האם כל אם שרוצחת את ילדה היא משוגעת?

מוסד האמהות הוא מיתוס, טוענת תמר הגר. ברומן "בכוונה תחילה" היא בוחנת שני מקרים של אמהות שרצחו את ילדיהן. המסקנה שהיא מגיעה אליה מצמררת

בשנת 1878 רצחה סלינה וודג', אם חד הורית לשניים מקורנוול, את אחד מבניה. גבר הציע לה נישואים והיתנה את החתונה בכך שתביא לחייהם המשותפים רק ילד אחד. בלית ברירה השליכה וודג' את הארי בן השנתיים לבאר. מכריה סיפרו שהיתה אמא טובה. אם אחרת, אלן הרפר, רצחה ב-1877 תינוקת שזה עתה ילדה.

האם וודג' והרפר היו משוגעות? האם כל אם שרוצחת את ילדה היא משוגעת? ברומן חדש, "בכוונה תחילה" (הוצאת דביר), בודקת תמר הגר את מיתוס האמהות דווקא באמצעות שני המקרים הקיצוניים האלה. הספר משלב בין ז'אנרים - סיפורן האמיתי של השתיים משולב בבדיון - וכולל פרוטוקולים של בית משפט, רשומות של מיפקד אזרחי, מכתבים, תעודות וקטעי עיתונות.

הגר מגוללת את סיפורה הבדיוני של נועה, היסטוריונית שחוקרת את היווצרות התפקיד האמהי במאות ה-18-19. כחלק ממחקרה היא נוסעת ללונדון לארבעה חודשים; בעלה ובתה נשארים בישראל. האם נסיעה כזאת היא לגיטימית? כשגברים נוהגים כך, זה נדמה מובן מאליו. במקביל נשמע קולה של המספרת, בת דמותה של הסופרת - אם לתאומות שחוקרת את מקרי הרצח ומשתפת את הקורא בהתלבטויותיה ובחייה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

הקוסמטיקאית והירקן

זהו ספרה השני של ד"ר תמר הגר (הראשון הוא "חיים רגילים לגמרי", הקיבוץ המאוחד, 2000). הגר, בת 51, מלמדת במחלקה לחינוך במכללת תל חי ועוסקת בפן הסוציולוגי של חינוך ורב תרבותיות, בזרמים רדיקליים בחינוך ובאמהות. היא מנהלת שותפה של המרכז לשלום ודמוקרטיה במכללה, מגדלת תאומות בנות 12 עם בן זוגה וחיה בתל אביב.

היא מספרת שהעיסוק שלה במיתוס האמהות החל עוד לפני שנהפכה לאם. "היה לי שיח מורכב אתו. השתהיתי עם האמהות. ידעתי שבן הזוג שאמצא יגדל אתי את הילדים, כי לבד לא אוכל לעשות זאת. החלטתי שאם לא אמצא בן זוג, לא אלד ילדים, לא אבחר להיות חד הורית", היא אומרת.

הגר מספרת על מציאות שמוכרת לישראליות רבות שהחברה מצפה מהן ללדת. "כולם אמרו לי שאמהות היא הדבר הכי מקסים. אם לא אעשה זאת, אפסיד", היא נזכרת. "היו סצינות הזויות. נהגי מוניות היו שואלים אותי למה אין לי ילדים. גם הירקן והקוסמטיקאית. בשלב מסוים שיקרתי ואמרתי שיש לי ילדים. במציאות שלנו קל יותר להיות חד הורית מאשר לא ללדת".

בסופו של דבר פגשה הגר את בן זוגה והרתה - אבל לא בלי פחד. "פחדתי פחד מוות להיות אמא", היא מודה. "פחדתי שלא אוהב את התאומות מספיק, שלא אדע לתפקד. פחדתי שאהיה אמא גרועה, שלא אעמוד בסטנדרטים. המיתוס הוא ‘ברגע שייוולדו לך ילדים, את תדעי'. ידעתי שאני אמורה לשים בצד את האמביציות, המחשבות, החלומות, כדי לגדל ילדים כי זה הכי חשוב. וזה הפחיד אותי, כי היו לי הרבה חלומות".

הגר מבינה היום שהסתכלה על הנושא בצורה לא ריאלית, שנפלה בעצמה קורבן למיתוס, ולפיו ילדים הם הדבר היחיד שאמור לעניין את האם. "הייתי אמביוולנטית כלפי תפקיד האם. פחדתי מהאגרסיות שלי. מה יקרה אם לא ארצה יותר להיות אמא? לא חשבתי שארצח את הבנות שלי, אבל לפני שילדתי יכולתי להתחבר לאגרסיה שנובעת מכך שאני לא רוצה שיפריעו לי בחיים", היא אומרת.

