מאחורי התצלום השערורייתי של יונה וולך

מהומת אלוהים חולל כאן לפני 30 שנה השיר "תפילין" של יונה וולך, ואחריו תצלום של מיכה קירשנר שליווה כתבה על אודותיה. עכשיו נחשפים תצלומים נועזים עוד יותר שצולמו אז ועדיין לא פורסמו

לפני התצלום היה השיר. באביב של שנת 1982 פירסמה יונה וולך את השיר "תפילין" ב"עיתון 77", כתב עת לשירה בעריכת יעקב בסר.

"תבוא אלי/ אל תתן לי לעשות כלום/ אתה תעשה בשבילי/ כל דבר שרק אתחיל לעשות/ תעשה במקומי/ אני אניח תפילין/ אתפלל/ הנח אתה גם את התפילין עבורי/ כרך אותם על ידי/ שחק אותם בי/ העבר אותם מעדנות על גופי/ חכך אותם בי היטב/ בכל מקום גרה אותי/ עלף אותי בתחושות/ העבר אותם על הדגדגן שלי/ קשֺר בהם את מתני/ כדי שאגמור מהר...". לאחר מכן ממשיכה וולך בהוראות ההפעלה: "הפֺך אותי על בטני/ ושים את התפילין בפי רסן מושכות/ רכב עלי אני סוסה". ואחר כך, בהיפוך התפקידים, היא מעבירה את התפילין על גופו, חונקת אותו בתפילין "המתמשכים לארך הבמה/ ובין הקהל המוכה תדהמה".

הקהל אכן הוכה תדהמה. מלבד מכתבי איום ולא מעט שיחות טלפון למערכת כתב העת, הגיע גם מכתבה של המשוררת זלדה, שהיתה בעבר ידידתה של וולך. "כשראיתי את השיר של יונה", כתבה לבסר, "חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה".

רק שנה וחצי אחרי פרסום השיר התפרסמה התגובה הזכורה מכל, הבוטה, של מי שהיתה אז סגנית שר החינוך והתרבות, מרים תעסה גלזר. היא נשאלה בראיון עיתונאי על יונה וולך והשיבה: "וולך פשוט מופרעת. בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו... זה גל עכור... אנרכיה".

יונה וולך ואורי דותן (מתוך סדרת התצלומים שמעולם לא פורסמו שצילם מיכה קירשנר לראיון עם וולך, שהתפרסם ב"מוניטין", 1983) מיכה קירשנר
עוד כתבות בנושא

יגאל סרנה מתאר בביוגרפיה "יונה וולך" (הוצאת כתר), שראתה אור בשנת 1993 ובמהדורה מחודשת בשנת 2009, כי אגודת הסופרים שלחה מכתב מחאה לשרי הממשלה על דבריה של תעסה גלזר, וחבר הכנסת יוסי שריד הגיש שאילתה לשר החינוך זבולון המר בזו הלשון: "עולמה של סגנית השר שטוף מין וטרוף ערווה, מה בדעת השר לעשות כדי שהסגנית תוכל למצוא את סיפוקה המלא בעבודת החינוך?"

בשנת 1983 פורסם הראיון שקיים דני דותן, שהיה סולן להקת "הקליק", עם יונה וולך בגיליון מספר 59 של הירחון "מוניטין" (שערך אז רון מיברג). התצלום שליווה את הראיון, שצילם מיכה קירשנר, נהפך בעצמו למיתולוגי. נדמה שכיום מתחבר השיר באופן אוטומטי לתצלום ההוא של קירשנר, שגם הוא עורר שערורייה, אז וגם כ‑20 שנה לאחר מכן.

"תפילין". לחצו להגדלה

בתצלום ההוא ב"מוניטין" עומדת יונה וולך, בת 39, כשידיה מוצלבות, ואיש צעיר ועירום שראשו וידו מבצבצים מניח את זרועו לאורך גופה. הגבר הצעיר היה אחיו של דני דותן, אורי דותן, שהיה לאמן.

אבל צילומי הסטודיו שצילם קירשנר היו נועזים בהרבה. הקולנוען יאיר קדר, המצלם בימים אלה סרט תיעודי על יונה וולך, קיבל מקירשנר את סדרת התצלומים שעשה אז. התצלומים, כמו עוד גילויים חדשים, יופיעו בסרט של קדר שיראה אור בקיץ, "שבעת הסלילים של יונה וולך".

סרנה כתב בספרו על הסיבות לכך שהתצלום שנבחר היה הפחות פרובוקטיבי מבין אלה שצילם קירשנר: "כשהגיעו ההדפסות לחדר הגרפיקה של 'מוניטין' איים סגן העורך הגרפי, בחור דתי, כי יתפטר אם יבחרו בתצלום התפילין האירוטי. הם חתכו את גוף הבחור ואת התפילין ונותרה רק יד הנער על בטנה של יונה, כמין איבר שעיר".

יונה וולך ואורי דותן (מתוך סדרת התצלומים שמעולם לא פורסמו שצילם מיכה קירשנר לראיון עם וולך, שהתפרסם ב"מוניטין", 1983) מיכה קירשנר

העורכת והמתרגמת הלית ישורון כתבה על וולך באחרית דבר למהדורה החדשה של הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה: "אמונה וכפירה, אבל לא הפקר גמור. היא הצהירה שהיא משוחררת מטוב ומרע אבל זה הבסיס: טוב ורע. ולעשות רע גם הוא ערך, בכך היא דומה לפראנקיסט: לחטוא כמו שרק אדם מאמין יכול. היא חוללה מהומת אלוהים עם 'תפילין'. אבל חרף חייה הפרועים, וככל שדמותה מתרחקת, היא מצטיירת לי כנזירה: 'אני יושבת בבית. שקט ומנוחה וכתיבה. ומעקב אחר תהליכי נפש כשאני עצמי המעבדה והמעבדן'. מעבדה ומעבדן: כי שיר הוא התנסות, לא התרגשות. היא מניחה את עצמה על השולחן ומעבירה את עצמה ניסיונות, במסרק שהולך מן החזק אל הדק".

מתוך הראיון ב"מוניטין", 1983:

"בשלב זה של השיחה מצטרף אליה מיכה קירשנר, צלם המערכת. הוא גיבש לעצמו קונצפציה על צורת הצילום שבחר בעבור וולך, אילוסטרציה צילומית ל'תפילין'. קירשנר: 'אני לא רוצה אותך בעירום, אבל אני רוצה שתתקבל תמונה של עירום'. וולך: 'לא בא לי, אני אוהבת בגדים, אני ממש מתה על בגדים. עירום צורך הרבה ניסיון, מקצועיות, תיאטרליות. האמת שהייתי יכולה להעביר את הנושא דרך הקומפיוטר שלי ותוך רבע שעה לעשות את הצילום מצוין, אבל פשוט לא בא לי'".

מיכה קירשנר, צלם

קירשנר מספר שהתבקש על ידי "מוניטין" לצלם את יונה וולך ותו לא. "בזמנו לא היה תכתיב של מה לצלם אלא רק את מי לצלם. זה היה המנדט שלי להחליט איפה, מתי וכיצד לצלם. שזה נעים מאוד, זאת פריבילגיה יוצאת מהכלל".

הוא מספר שהכיר את כתיבתה של וולך עוד קודם לכן, "אבל ליתר ביטחון לקחתי עוד פעם את אחד הספרים ועילעלתי. השיר שקפץ מיד היה 'תפילין', התחברתי אליו בקלות רבה וגם נדמה לי שקדם לזה האירוע שבו איזו שרה מטעם מפלגת המערך כיסחה ליונה את הצורה. החלטתי לקרוא ושוב לראות איך אפשר לייצר אילוסטרציה לסיטואציה הזאת. לפני כן פגשתי את יונה פעם אחת באירוע קצר ואיזוטרי לחלוטין. חשבתי על הרעיון של תפילין וגבר שיהיה בעירום. מי שהצטלם היה אחיו של דני דותן. הוא ניאות לעשות את זה.

