מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

הרומן של רונית מטלון ואריאל הירשפלד

כאשר הסופרת וחוקר הספרות השתעשעו בכתיבת רומן מכתבים, לא רק הדמויות שלהם התאהבו, אלא גם הם עצמם. ראיון זוגי

זה התחיל בקיץ שלפני שנתיים. רונית מטלון ואריאל הירשפלד קראו את הספר "סזאר בירוטו" של בלזק, שראה אור אז בתרגום יהושע קנז (הוצאת עם עובד), והוא הוביל אותם לדרך שלא שיערו את סופה.

הירשפלד: "'סזאר בירוטו' הוא ספר שכולו ענייני רכוש, ירושה, ירידת מניות, הפסדים, המחאות דחויות, מרמות, כל מיני דברים כאלה. שנינו התרשמנו מאוד מהספר הזה, איך הוא צומח מהחומרים האלה, ורונית אמרה שצריך לכתוב רומן כזה. אמרתי לה, ‘תכתבי'".

מטלון: "רומן שיש בו הרבה צ'קים".

הירשפלד: "לא העליתי על דעתי שאני אכתוב. והיא אמרה, ‘לא. שנינו'. לא קפצתי מהתלהבות, כי חששתי מאפשרות כזאת. היא אמרה, ‘אל תדאג, אני אכתוב את הדבר הזה בצורה של מכתב, אתה תענה ונראה מה יהיה'. זה גם לא הוצג שהולכים לכתוב רומן, אלא בוא נשחק ונראה איך זה ייצא. ככה זה התחיל".

בימים אלה רואה אור הספר "השפעה בלתי הוגנת" (הוצאת כתר-עם עובד), רומן מכתבים שכתבו יחד. בספר מכתבים שכותבים זה לזה לורי דהאן, סופרת צללים שמשפחתה מסובכת בפרשת ירושה, ונתנאל היילברון, פרופסור למוסיקה הקשור למשפחת דהאן, שלורי פונה אליו בבקשה לעזרה.

מטלון והירשפלד
מטלון והירשפלד. צילום: אילייה מלניקוב

מטלון כתבה את המכתבים של לורי והירשפלד את החלקים של נתנאל. אל חליפת המכתבים שלהם מצטרפות מפעם לפעם עוד דמויות. מטלון גם כתבה לנתנאל מכתבים מבני משפחה של לורי ומבעלה לשעבר.

המכתבים חושפים קשרים משפחתיים, טינות, שנאות, נקמות, טראומות וזיכרונות ילדות. תוך כדי ההתכתבות נוצר סיפור אהבה בין לורי לנתנאל. אבל לא רק. מעבר לשכבת העלילה, האהבה, התככים, יש עוד שכבה. השכבה של הניסוי הספרותי שבו מדובר.

הירשפלד ומטלון לא תיכננו דבר. הם גם החליטו שלא לדבר ביניהם על ההתרחשויות שבמכתבים. מדובר במשחק ששיחקו ונרקם לכדי רומן. לכן, מעבר לדרמה ולעלילה זהו רומן גם מצחיק; ניכר בו השעשוע.

השניים גם בחרו שלא לערוך את הספר אלא השאירו אותו כמות שהוא. כך, למשל, נותר בעינו השוני בין המכתבים הראשונים שכתב הירשפלד, כשעוד היה מהוסס, לבין אלה שבאו לאחר מכן.

הדיאלוג הספרותי גם בא לידי ביטוי במין משחקי כוח מבודחים; מטלון בדמותה של לורי מושכת לא פעם את השטיח מתחת לרגליו של נתנאל/הירשפלד. כך, למשל, הוא כותב לה בתחילת הספר על אחיותיה תיקי ולוסי ומכנה אותן האחיות הרעות של סינדרלה. לורי/מטלון משיבה שלאחיותיה בכלל קוראים דיתי ואורה. במכתב אחר, נתנאל/הירשפלד מחמיא לה על עיניה היפות, שאותן הוא זוכר ממפגש ביניהם לפני שנים, והיא סונטת בו: מחמיא לה שזכר את עיניה, היא כותבת, אבל היא שואלת את עצמה מאין בדיוק זכר אותן, שהרי כשנפגשו לא הסירה את משקפי השמש.

כללי המשחק

ביאליק
ביאליק. צילום: צבי אורון

מטלון, ילידת 1959, היא סופרת ומסאית. היא למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עבדה כעיתונאית במוסף "הארץ" וכיום עומדת בראש התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. סיפורים קצרים פרי עטה הופיעו החל בראשית שנות ה-80 בכתב העת "סימן קריאה". בין ספריה הקודמים: קובץ המסות "קרוא וכתוב" והרומנים "זה עם הפנים אלינו", "שרה שרה" ו"קול צעדינו". בעבר זכתה בפרס ברנשטיין ובפרס ניומן וכן בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

ד"ר הירשפלד, יליד 1953, הוא סופר, חוקר ספרות ומסאי בתחומי הספרות, המוסיקה והאמנות. הוא למד באוניברסיטה העברית מוסיקולוגיה וספרות עברית. בין ספריו הקודמים: קובץ המסות "רשימות על מקום"; "אל אחרון האלים: על מזרקות רומא", המשלב כתיבת מסה ופרוזה; והחיבור "כינור ערוך: לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק". הירשפלד מכהן כיום כראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית.

