עליו במחקר שלה מגיע עיתונים שיותר גרועים מישראל היום בכותרות צבועות ודוחות משטרה לא צריך לקחת את הספר הזה ו"המסקנות שלו" רציני מידי.
    משני מקרים אין שום מסקנה ובעיקר כשהמחקר שלה מתמקד רק בסוג מסויים של חברה היא לא השוותה מקרי רצח בחברות אחרות . מזל שמדובר בסיפורת ולא במאמר שנחשב אקדמי או רציני.

  51. 10
    האגו חירפן את כולנו

    האגו שלנו גדל למימדים שמצליחים לשים בספק את הקשר הכי בסיסי שיש באנושות- בין אמא לילד שלה. כל כך עצוב וכואב, אין אישה שהבשר שלה לא נצרב למול הפחד הזה והספק שלא תוכל להיות אמא טובה.
    מאחלת לך תמר, לי ולכולנו- נשים וגברים, להצליח למצוא את האנושיות שלנו.

  52. 9
    לא,אבל כל אם שרוצחת את ילדיה טופלה בעבר בכדורים ותגיעו למסקנה לבד הטבע עוד לא ברא אמא שתרצח את ילדיה גם אם היא האמא הכי דיכאונית בעולם.

    לא,אבל כל אם שרוצחת את ילדיה טופלה בעבר בכדורים ותגיעו למסקנה לבד .
    הטבע עוד לא ברא אמא שתרצח את ילדיה גם אם היא האמא הכי דיכאונית בעולם.

    1. עובדה לא נכונה

      האימהות שמסופר עליהן מהמאה ה-19 לא טופלו בכדורים.
      אבל למה להרוס תאורית קונספירציה טובה עם עובדות...

    2. סמי הזיה וחומרים פסיכוטים שהיום מופיעים ככדורים היו בשימוש לא רק לפני 130 שנה אלא גם לפני 3000 שנה אבל זכותו של כל אחד להיות עיוור רק חבל שילדים חפים מפשע משלמים את המחיר

      סמי הזיה וחומרים פסיכוטים שהיום מופיעים ככדורים היו בשימוש לא רק לפני 130 שנה אלא גם לפני 3000 שנה אבל זכותו של כל אחד להיות עיוור רק חבל שילדים חפים מפשע משלמים את המחיר

  53. 8
    מצאתי בכתבה הרבה שלילה באשר לאופיה של הכותבת. היא מדמה בליבה כי הינה מחדשת דבר אך דבקה בסטראוטיפים הפמיניסטים הנדושים כי האשה אינה אשמה בכלום מכל וכל אלא כולם בסיסה אשמים והיא המסכנה ד'לית ברירה ניגררת בעל כולחה אפילו לרצח. זו גישה ניבזית, שאין לגבלה. אדם אחראי למעשיו, להכה ולהתם ואינו יכול להתגדר מאחורי התרוץ כי החברה אשמה במצבו - גם אישהה
  54. 7
    הזדהיתי לאורך קריאת הכתבה

    הסיפור האישי של תמר הגר הפיח בי תקווה גדולה שאני לא חייבת לעשות זאת במסלול הבנאלי, שבאמת אפשר לעשות זאת אחרת. כתבה נהדרת, ללא ספק אקרא גם את הספר, תודה ענקית.

  55. 6
    אישה מאוד עסוקה בעצמה, אם אמא שלה היתה כמוה היא כנראה לא היתה נולדת
    1. לא היינו מאמינים שזה ישראל אם לא היתה מופיעה כאן התגובה הזו
    2. לא כל אשה שיש לה עניין בחייה היא "עסוקה בהעצמה"

      היא עסוקה בחיים. חבל שזהנראה לך חריג.

  56. 5
    אהבתי את הפסקה האחרונה

    "היום אני חושבת שגם את המיתוס הזה אפשר לשבור, אבל אני לא יכולה להכיל את זה. אין לי ספק שיש נשים כאלה, אבל אני לא יכולה להיכנס לחדר הזה. שם אין סולידריות, אין אמפתיה. יש גבול ליכולת שלי להפריך מיתוסים של אמהות".
    יש נשים שחוות אימהות כחוויית חיים. בשבילן אמהות זה לא מיתוס אלא החיים. לא צריך כל הזמן רק להפריך מיתוסים. לפעמים חיים את המיתוס וזה יותר מבסדר גמור.

    1. ככה זה כששבירת המיתוס הופכת למיתוס .

      מאמר אמיץ וכנראה אישה אמיצה , אבל בעיה קלה עם הבנות שיקראו .

  57. 4
    המחשבה על אם שרוצחת את ילדיה מעוררת בי סלידה

    זה לא קשור לנשיות, או למיתוס האימהות. גם המחשבה על אב שעושה זאת מעוררת את אותה סלידה. זהו מעשה מפלצתי שאין עליו סליחה, ולא נראה לי שצריך לגלות כלפיו הבנה.
    אין לזה שום קשר לקשיי האימהות. ודרך אגב, להגיד שלא מדברים בגלוי על הקשיים האלו זו ממש קלישאה. מדברים בהחלט. אבל אם למישהי ממש קשה שתמסור את ילדיה. אפשר לקשקש הרבה על הבניית תפקיד האימהות. אין לזה שום קשר לרצח של ילדים קטנים.

  58. 3
    הגר,נגעת בנקודה כואבת וכל כך אמיתית.תודה.קשה לבחור להרות בגיל מאוחר או בכלל לא.

    בחרתי להרות בגיל 40 ,עם בעל שנישאתי לו שנתיים מוקדם יותר וספגתי כל מה שאת מתארת מהחברה סביבי(נהג מונית ,עוברי אורח ,הבוס ...)
    כל הכבוד על הפתיחות ועל האמת שלך.

  59. 2
    What a waste of time

    Regardless of mother, father,, sibling, or whatever. Murder is an insane act.
    Killing of a defenseless person, be it an old man, woman or a child is beyond insane. Simple as that. No need to try and put it into sociological context.

  60. 1
    מיתוס הכל ולא כלום.כולם רעים האמהות האבות והבנים,בני האדם בדרך כלל.