מיכה קירשנר
מיכה קירשנרדניאל צ'צ'יק

"יונה נכנסה לסטודיו עם המון צלצולים ומיני ועם מהלכים מובהקים של פלירטוט, ואני אומר את זה לא מפני שאני גבר כל כך אטרקטיבי אלא כי זאת היתה חלק מההתנהלות הכמעט יום-יומית שלה, אני משער. הסברתי לה מה אנחנו הולכים לעשות, היא שיתפה פעולה עם זה מיד. היא נכנסה עם כל כך הרבה אנרגיות מיניות לסטודיו, זה כבר היה מעט מביך. בצילומים היא לובשת את הבגדים שאתם היא הגיעה, שזה המיני שרואים שם והכובע האדום. יונה התמסרה ויותר מכך ללא שום עכבות.

"הצילום עצמו ארך אולי 15 דקות, המהלך עצמו היה רק לנסות לחשוב על הדימוי הנכון שיעטר את הכתבה המסוימת הזאת. אני משתדל להחזיק את המצולמים זמן קצר מאוד בסטודיו, שמא תחול עליהם חובת המחאה פתאום או יתר הבעת דעה. בדרך כלל אני עושה את כל הניסיונות וכיווני האור עם האסיסטנטים שעובדים אתי באותה עת. אני בודק את הכל ומה שנותר זה לקבל את הסכמתם להושיב אותם, לצלם צד א', צד ב', צד ג', צד ד' וזהו. פגעת וברחת.

"זאת שיטה שהוכיחה את עצמה, כי לא פעם אדם מגיע ונסחף באווירה הכללית בסטודיו ולאחר מכן מתעוררות אצלו תהיות אם המהלך הזה היה נכון מבחינת יחסי ציבור או הדימוי העצמי שלו. כל התחושות האלה מתקיימות תמיד. ביונה לא היתה חרטה, היא שמחה מאוד, גם קיבלתי ממנה טלפון לאחר מכן, שזה היה נעים מאוד וענייני מאוד. כך שגם חרטה שלאחר מעשה לא התקיימה כאן.

"ברבות הימים אותו צילום הוצג במוזיאון רמת גן בתערוכת הצילומים 'פוטו יונה'. זה היה בשנת 2002, הכל כבר היה תלוי על הקירות יחד עם עבודות נוספות ומישהו מהקואליציה של אחת המפלגות הדתיות הודיע לצבי בר, ראש העיר, שאם העבודה הזאת לא יורדת הם מפרקים את הקואליציה.

"התקשר אלי בדחילו ורחימו מאיר אהרונסון, שהיה האוצר, ואמר שנהיה חייבים להוריד כי אנחנו הרי לא הולכים להפיל את מועצת העיר עכשיו. אני התנגדתי ושיתפתי בזה חלק מהמשתתפים האחרים וחלק הארי של התערוכה הורד על ידי אמנים אחרים כאות סולידריות. האולם המרכזי שם נותר ריק עם עבודות ספורות על הקיר. אחר כך גם הפגנו ­ מין מעשה ילדותי כזה ­ ברחבת סינמטק תל אביב, עם גיבוי, תועלתני במידה מסוימת, של טומי לפיד, שכמובן מצא כאן שלל רב מבחינתו".

הצילום, השיר "תפילין" והראיון עם וולך כפי שהופיעו ב"מוניטין"

איך נבחר הצילום שהתפרסם?

"אני בדרך כלל הייתי בוחר עד שלושה פריימים ומשאיר את ההחלטה למעצב הגרפי. גם אני לא תמיד החלטי, תמיד עדיף לשמוע צד שני. ב'מוניטין' היתה התנהלות של יחידה מגובשת מאוד. אני משער שהגשתי כשלושה צילומים שכולם היו קרובים זה אל זה. לעולם אני אצור כמה סיטואציות שונות, כי חלק מהתובנות נוחתות עליך רק בהמשך ואז אתה אומר, 'רגע, מדוע לא צילמתי גם את הפרופיל השמאלי שלה'. כך שהקשת היתה רחבה והיא צומצמה לשלוש-ארבע עבודות.

"אנחנו ברגרסיה מובהקת. אין לי ספק שבשום עיתון ­ ואני אומר את זה באחריות מלאה, גם אם לא ניסיתי את זה על בשרי ­ לא ניתן לפרסם צילום כזה היום. זה לא שהמצב נשאר בקיבעון, אלא הוא רגרסיבי במובהק. אין שום סיכוי. לא 'הארץ', לא 'ידיעות אחרונות', לא 'מעריב' וגם לא מקומונים ששם לפעמים התחושה מתירנית יותר. שום דבר כזה לא היה עובר את העורך".

אחרי שוולך אומרת שלא בא לה להצטלם בעירום, בכתבה ב"מוניטין", אומר דני דותן למיכה קירשנר: "אולי יש לה צלקת איומה לאורך הגוף". וולך: "יש לי סימן קטן, אבל זה לא זה. אני אקנה לעצמי וידיאו ואצטלם בעירום כל היום בבית". קירשנר: "חבל על הזמן. בשירים שלה יש יותר מציצנות מאשר שותפות, אולי תחשוב בכיוון הזה". וולך: "להסתכל. מציצנות זה דבר חשוב".

דני דותן, עיתונאי, מוסיקאי, קולנוען

"כל הראיון עם יונה היה טראומטי, כי לפני כן היא היתה אדם משוחרר ובראיון הזה היתה החשיפה שיש לה סרטן. כל הכתבות שעשיתי אז היו עם אנשי שוליים, תרבות שוליים. עכשיו יונה וולך היא אלילה, האמת שגם אז היא היתה אלילה אבל זה היה אלילים של שוליים, והיא היתה די מדהימה. אדם מאוד חופשי.

"בכל אופן, פתאום היא נהייתה מינורית יותר, והיא בדרך כלל היתה מז'ורית וגם סוג של תמימה, אבל חופשייה ובוגרת, היא לא היתה ילדה. אמרתי לה, 'את נשמעת לי נורא משלימה'. לפני כן היתה לי תחושה שהיא אדם תזזיתי, פתאום היתה בה מעין השלמה, היא אמרה לי, 'כן, אני חולה בסרטן'. לא עשינו מזה אישיו. בכתבה לא שמתי את זה במרכז.

אורי דותן
אורי דותןדניאל צ'צ'יק

"הסטודיו של מיכה היה בשדרות רוטשילד או ליד, אני גרתי בשינקין ויונה באה אלי כמה פעמים בשביל הראיון הזה. היא נורא אהבה מוסיקה קיצונית והיא רצתה להיות זמרת בעצמה. למיכה תמיד היו רעיונות מצוינים, סוג של רעיונות עברייניים שהולכים עם הדבר עד הסוף, ואני זוכר שדיברנו והוא אמר, 'אם היא היתה מוכנה שמישהו יתפשט', אז אמרתי 'נשאל אותה' ושאלתי ולא היתה לה בעיה. אז מיכה אמר, 'או-קי, הבעיה הזאת נפתרה, אז מי יתפשט?' אז אמרתי, 'נראה לי שאחי, כמה משלמים?' לדעתי זה היה 100 דולר. אורי היה אז צעיר ו‑100 דולר היו הרבה כסף בשבילו. זה מה ששילמו אז לצילום לדוגמן מקצועי.

"באנו לסטודיו של מיכה, הוא היה מאוד מתוכנן. אורי התפשט, הוא היה חתיך באותה תקופה. היא ישבה בפינה, ישיבה מוקפדת. זה מצחיק, כי זה בעצם היה מין היפוך תפקידים. היא היתה בלױק כזה של אשה מבוגרת, וביונה וולך היה משהו של אשה צעירה מתריסה.

"זה היה מין ריקוד. אורי רקד סביבה יותר משהיא רקדה סביבו. היא היתה פסיבית יותר והוא אקטיבי יותר וזה גם יפה. היה בזה משהו אירוטי שירי, זה היה מצוין. יונה היתה אשה יפה, מעניינת, חכמה מאוד, דעתנית מאוד ושת"פית, כמו שאורי קורא לזה. משתפת פעולה. וגם אמנותית ותרבותית ומקסימה וחד פעמית לחלוטין, והצילום הזה הוא תוצאה של זה. והוא גם תוצאה של העובדה שמיכה הוא צלם יוצא מהכלל והוא אוהב את האנשים שהוא מצלם. גם אם יש לו דעה בתוך הצילום, עדיין הוא אוהב אותם".

אתה חושב שהיום היה אפשר היה לצלם צילום כזה לעיתון?

"ל'מוניטין' אז היו מפרסמים, העיתון עצמו היה מחובר מאוד למסדרונות הכוח, זה לא היה עיתון מחתרת. זה היה עיתון כרומו לוהט ובהחלט חסר פחד. עשיתי שם כמה דברים שהיו יוצאי דופן. אולי זו גם היתה תמימות של שנות ה‑80. המודל שאדם ברוך הביא אותו, ואחר כך רון מיברג שאני עבדתי אתו כעורך, היה מודל אמריקאי שלפיו אמנות היא לא דבר שמתערבים או פוגעים בו. וזה היה אקט אמנותי. הצילום של מיכה היה אמנות בדיוק כמו שהשירה של יונה היתה אמנות והתיווך שלי היה אמנות. האנשים שבחרתי לראיין היו כולם אנשים של אמנות, של תרבות. היה אז משהו תמים, הפרובוקציה גם היתה תמימה. אם הצילום טוב עכשיו, זה כי עדיין יש בו גבר קשור בתפילין, והשיר מצוין. אז יכולות כל מיני שרות להגיד מה שהן רוצות. השיר הוכיח את עצמו, הצילום הוכיח את עצמו".

ידעת שיהיו כאלה תגובות על הצילום הזה?

"קיווינו שיהיו כאלה תגובות. אני מאוד נגד כפייה דתית, נגד מישהו שקובע לי מה ללבוש, מה לאכול, מה קדוש וכן הלאה. היא כתבה שיר וכל העניין היה א-פרופו שהשרה ההיא התקיפה את יונה וולך והלעיגה אותה. זה די דוחה ששרים מתערבים בשירה. יש דבר שנקרא אמנות. יונה וולך היתה אדם מוסרי מאוד וטהור מאוד בדרכה, היו לה דעות וחשבתי שהדעות שלה מעניינות. חשבתי שזה סױסר נכון, שזה יהיה צילום נהדר והתגובות יהיו כאלה".

מיכה קירשנר

היא היתה מרוצה?

"לדעתי היא מאוד שמחה. יש משוררים נחבאים אל הכלים אבל היא היתה אדם אחר. אם היא היתה נולדת כמה שנים אחר כך היא היתה נהיית זמרת פאנק. היתה לה הליכה פרובוקטיבית, היא הלכה כמו סוסה על פלטפורמות וכובעים. והיו לה הזיות על זיונים".

הזיות? היו לה זיונים.

"סבבה, אני לא מכיר את הזיונים שלה, אבל כולם הזדיינו באייטיז, זה רק עכשיו נהיה חדשות מיוחדות. היה בה משהו פרובוקטיבי אבל מאוד אנושי ונשי ויפה. הפרובוקציה שלה מגובה בהחלט, זה לא משהו שהוא לא איכותי, זה לא רק כדי להרגיז שרה. היא כתבה שיר הכי עמוק שאפשר לכתוב.

"היא קיוותה שאנשים ייכנסו להלם. ברור. מה הטעם לכתוב שיר שאף אחד לא קורא אותו ולא מתייחס אליו. היא לא היתה כמו שמתארים אותה, לא הדמות המיתית הזאת. היא היתה אדם חם, נחמד, פטפטן. היה קל לדבר אתה ולראיין אותה. היא השאירה לי איזה 100 שירים שאין לי מושג איפה הם, אני זוכר שהם היו על ניירות ורודים".