את "השפעה בלתי הוגנת" כתבו השניים בתנופה, במשך שישה שבועות. כלל לא ידעו מה ייצא מכל זה, בוודאי לא ידעו אם בסופו של תהליך יהיה בידם ספר.

מטלון: "במכתב הראשון של לורי ידעתי שמדובר במשפחה ושיש שם עניין של כסף ושל ירושה ושזה יהיה משחק דמויות, אבל לא היה לי שום מושג מה זה יכול להיות. זה באמת התחיל ברוח ספורטיבית לגמרי. אריאל יכול היה גם לא לענות, אז אולי הייתי עונה לעצמי, לא יודעת מה היה קורה. בתוך המשחק הזה לא הסכמנו על שום דבר מראש. הדבר הראשון היה השמות של האנשים האלה, כי שם של דמות הוא בערך 50% אם לא 80% מההוויה שלה. במכתב הראשון, למשל, כתבתי לו בשם גבריאל, והוא ענה לי בתור נתנאל".

ולמה תיקנת אותו כשהוא נתן שמות לאחיות של לורי?

מטלון: "היא מתעצבנת עליו שהוא אומר שהן האחיות הרעות של סינדרלה. וחוץ מזה, מה פתאום שיקראו להן ככה. זה נבע מההיגיון הפנימי של הדמות. כל פעם שמישהו מאתנו שינה דברים, זה הצריך אמון הדדי רב. כל שינוי היה מקור להמצאה. לא היה בינינו אפילו רגע קטנוני אחד. זה לא היה עניין של זכויות יוצרים, אלא באמת הפינג-פונג בינינו".

הירשפלד: "המעניין הוא שגם רונית הרגישה, שהעולם הזה של משפחת דהאן ומשפחתו של נתנאל נהיה מין קבוצה של אנשים שצריך לדאוג להם, שיש אחריות כלפיהם".

מטלון: "שהם לא יכולים להישאר בובות קרטון בכלל. זה לא בא בחשבון".

הירשפלד: "הם נהיו מטרידים במובן של מה יהיה אתם".

רונית מטלון
רונית מטלון. צילום: ניר כפרי

מטלון: "היה משהו מדהים באנרגיה של המשחק שהיתה בזה. שנינו לא דימיינו שזה ייווצר. וגם היה מעניין לראות לאט לאט את הנפח של העולם הבדיוני שגדל לנו מול העיניים, ואיך כל אחד מביא את החומרים של העולם שלו אל העולם הבדיוני הזה. שיעשע אותנו גם הממד הטלנובלי ושיחקנו אתו כל הזמן. זה גם היה כיף, הרגשה של שחרור. לא רק שיש רומנטיקה, אלא גם משחקים בה. אני חושבת שיש כאן גם הרבה אירוניה בעניין הזה".

הירשפלד אומר שהתחיל בהיסוס ושקיבל שיעור בספרות: "במכתבים הראשונים שכותב נתנאל רואים, שלא ידעתי לכתוב דבר כזה. זאת פעם ראשונה שאני יוצר דמות בדיונית. כתבתי לא מעט בחיים, אבל זו היתה הגות או דברים שהסתעפו מזיכרונות שלי. זה היה השיעור הכי מעניין בספרות שהיה לי אי פעם. רונית לימדה אותי המון. המכתבים שלה, יש בהם משהו מטא-ספרותי. בקריאה שנייה רואים את זה. הם עוסקים רבות בספרות בכלל ובמהות שלה. בדרך כלל לא התערבנו זה לזה, גם מפני שזה משחק".

מטלון: "לא הזזנו מהלכים גם כשהם היו בעייתיים בצורה בלתי רגילה. התמודדנו עם זה בתוך המשחק. זה היה כיף אדיר".

הירשפלד: "למשחק יש הרצינות שלו, גם מעבר לכך שבמשחק נכנסים דברים מהחיים, שהם לא ברורים".

רק פעם אחת כתב הירשפלד מכתב שמטלון, למרות החוקים, אמרה שהוא לא טוב והציעה שיכתוב מחדש. הירשפלד: "היא גם קצת אמרה מאיזו בחינה זה לא טוב. היא אמרה משהו כמו קיטש, או סנטימנטלי או דבר כזה. מה אמרת?"

מטלון: "משהו כזה. אמרתי לו שלורי לא יכולה לענות על זה", היא צוחקת.

הירשפלד: "ואז אני תפסתי את עצמי. מאחר שלא הייתי מנוסה בפיקשן, זה סחף אותי במובן הזה. יש שם הרבה דברים שנראים קצת כמו טלנובלה. אז כתבתי מחדש, כשהיה לי בראש העניין הזה של הסנטימנטליות, ותוך כדי כך הבנתי למה היא התכוונה".