לגיטימציה לקשיים

את כתיבת הספר החלה לפני כ-12 שנה, כשהיתה בהריון ושהתה עם בן זוגה בלונדון. שם נתקלה בספר על נשים שהוצאו להורג והתעכבה על הפרק שעסק בנשים שרצחו את ילדיהן. "אמרתי לבן זוגי שהספר הבא שלי יעסוק בזה. אני לא היסטוריונית, לא הכרתי את מקורות המידע וגיליתי דברים תוך כדי כתיבה. רציתי להבין את פרטי החיים של הרוצחות. כשהתוודעתי להם, הרגשתי שאני נמצאת שם פיסית כצופה במצב הזוי. בן זוגי אמר שהוא לא מבין למה אני ממשיכה ואמר ‘תמציאי'. לא יכולתי".

למה בחרת דווקא בשתי הנשים האלה?

"חיפשתי מישהי שאומרים עליה שהיא אמא טובה ואז רוצחת את ילדה. חשדתי שהתפקיד הזה תובעני במבנה החברתי, שלפיו האשה היא הספקית העיקרית של צורכי הילדים. רציתי לבדוק מה קורה במצבים קיצוניים. היה לי ברור שאתרחק בזמן, כדי שהמקרים לא יהיו קרובים אלי מדי. המאה ה-19 סיקרנה אותי כמקום אפל. שם התחיל המאבק הפמיניסטי וחשדתי שאז אירעו מקרים מעניינים. עדיין לא ידעתי שזה היה כל כך נפוץ אז. לא היו אמצעי מניעה, נשים היו תחת פיקוח ושליטה של בעליהן ורצח היה אמצעי לתכנון משפחה".

עטיפת הספר

במסגרת המחקר שערכה, גילתה הגר שהאמהות כמוסד היא התפתחות חדשה יחסית מסוף המאה ה-18 - חלק מהמהפכה התעשייתית ולא דבר טבעי, כפי שמנסים לטעון. "מובן שבנות מעמד הפועלים לא היו יכולות להישאר בבית. במעמד הבינוני שכרו אומנות, אבל נוצרה אמהות ‘טובה' כמו זאת שאנחנו חושבים עליה היום. זה מוסד שהלך והתפתח לאורך המאות ה-19-20. הרפואה התפתחה וככל שהילדים שרדו יותר, מוסד האמהות נהיה חזק יותר".

לפני התקופה ההיא, היא אומרת, ילדים בני 9 ממעמד הפועלים יצאו לעבוד ולעתים לא ראו עוד את הוריהם. "העולם השתנה וזה נהדר", אומרת הגר. "אנשים זוכים לגדל את הילדים שלהם וזה מצוין, אבל אני לא יכולה לקבל את היחס לזה כאל מבנה פסיכולוגי חד משמעי. לא מדובר באינסטינקט שצמח ב-200 השנים האחרונות.

"אני שמחה לחיות בחברה שאני חיה בה. הילדות שלי מביאות לי הרבה שמחה ויחסים מורכבים. אמהות היא יחסים מורכבים - לא אושר נשגב. אני רוצה שלבנות שלי תהיה לגיטימציה להרגיש את המורכבות הזאת. עד לפני 200 שנה הקהילה גידלה את הילדים, לא היה תפקיד שנקרא אמא. אמהות ואהבה רומנטית הם המיתוסים החזקים ביותר".

לדברי הגר, העיסוק בקשיי האמהות כמעט אינו לגיטימי בחברה שלנו. "אמהות שמספרות על הקשיים שלהן צריכות לומר כמה שהילדים שלהן נפלאים ולא נותנות מקום לקושי. האמביוולנטיות שלנו כלפי הילדים לא אומרת שאנחנו לא אוהבות אותם. המבנים החברתיים כופים עלי שיח שלא נותן לי להגיד שאמהות זה דבר תובעני ושהמון נשים מוותרות על כל מיני דברים".

מורדת בשוליים

למשל נועה, הגיבורה הבדיונית של הגר, משלמת מחיר גבוה מאוד על החלטתה לנסוע לארבעה חודשים. "אי אפשר שלא לשלם ביוקר בדימוי החברתי שלנו", אומרת הגר. "אשה עובדת היא לא כמו גבר עובד. במובנים מסוימים הייתי רוצה שהבנות שלי יחיו עם התודעה של המחיר". הגר עצמה לא נסעה לארבעה חודשים. אולי זו הסיבה לכך שכתבה את הספר במשך שנים רבות. "אני בוחרת למרוד בשוליים ולא במרכז, אבל מכבדת נשים שבחרו אחרת", היא מוסיפה.

לטענתה, במידה רבה המבנה החברתי אשם במקרים שבהם נשים רוצחות את ילדיהן. "אם היתה לגיטמציה לנשים לא ללדת או לקחת חופשה מהאמהות בלי שיחולו עליהן סנקציות חברתיות, היו הרבה פחות מקרי רצח", היא קובעת. "הפתרון של להוציא את הילדים מהבית במקום להביא עזרה לבית, מוטעה. היה אפשר לבנות פרויקט משמורת ילדים מתחשב יותר, אם לא היו חושבים שזה תפקיד בלעדי של האם".