יונה וולך ואורי דותן (מתוך סדרת התצלומים שמעולם לא פורסמו שצילם מיכה קירשנר לראיון עם וולך, שהתפרסם ב"מוניטין", 1983)מיכה קירשנר

­חלק מהשירים שלך נראים כמו נושאי שיחה גבריים יותר משירים של אשה.

וולך: "אני לא חושבת שאני מתעסקת בנושאים גבריים. גם כששרתי תמיד שרתי בקול בס ולא בקול דקיק.

­ את מרשה לעצמך עכשיו מה שגברים כתבו לפני 20 שנה.

וולך: "לפני 20 שנה אני כתבתי סיפורים פורנוגרפיים לגמרי".

­ בכל זאת, כאשה, את יוצאת דופן.

וולך: "אני בכלל לא בטוחה. אני מאמינה שכגבר אני מאוד יוצא דופן, אני מאמינה שאני גבר יוצא דופן".

(מתוך הראיון ב"מוניטין")

אורי דותן, אמן

"אמרו לי לבוא, להניח תפילין, אז באתי והנחתי תפילין. אז זה היה טבעי, זה נראה לי נורא נורמלי, רק אחרי שנים אמרו לי 'התחת שלך היה יחד עם יונה וולך'. כשיגאל סרנה פתאום כתב עליה ספר זה צץ עוד פעם ונזכרתי בזה. זה היה קטע ציוני, זאת היתה ציונות במיטבה, להראות את התחת ולהראות את השירים ולהראות את העירום ואותה ואת המתח הזה. זה היה חזק, היתה לזה עוצמה אבל זה היה נורמלי. להיות לא נורמלי היה נורמלי".

היא התחילה אתך?

"ודאי שהיא התחילה אתי. זאת יונה וולך, לא היו לה מעצורים. דיברתי אתה והיא היתה בחורה מדהימה, אחת הנשים היותר מדהימות שפגשתי בתל אביב. הקטע של הפרובוקציה היה לי סבבה, אהבתי פרובוקציות. בעצם זה לא היה נראה לי פרובוקציה, זה היה נראה לי דבר טבעי לחלוטין אז".

"היום לא היו מעזים לפרסם צילום כזה, עם הדרת הנשים וכל השטויות האלה. זה מאוד אקטואלי, וכשאני חושב על זה ממרחק, אז באיזשהו מקום זה מעיד על ההידרדרות המוסרית שלנו. אם אשה העזה בשנות ה‑80 ­ כלומר היא לא העזה, היא לא היתה צריכה להעז, זאת הנקודה; זה היה חלק מהאמירה שלה, ההתעסקות שלה במיניות, בקודש. אין חרדה מהקודש ולא היתה חרדה מפריצת הקודש, הכל היה טבעי, זה היה חלק מהתרבות. זה היה חלק מהמחאה של שינקין. אני ודני עשינו את שינקין וזה חלק מזה. זה נראה לי כמו אחד מהפרפורמנס שעשיתי".

אורי דותן מציג בימים אלה מיצב שנקרא "חוצה תל אביב" בסינמטק תל אביב וכן תערוכה ושמה "אף מלה" בגלריה שי אריה בעיר. באחת מעבודות הרישום בתערוכה, "הנחת תפילין בגן עדן", נראה פינוקיו מניח תפילין.

מחווה ליונה וולך?

"יכול להיות. אני בטוח שבאיזשהו מקום יש השפעה שלה והשפעה של הצילום של קירשנר, אבל זה גם אייקון בפני עצמו. יש משהו בהנחת תפילין, אתה עוטף את עצמך בדתיות ובחשיבות עצמית מרובה, זה לא פשוט".

באחרית הדבר לביוגרפיה מביאה ישורון מהיומן של וולך: "האני הפנימי עשוי מהחומרים העדינים ביותר, הנקרעים ביותר, הנמסים ביותר... אין ברצוני שאישיותי תשתנה. אני גסה ופראית וככה אני... אני יונה רציתי לדעת הכל. רציתי להיות אדם שלם".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5