מטלון: "כתבת את זה מחדש נפלא. אני אגב לא חושבת שאריאל לא כתב קודם לכן - לא יודעת אם פיקשן, אבל פרוזה הוא כתב כהנה וכהנה. יש מספיק רשימות שלו שיש בהן כוח של פרוזאיקון בלתי רגיל. לא שאני מנסה לעשות המרות דת לאנשים".

מטלון אומרת שהפורמט במקרה הזה - מכתבים בדואר האלקטרוני - לא השפיע על סגנון הכתיבה: "אלה מכתבים ארוכים מאוד. אנחנו אמנם משתמשים במדיום של האינטרנט, אבל אלה לא מיילים כמו שכותבים היום אלא בעצם יותר מכתבים של המאה ה-18. יש כאן שימוש בטכנולוגיה אבל לא בסגנון של הטכנולוגיה.

"היתה בזה התלהבות אדירה גם בשבילי. אני בדרך כלל אטית מאוד והכל קשה מאוד וחמור מאוד ומוקפד מאוד, אבל אני חושבת שיש בי אהבת המשחק, והמשחק קיים בספר הזה, בדיאלוג שהיה בינינו. זאת היתה הרגשה של התרוממות רוח בלי קשר למה יקרה עם זה ואם יהיה בכלל ספר. יש בספר הנאה מהדבר עצמו, אם כי באמת בתהליך לפעמים אריאל היה שולח מכתב של נתנאל והייתי אומרת, אלוהים מה נעשה אתו, מה נשלח לו עכשיו", היא צוחקת.

היא מתארת זאת כלוח שחמט: "כל פעם השני מזיז את הכלים על לוח השחמט ואתה צריך לראות מה אתה עושה עם זה, איך אתה מקדם את זה. אני כן יכולה לומר שהיתה בי כל הזמן זהירות, שהדבר הזה לא ייתקע באיזה מקום של מכתבי וידוי, או רק בעלילה הרומנטית שלהם, אלא כל הזמן לזכור את העלילה הגדולה של האינטריגות.

"התחלתי להבין את הדמות של לורי לאט לאט. הדבר הכי מדהים בשבילי היה לראות בדיעבד, שבהתחלה אפילו לא ידעתי מי ומה היא לורי, ובלי לתכנן בכלל, כשקראתי אחורה ראיתי כמה לורי בנויה מההתחלה בתור מי שהיא ומה שהיא, עם היסודות המפוקפקים האלה. גם אצל אריאל ישנו הדבר הזה, שעד כמה שזה היה לא מתוכנן, משהו באנשים כן היה שם מהתחלה".

אינטימיות ותעתועים

במסגרת הדברים שלא תיכננו נרקם הרומן בין לורי לנתנאל. מטלון והירשפלד, המיודדים זה כמה שנים, מספרים כי חודשים אחרי שגמרו לכתוב את הספר, גם נרקם רומן ביניהם עצמם בעולם הלא-בדיוני. לפני כן, אומרת מטלון, "התכתבנו והיתה בינינו חברות ספרותית. היינו רעים לעט. אנחנו אנשים מתכתבים, על כל דבר שבעולם. היה לנו הניסיון הזה של הכתיבה ושל להכיר זה את זה כמה שנים".

הירשפלד: "ארבע שנים".

מטלון: "היתה לנו האינטימיות של המדיום הזה, זאת כימיה שקשורה לכתיבה עצמה. המקצב, המעבר בין נושא לנושא, המהירות, האסוציאציות, הפארודיות, אלה דברים שהיו נוכחים בהתכתבות שלנו בלי סוף. חוץ מתיאורי הגינה שלו, את זה אין בספר", היא צוחקת, מתייחסת לגן הפרחים שהירשפלד מטפח בביתו בירושלים.

הירשפלד: "השנה, איזו פריחה תהיה".

מטלון: "אז היה לנו הדבר הזה. המדיום עשה את זה הרבה יותר נגיש. אלמלא היה דואר אלקטרוני, אני חושבת שהיינו כותבים מכתבים".

הרומן בין לורי לנתנאל קידם את הרומן שלכם?

הירשפלד: "תשמעי, על זה דליה רביקוביץ כתבה שזה מהדברים שאין להם שיעור. יכול להיות שזה קידם אבל גם לא. העובדה שמדובר בפיקשן לא רק עוזרת, כי המסר הוא כל הזמן ‘זה אני וזה גם לא אני'".

הירשפלד מספר שעוד לפני שהתחילו בכתיבת רומן המכתבים הזה, היתה להתכתבות ביניהם תרומה לספרה של מטלון "קול צעדינו", שראה אור ב-2008. "היינו מתכתבים והייתי שואל אותה איך זה היה אצלה בבית והיא היתה עונה לי, ואלה היו הניצנים הראשונים של מה שברבות הימים היה הרומן. השאלות שאנחנו שואלים זה את זה לפעמים הן כאלה שמבקשות תשובות, ויש תשובות שמבקשות ספר. הספר ההוא הוא תשובה.

"הרומן ‘קול צעדינו' לא נולד ישירות בזכות ההתכתבות שלנו, אבל עובדה שבסוף היא הקדישה אותו לי. זו מין תשובה מורחבת לשאלה הרבה יותר גדולה. מדיום הכתיבה, אגב, יצר פה ושם אי-הבנות מעניינות. למשל, בהתחלה הרבה פעמים רונית לא שמה לב שאני אירוני בכתיבה. נעלבה. זה כבר לא ככה".

מטלון: "למדנו לקרוא זה את זה מאוד מאוד טוב. זו זיקה מסוימת מאוד. זה לא אפשרי עם כל אדם. היו לנו למשל דיונים על צבעים, היינו יכולים להתדיין ימים אם זה ורוד כזה או ורוד כזה".

הירשפלד: "אצלה במשפחה זה היה בית של נשים ויש עניין אם זה ורוד בונבון או ורוד אחר, ולי יש מה להגיד על כל דבר. מאוד אכפת לי".

נתנאל כבר מהמכתב הראשון מתחיל עם לורי.

הירשפלד: "כן".

והיא מצננת אותו.

מטלון: "זה לא התאים לי בשלב הזה".

הירשפלד: "בהתחלה, המכתב הראשון עם העיניים היפות שלה וכו', זה בין נימוס-יתר לבין פלירטוט. הוא הרי טיפוס משונה בענייני רומנטיקה, הוא מפתיע את עצמו. אני חושב ששם, במכתב הראשון, זה עוד אני בעצם. אני לא כל כך יודע מה עושים פה, ואני כותב בשפה הזאת הנפוחה קצת, שאחר כך גדלה להיות השפה שלו ושאינה השפה שלי. הוא טיפוס כזה.

בלזק
בלזק.

"בהתחלה עוד לא הייתי במשחק. הסכמתי, אבל בעיקר לא סמכתי על עצמי שזה סוג הדברים שאני מסוגל לעשות. לשחק אני דווקא יודע, אבל זה גם משונה: הרי זה באמת המקצוע שלי. אני הרי גם מורה לספרות, זו המיומנות המובהקת שלי. הכי הרבה שנים אני מורה לספרות. על זה יושב החוקר והמבקר ודברים אחרים. אז אלה דברים שמצד אחד יש לי בהם מומחיות, אבל מצד שני אני לא מומחה בעשייה שלהם. אני מכיר המון ספרות; ללכת ולשים את עצמי בתור כותב על יד כל הבלזקים?

"לאחר מכן בא הביטחון, והוא נבע מהעניין הבלתי רגיל שעוררו המכתבים של לורי. ראיתי שיש שם מין הליכה בתלם לא כבוש. בכלל היא לא דמות רגילה. גם לא מאלה שרונית כתבה שאני מכיר. אם כי עכשיו מי שידבר על הכתיבה של רונית, יוכל לשים אותה על יד ‘שרה שרה'".

מטלון: "היא הרבה יותר נחמדה".

הירשפלד: "כן, היא הרבה יותר נחמדה משרה שרה, אבל היא מהקבוצה הזאת של הנשים הלא לגמרי נחמדות האלה".

מטלון: "זה כן. יש לי מסורת של גיבורות לא נחמדות".

הירשפלד: "הנשים האלה עם האספקט המרדני, המפורק הזה, הלא-משכיל. גם בתוך זה ראיתי שהיא אדם מיוחד ויוצא דופן. כל הזמן גם עניינה אותי ההתרחשות הזאת, שלא הבנתי אותה לגמרי. האמת, אני לא מבין אותה גם היום. אני חושב שזה ככה. גם כשאדם יוצר לבד, הוא לא מבין עד הסוף מה הוא עשה. גם כשהוא עושה ספר מחקר הוא לא מבין עד הסוף. הוא מבין את הרעיונות. אבל למה הוא הלך ככה? מה הוביל אותו? למה זה היה חשוב לו?

"נגיד הספר שלי על ביאליק, אני לא מבין אותו. אני כן מבין את הרעיונות שלו, זה ספר שהסעיר אותי, היה לי חשוב, היתה לי חוויה גדולה לכתוב אותו והרגשתי דברים עמוקים - ואני לא מבין אותו. אז גם פה. עכשיו, כשקראתי את זה כרוך ומודפס - ותמיד כשטקסט כרוך ומודפס יש לו נוכחות אחרת - התפלאתי לראות שיש איזו הרגשה שהוא כמעט בנוי. לכי תביני תהליך כזה".

מטלון: "הכל התברג במקום. אחד הדברים המשמחים והמרגשים היה לקרוא בדיעבד ולראות איך נתנאל וגם לורי, בלי שנרגיש - מרוב שזה היה קדחתני - גדלו. איך הוא הלך וצבר נפח בתור דמות. ואם אריאל בהתחלה היה מחוץ למלים האלה, איך הוא לאט לאט נכנס לתוך המלים של נתנאל. וגם לורי עם כל התעתועים שלה. ואולי העובדה שיכולתי לראות את זה גרמה לי לחשוב שקוראים ימצאו בזה עניין. יש לזה חיים משל עצמו. אנחנו חיים בתרבות שנורא מעט משחקים בה. גם בספרות לא משחקים וגם בתרבות העברית הזאת הקודרת, הציונית, מי משחק כבר".

אשה באפלולית

כמה מכם יש בדמויות הללו? הוא פרופסור למוסיקה, היא כותבת צללים.

מטלון: "אני לא חושבת שדמות יכולה לחיות אם כותב לא שם בה משהו מעצמו".

הירשפלד: "יש דברים בולטים. אצל לורי יש בפירוש קריקטורה של העבודה הרצינית של רונית מטלון. היא כותבת קורות של משפחות".

מטלון: "ותובעים אותה!"

הירשפלד: "זו קריקטורה של הרומנים המשפחתיים של רונית. אני נתתי לנתנאל עבודה אקדמית; היא לא דומה למה שאני עושה, אבל זה מילייה שאני מסתובב בו. המשפחה שלו לא דומה לשלי. ממש לא. יש בזה אולי מעין גילום; אתה כותב דמות אז אתה גם מגלם אותה. אתה מתחיל להרגיש דברים שלא הרגשת בחיים".

מטלון: "יש הרבה ענייני עדות בספר הזה, גם בממד הרציני של העניין וגם בממדים הפארודיים. מה שקוראים מנטליות של אנשים זה לא רק קשקוש, זה גם קשקוש. הרבה מאוד תכתובת בין נתנאל ללורי עוסקת בפנומן הזה שהוא העדה".

מטלון אומרת שהדמות של לורי היא "הכי גיבורה ספרותית" שכתבה אי פעם, "במסורת של גיבורות ספרותיות שאני אוהבת מאוד. למשל בקי שארפ הנוכלת מ'יריד ההבלים'. אבל לורי היא לא ממש נוכלת לטובתה האישית, היא מסתבכת. היא אשה עם המון פרוזדורים, המון שטחי צל, וההוא בא אליה עם הפרוז'קטור שלו. היא הרי אשה שחיה באפלולית. והיא גם סופרת צללים שכותבת את הזיכרונות של אנשים, שאוהבים את הפרטים הבדויים שהיא כותבת יותר מאשר את האמת".

ריס ויתרספון בדמות בקי שארפ בסרט "יריד ההבלים"
ריס ויתרספון בדמות בקי שארפ בסרט "יריד ההבלים". צילום: אי–פי

הפרט הזה, היא אומרת, דווקא לקוח מניסיון חייה: "לפני שנים דינה צבי ריקליס עשתה סרט על פי ספר ילדים שכתבתי, ‘סיפור שמתחיל בלוויה של נחש' (האוטוביוגרפי במידת מה, מ"ס). הספר בעצמו כבר לקח כמה צעדים מהמציאות והתסריט כמובן לקח צעדים מהספר, ועוד הבימוי ועוד המשחק; כלומר, מה שיצא בסוף בסרט שונה לגמרי".

כשהסרט יצא לאקרנים שלחה הבמאית למטלון, שחיתה אז בניו יורק, קלטת לצפייה. "אמא שלי היתה אצלי. התיישבנו שתינו על הספה ואמא שלי ראתה, דמעה ואמרה, ‘ככה זה בדיוק היה. איך עשו את זה ככה?' זה היה שיעור טוב מאוד למה אנשים בכלל חווים כאמת ומה כבדיון. האמת בדיונית הרבה פעמים. זה היה הלקח. השחקנית בסרט היתה רזה מאמא שלי באיזה 40 קילו", היא צוחקת.

על "השפעה בלתי הוגנת" היא אומרת: "בנוסף לכך שיש המון חיים ממשיים ברומן ואינטריגות ופגישות, יש לשני האנשים האלה יכולת לחיות חיים וירטואליים. הכתיבה היא משהו עקרוני ומשמעותי שנתנו לשני הגיבורים; העניין של להיות אדם כותב, שהמציאות מתחילה ברגע שאתה אומר אותה, או כותב אותה, או נותן לה קיום בלשון".

התחלתם מהרצון לספר סיפור שיש בו כסף ותככים ובסופו של דבר זה במידה רבה גם סיפור על משפחות. על הורים וילדים.

מטלון: "נכון, זה נהיה. סיפור האהבה שמתרקם ביניהם נמצא בתוך החיים ולא מחוץ לחיים, ובתוך החיים האנשים האלה נמצאים בתוך רשת סבוכה של דברים. של חיים קודמים, זהויות קודמות, משפחות, הורות, כישלונות. זה לא ממש מציית למודל הרומנטי של שני אנשים שמתאהבים וזורקים את כל העולם. הם כל הזמן מנסים לשחות בדי עמל בתוך כל העולם הזה, שהוא כל כך צפוף ולפעמים קשה ולפעמים גרוטסקי ולפעמים מצחיק. זאת אחת השאלות של הספר, האם אפשר בכלל. הוא שואל שאלות רציניות על אהבה, אהבה כשהיא בתוך העולם".

הירשפלד: "הדבר היחיד בספר שהיה רציני גם כשכתבנו זאת האהבה. זה הטריד אותי וסיקרן אותי במובן הכי רציני, הייתי בתוך זה כמו כשאני כותב מחקר. העניין של קשרי הקשרים של אדם עם סביבתו, איזה משקל יש להם. לא שהיה לי פתרון לדברים האלה. זאת גם דרך פנטסטית לעשות את זה מבעד לדמות".

מטלון: "זה היה משהו רציני מאוד בכתיבה, שהתהווה מול עינינו: להסתכל על זה באמצעות הכתיבה, לחשוב על כל הדבר הזה. אם את קצת מקפלת את כל העלילות, בעצם אנחנו שואלים מה המשקל של המשקל שאנחנו נושאים עלינו. עד כמה הוא יכול להכריע אותנו. זה כל הזמן עולה שם, המשקל של המשקל ששתי הדמויות האלה נושאות בכל המובנים. זה כן דבר רציני. זה לא ספר על גיבורים מתבגרים, שיש רבים מהם בספרות, אולי רבים מדי. פה מדובר באנשים בוגרים עם הרבה ניסיון חיים, אנשים מעוצבים, יש להם סגנון. לא רק סגנון ספרותי, אלא סגנון אישיות מובהק. וזאת באמת שאלה, עד כמה אנשים יכולים להשתנות. אין לי תשובה".

--------------------------------------------------------------------------------------------

"והוא, אם כבר רצית לדעת, פרימיטיבי. באמת"

פרק מתוך "השפעה בלתי הוגנת"

נתנאל,

הים מחר בסדר.

וזה שאמרת על אורה "פרימיטיבית" בכלל לא בסדר!

מה פרימיטיבית? למה פרימיטיבית? ואני לא אכנס אתך עכשיו לוויכוח עקרוני מה זה פרימיטיבי. כי אורה כזאת סתומה! איזו סתומה, אלוהים! מה היא כתבה מכתב? ועוד לנפנף אותך ככה לפני שהכל התחיל בכלל, כל המהלך שלנו. ממש זה ממלא אותי ייאוש. לי היא לא אמרה כלום כשביקשה את המייל שלך, הערמומית הזאת. העורמה הזאת שיש לה מהילדות, של בנות חלשות, שהתככנות שמה היא פיצוי על כל המכתשים האלה שיש בפנים. איך אני רותחת. ובלי להגיד לי כלום. חכה איך שאשטוף אותה על זה, ואולי בכלל לא אותה צריך לשטוף אלא את הבעלבית, היגאל סבירי הזה שהלכה והתחתנה אתו. ואולי בכלל הוא כתב. אתה יודע מה? זה הוא! הוא כתב. ובעודי כותבת לך עכשיו, אני הולכת ומשתכנעת שזאת היצירה שלו. אין מקום שהוא לא נמצא בו, בכל הסדקים ובכל המרווחים, משנה צורה ממוצק לנוזל, בעיקר מרחרח. לוטש עיניים. פוזלות. ואחת לחצי שעה מושך את חגורת מכנסיו באגודלים ומושך ומרים, עוד ועוד, כלפי החזה. והשעות שלוקח לו להתמקם במושב הנהג שלו, עם ההתאמה של חגורת הבטיחות והרדיו והמזגן והמטהר אוויר והפריכיות אורז שהוא לועס לדיאטה ואוסף את הפירורים אחר כך גם שעות, והיד שלו שנשלחת לעבר הירך של אורה וצובטת, אם היא מדברת יותר מדי או פחות מדי. ואם במקרה יצא לך להזמין איזה איש מזגנים שהציע לך להתקין גם קיר אקווריום בסלון, וטירחן וטירחן וגנב אותך, ואתה לא הצטערת שגנב אלא להיפך, שמחת שנפטרת ממנו ולא חשוב באיזה מחיר, זה הוא! זה יגאל סבירי! עמודים על עמודים אני יכולה למלא על יגאל סבירי, אבל למה לי? והוא, אם כבר רצית לדעת, פרימיטיבי. באמת. הוא בכלל הקטגוריה. וכאילו הוא יותר משכיל ממנה, מאורה. כאילו למד מינהל עסקים או משהו כזה וחזר לנהל את העסק המשפחתי. לאחרונה הוא גם הולך ל"חוגים". קבלה סטייל. ועכשיו כשהוא מדבר על ה"קבלה" שלו נסוך לו איזה אור פלורסנטי צהבהב על הפנים. לא אתפלא אם הוא המפעיל. פשוט הפעיל את אורה ושלח אותה שתבקש את המייל וכתב בשמה או אפילו הכתיב לה. ואבי לא יכול היה לשאת אותו מהרגע הראשון. כל כך הוא נרתע ואפילו סלד מאנשים מגושמים וגסי נפש. ובעניינים האלה של גסות נפש הוא לא התבלבל אף פעם ומעולם לא החליף את החשבון הבורגני של הרווחה הכלכלית היחסית עם עניינים של "לדעת להתנהג".

אורה המסכנה. צאן, פשוט צאן. ואבא היה ממלמל לעצמו לעתים קרובות כשהביט בה: "צאן זה מה חטאה". והיא רק בשנתיים גדולה מדיתי אחותי, ובחמש עשרה שנה גדולה ממני ובעצם היתה קצת אמא שלי במובן מסוים. מבולבלת, מבועתת, שכחנית, מחפה על כל המעידות שלה בשקרים ילדותיים, אבל מין אמא. כי אורה הלוא הכי ספגה את המחלה של אמי. היא היתה בת שלוש באירוע הקריסה הראשון של אמא והיתה נוכחת בכל מאות הקריסות שבאו אחריו במהלך השנים. והתקפי האלימות של אמא נפלו בעיקר עליה. וגרוע מהתקפי האלימות - ההתאיינות הזו של אמא בתוך הבית, במיטה, ימים על ימים, שבועות לפעמים. והכל על אורה. והיא לא היתה מותאמת לזה. ספק אם מישהו בעולם מותאם לזה, אבל אורה עוד פחות מכולם. תשתית רופפת, רופסת. קצרת ראייה. מגיל ארבע התהלכה עם המשקפיים האלה עם הזגוגיות העבות, מאבדת אותם פעמיים ביום, זוחלת מתחת לספות והארונות ומגששת לחפש אותם. בסוף הצמיד לה אבי את שרשרת המשקפיים בשתי סיכות ביטחון לחולצה. בכל בוקר היה מצמיד לה לחולצה ומשמיע את הנחמות המאיימות שלו: "דיר באלכ שלא תאבדי את המשקפיים עוד פעם, אבל גם אם תאבדי לא נורא. אין מה לראות בעולם הזה". ואורה היתה מטיילת אתי שעות, עד חצות לפעמים, עם העגלה. גנים ציבוריים, מרכז הקניות, החורשה הזאת הקירחת. גם כשגדלתי ויכולתי ללכת בעצמי וגם

עטיפת הספר
עטיפת הספר.

רציתי, התעקשה על עגלת הטיול הזו של הפעוטות. וכמו שחיבר לה אבא את המשקפיים לחולצה היא חיברה אותי לעגלה ברצועות המרוטות שהאבזם שלהן התקלקל מזמן. עד גיל חמש או שש הייתי בעגלה עם הרשרוש הזה של שקיות הניילון של אורה שתלויות משני צדי העגלה. הכל היא שמה בשקיות ניילון ובקפדנות ובאטיות מהורהרת: בננה בשקית נפרדת, ומגבות נייר בשקית נפרדת, ובמבה בשקית, ועוד שקית עם חולצה ומכנסיים להחלפה ועוד שקית לטרנזיסטור שלה. שמעה רשת ג' כל הזמן. ואוי ואבוי אם נגמרו לה הבטריות. אוי ואבוי. אז היתה לה עוד שקית לבטריות. ולא פעם ברחתי לה. כמה זעם וקוצר רוח עוררו בי הקשירות שלה, הטיולים שלה, האטיות שלה. וזה שלא הרשתה לי אף פעם להתנדנד בנדנדה או לגלוש או לשחק בכדור עם הילדים האחרים. קשרה וקשרה. והפרצוף הזה של המסכונה שהיה לה כשנעלמתי, מסכונה, זאת המלה. ה"מסכנה" לא מעביר את הארשת ההיא שלה. ואני ברחתי אבל לא התרחקתי ממנה באמת. מצאתי מסתור מאחורי פחי הזבל הגדולים בגן השעשועים או השתרעתי בגומות העמוקות שחפרו הכלבים מאחורי השיחים. משם צפיתי בה, איך היא מביטה אנה ואנה, משותקת, פונה לעוברים ושבים, ממש מושכת בזרועם כמו קבצנית: ראיתם אולי את אחותי? את אחותי לורי ראיתם? ואחר כך דום שתיקה. שאלו, בת כמה אחותך? והיא שתקה. מתי היא נעלמה? שתקה. איך היא נראית, אחותך? שתקה. דמעות עולות בעיני עכשיו כשעולה בזיכרוני דמותה הגוצית, עם החצאית הארוכה שמכפלתה לא ישרה והמשקפיים העבים, המבט הנעדר הזה שהיה לה והכסיסה הבלתי פוסקת של העור סביב הציפורניים, עד זוב דם ממש, כאילו היא זו שהלכה לאיבוד. לא אני. אתה יכול להבין? ולא מבחינת האינטליגנציה או הקוגניציה, זה כנראה יש לך די והותר, אלא מבחינת מה שנקרא עקרון החסד בשיפוט בני אדם. ואני לא רוצה להגיד דברים חד-משמעיים על עקרון החסד שלך, רק זה שנדמה לי שלפעמים אין לו מספיק ביטוי. אין לו. ואולי בכלל לא תרצה ללכת אתי לשפת הים ולא תחשוב בכלל דברים מלאי חסד עלי אחרי התוכחה הזאת, אבל לא יכולתי להתאפק. ולא רק שלא יכולתי, אסור היה להתאפק. ומה הטעם במצג שווא כזה או אחר בפניך? ואיך ניתן ואיך אפשר להפקיר ככה את אורה לחצי הלשון, לא חשוב של מי? וכשהיא לא מטריפה עלי את דעתי עם השטויות שלה והאטיות שלה וההבלים שהיא קולטת מכל מיני מקורות מפוקפקים וחוזרת עליהם, היא פשוט שוברת את לבי. והיא הלכה לבית ספר דתי. עמדה על זה. ואולי זה הדבר היחיד שהתעקשה עליו ונאבקה עליו כל חייה. אבא היה נגד. כל ה"בית יעקב" הזה בכלל לא נראה לו. אמנם הוא הלך לבית כנסת בראש השנה ובכיפור, אבל לחלוטין לא היה דתי. מהכרה. ואורה התיידדה עם הבנות הדתיות בגן השעשועים שגם הן, כמוה, היו ממונות על אחיהן הקטנים בעגלות. שלושה וארבעה וחמישה תינוקות, והן היו מין אמהות קטנות כאלה. והיא ממש דבקה בהן בבנות האלה והלכה אתן לבית הכנסת ועזרה להן בניקוי הבתים ובארגון המטבח אחרי סעודת שבת. שעות היתה עומדת אתן ליד השיש, מעבירה במסירות צ'ולנט שנשאר בסיר הגדול לשקיות ניילון קטנות, כדי להקפיא. מפזמת אתן מה שהן פיזמו. אבא לא האמין, גער בה: "מה את הולכת להיות משרתת של בנות שהן משרתות בעצמן? משרתת של משרתות נהיית לי?" ולא עזר כלום. עקשנית כמו סחוס היתה בעניין הזה.

והנה עכשיו היא צילצלה אבל לא עניתי. אין לי כוח ותמיד זו שיחה של שעה. ובכלל אני לא יודעת אם אעצום עין הלילה ואולי לא תזהה אותי מחר. או אני אותך. זה אולי יהיה התסריט הכי פחות גרוע, שלא נזהה. וכל הזמן אני מתכוננת לאיזה אסון, או לפחות למפח נפש. טוב נו. אמרתי מספיק. אני אחכה לך כי תמיד אני מקדימה, ולא רק בגלל שזכרתי את כל בדלי הסיגריות ששרפת אז. לא רק.

לורי

 

לורי,

רק פתק קצר לפני שאנחנו נפגשים מחר.

ובכן, המכתב של אורה הוא ככל הנראה באמת של יגאל סבירי. מן התיאור המרתק שתיארת אותה בילדותכן נראה לי ברור שהיא לא מסוגלת לכתוב את הדבר המאוס הזה שקיבלתי ממנה כביכול. בזה גם מסתיים עניין הפרימיטיביות: המכתב ההוא נכתב ע"י יצור פרימיטיבי, ובלי שום הוד קדומים וזוהר של פרא אציל. פרימיטיבי, מכוער, לא מפותח, גס רוח. ומזה אני מבין שמי שבוחש במרץ בפרשת הירושה הוא לא אורה אלא בעלה. ואם זה היריב העומד מול בלאנקה בפרשה הזאת, אזי אני בהחלט חושב שצריך להיחלץ לעזרתה מול הפרימאט הזה. לא שהאדון העורך דין זכארוב עדין כל כך, וגם בלאנקה עצמה היא לא פיה מרחפת, אבל, למרות כל אלה אין שום הצדקה לתת לה לעמוד לבדה בסיפור הזה.

ואם כך, כלומר אם המכתב הוא פרי רוחו של התככן יגאל סבירי, אז אני רוצה לספר לך, עוד לפני מחר, על חלקו השני של המכתב. כי היה למכתב פרק נוסף! ובכן: האדון סבירי רוצה שאני אחזר אחרייך ואגאל אותך מיוון בדידותך. כך בדיוק, גב' לורי דהאן! "לורי זה בונבון", המליץ מר סבירי! "תלכו לסרט, לקונצרט, תעזבו שניכם את העניין של האבא עליו השלום..." הוא מייעץ. הוא גם שיבח את יופייך ורק הביע דאגה על כך שרזית "כמו חוט שרוף" או משהו בדומה לזה.

ובכן, עכשיו, גם אם נעז ליהנות איזה דקה או שתיים מחר בקפה לחוף הים, נדע שאנחנו מממשים תוכנית, תכך, של מר סבירי, וכי אנחנו בעצם בובות בהצגה של מישהו אחר.

אל תדאגי. לא אמרתי את זה ברצינות. וגם אם נהיה דומים לאיזו תוכנית-עלילה של איזה רשע, זה לא אומר שזה מה שאנחנו. ואני מחכה לפגוש אותך מחר בבוקר. בטח אצליח להגיע ב-11 בבוקר. מה דעתך על הקפה בחוף פרישמן? (פשוט, שם יש חניה נוחה). אז שם. ואם לא ימצא חן נלך למקום אחר.

* כתבה זו נחסמה לתגובות




פרוייקטים מיוחדים