הגר מתוקממת מכך שכאשר ילדים נרצחים מאשימים את הפסיכולוגיה של האשה, אבל לא את המבנים החברתיים. "יצרנו משפחות גרעיניות והשארנו את האמהות לבד עם הילדים. לא כולן מתאימות לכך", היא אומרת. "צריך להסתכל על חיים של אשה ספציפית ולא לשפוט. משהו בציפיות החברתיות כל כך קשה, כל כך מבודד".

למה בחרת לכתוב במבנה שמשלב ז'אנרים?

"לא רציתי להיות מרוחקת, רציתי אוטוביוגרפיה חברתית, אוטו-אתנוגרפיה: סיפור אישי בתוך הקשר פוליטי-חברתי. רציתי שיח עם מבנים חברתיים, תיאוריות פמיניסטיות, מיתוסים שחיים בתוכי. הרגשתי שזה לא הוגן להשתמש במבנים ההיסטוריים שמספרים סיפור אחד חד משמעי וברור. יכולתי לקחת את המבנה של הרומן ההיסטורי, לקרוא את המסמכים, להסיק מסקנה וכך להשתיק את חוסר הידע שלי, להיות מספר יודע כל. אבל לא יכולתי להיות שם, כי אני לא מאמינה בקול הזה".

מנגד, לא יכולה היתה להיות גם הקול של ההיסטוריון שאוסף מידע ממסמכים. "היסטוריון כזה מתעלם מאמפתיה. כל מה שהוא יודע, הוא קורא", היא מסבירה. "כהיסטוריונית אני אמורה להיות נאמנה לדיסציפלינה, לחוסר היכולת לדעת יותר ממה שאני יודעת. אבל לפעמים אני מבינה דברים שחסרים בגלל אינטרסים של הממסד".

הגר הרגישה שאינה יכולה לאמץ טון פסבדו-אובייקטיבי, היא חייבת לייצר קול שמצביע על אי ידיעה, קול אמפתי שמנסה להבין, ליצור דיאלוג בין המחשבות שלה לדמיון שלה. "אני לא מתיימרת לומר שהקול שיצרתי הוא קולן של הרוצחות", היא אומרת. "זו רק אפשרות, לצאת נגד ההיסטוריה שהדירה אותן בכל מיני דרכים ויצרה קול שמתכחש לקולן".

היא מספרת שלפני כמה שנים היתה בהרצאה של ההיסטוריון קרלו גינצבורג, מחבר הספר "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה ה-16" (הוצאת כרמל). "גינצבורג אמר שהיסטוריון צריך להיזהר מאמפתיה, שברגע שהוא מזדהה הוא צריך להתרחק. אחרי ההרצאה ניגשתי אליו ושאלתי איך הוא יכול להימנע מאמפתיה. הוא אמר שזה קשה, אבל כך צריך", היא מספרת. "אני לא מסכימה אתו. אני כותבת גם מסיבות פוליטיות. אני מאמינה בסולידריות כקוגניציה וגם כסוג של רגש ודמיון. הרגשתי סולידרית עם אלן וסלינה. אני יכולה להבין את הפלונטר החברתי והרגשי שהן חיו בו".

לא עניין אותך לפגוש אמהות שרצחו את הילדים שלהן?

"אני חושבת שלא. אני לא מתיימרת להיות רחבת לב. אני מציעה פרספקטיבה מתעמתת, אבל לא יכולה להכיל הכל. אני יכולה לדבר על המרווחים של הכעס ולכאוב אותם, אבל כשהגעתי לחדר שבו הלן חנקה את הילדה שלה, לא יכולתי להיכנס. בחרתי לחקור את החיים שלה. עשיתי מחקר שלם, כי לא יכולתי להיכנס לחדר שבו רצחה.

"הפחיד אותי לגלות שזה אולי מקרי. חונכתי להרגיש שרצח של ילד בידי אמו הוא אירוע מיתי. הפחיד אותי לגלות שזה בעצם אירוע קטן, שיכול להיות טעות. לא רצח אלא רצח בדיעבד, בלי מחשבה וכוונה. זה היה לי קשה כי זה אמר משהו על כולנו, על אמהות, על האחריות שאת מקבלת על תינוק".

הגר אומרת שיש מיתוס שקשור לאמהות, שאתו היא לא יכולה להתמודד - הוא נוגע לאמהות שאינן אוהבות את ילדיהן. "היום אני חושבת שגם את המיתוס הזה אפשר לשבור, אבל אני לא יכולה להכיל את זה. אין לי ספק שיש נשים כאלה, אבל אני לא יכולה להיכנס לחדר הזה. שם אין סולידריות, אין אמפתיה. יש גבול ליכולת שלי להפריך מיתוסים של אמהות".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות