בחנויות הספרים בבריטניה אי אפשר להחמיץ את הערימות הגבוהות של ספרי הטרילוגיה "חמישים גוונים" של אי-אל ג'יימס (תורגם לעברית בהוצאת ידיעות ספרים). רוב הקונים לא יודעים שמעבר להן נח על המדפים רומן פשע חדש ודק, "Crusher". זה הספר שלי. מבקרים חדי הבחנה כתבו שאביו של הגיבור, מגווייר, הוא סופר אירי מריר, אכול קנאה בעמיתיו. זה בטח אתה, הם התעקשו. איזה סופר מודרני לא יתקנא באי-אל ג'יימס, מנהלת בכירה בטלוויזיה, אם לשניים, בת ארבעים ומשהו, שגברה במכירות הספרים על דן בראון ועל סטיג לרסון, גרמה לפריחה בענף הספרים בבריטניה, והביאה לכך שגברים בכל העולם מתחננים לפחות סקס ויותר שינה? אבל הספר שלי הוא תעלומת רצח אורבנית מחוספסת; "חמישים גוונים" הוא פנטסיה רומנטית ארוטית, ולא הייתי יכול לכתוב ספר כזה בשום אופן. אני הגבר הכי פחות רומנטי עלי אדמות ­ תשאלו את אשתי אריקה, הידועה בשם אי-אל ג'יימס. בחג המולד הראשון שלנו ביחד קניתי לה פותחן קופסאות, וחוויית הסקס הקינקי הראשונה שלי הייתה כשהיא ניסתה לדחוף לי אותו לתחת.

פרויקט מיוחד: כך כבש "50 גוונים" את העולם | האם סאדו-מאזוכיזם פותר את קשיי היחסים? | מסע בספרות הפורנוגרפית

הספרים של שנינו נולדו מתוך תסכול. אני עובד בתחום התסריטאות לטלוויזיה זה כעשרים שנה, והתפרנסתי מזה יפה, אבל נמאס לי לראות איך הרעיונות הטובים ביותר שלי נמחצים ונפלטים החוצה ביריקה. אריקה עבדה בטלוויזיה בתור מנהלת מחלקת הפקה, ועשתה את זה מצוין, אבל לא הייתה מרוצה. בסוף שנת 2008 היא ראתה את הסרט הראשון בסדרת "דמדומים", בלעה את כל הספרים במהירות, ופתאום הבינה במה היא רוצה לעסוק באמת ­ היא רוצה לכתוב ספר משלה. הלכנו וקנינו לה שולחן כתיבה, היא התיישבה והתחילה להקליד, וניצלה כל דקה פנויה לכתיבה, וכך כתבה שני רומנים. היא הייתה מרוצה ­ ואני הייתי מאושר; סוף סוף יכולתי לצפות בכל הפרקים של "הסופרנוס" ו"הסמויה" ברצף מבלי שהיא תרטון על האלימות או על הסלנג הבלתי מובן.

אריקה גילתה את פורום fanfiction.net והתחילה להעלות לשם סיפורים שלה בשם בדוי, Snowqueens Icedragon (מלכותשלג דרקוןקרח). כשצץ במוחה הרעיון ההתחלתי לסאגה "חמישים גוונים של אפור", קמה לה עדת חסידים מושבעים שאהבה את סצנות הסקס הלוהטות והסיומים המותחים. היא הייתה כותבת פרק חדש כל שבוע, ואני הייתי מגיה אותו, בודק שאין שגיאות כתיב, מוסיף ומשמיט פסיקים, מצמצם קצת את השימוש הנרחב שלה בשלוש נקודות... ומפעם לפעם מציע שינוי קטן, כשחשבתי שהמשמעות לא ברורה.

כשאריקה הייתה נתקלת בבעיה בסיפור, היא הייתה מספרת לי עליה, ואני ­ מאחר שאני גבר ­ הייתי מציע לה פתרון פשוט, בהיר ואלגנטי, אבל כל כך לא מתאים, שהיא הייתה מיד מוצאת פתרון משלה. אני לא חושב שהיא קיבלה את עצתי אפילו פעם אחת. לא קינאתי בה על שספר שלה רואה אור ­ בשלב הזה "חמישים גוונים של אפור" היה עדיין ספר עלום ­ אבל קינאתי בהנאה שהיא הפיקה מכתיבתו, וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב ספר משלי.

בתקופה הזאת יצאו לאור שני הספרים הראשונים בטרילוגיית "חמישים גוונים" בהוצאה אוסטרלית קטנה. הרגשתי צביטה של חרדה כשהיא אמרה לי שהיא מתפטרת ­ משנינו רק לה הייתה הכנסה קבועה ­ אבל היא רצתה להתמקד בכתיבה, ו"חמישים גוונים של אפור" כבר נמכר בכמה מאות עותקים כל שבוע. חשבתי, טוב, נצליח להסתדר במשך חצי שנה, אחר כך כבר בטח ייתנו לי לכתוב איזה פרק של משהו...

איש לא צפה את ההצלחה הזאת. בהתחלה נפוצו שמועות בטוויטר שאימהות אמריקאיות מעבירות זו לזו ספרים בשער בית הספר ובחוגים אחר הצהריים. זה נשמע מתוק, וקצת נועז, אבל עוד לא הייתה סיבה של ממש להתרגשות. ואז, בערב השנה האזרחית ב‑2011 הגיעו שתי הודעות נפרדות ממפיקים בהוליווד, שהתעניינו בזכויות ההסרטה של הטרילוגיה, ובאמזון הופיעה סקירה של קוראת, שכתבה שכל אישה בסלון שלה לעיצוב שיער בניו יורק קוראת את הספר או מדברת עליו. הסתכלנו זה על זה ואמרנו, "שיט"...

בינואר ופברואר גדלו המכירות בקצב מדהים. הספרים דורגו במקום הראשון בטבלת מכירות ספרי הארוטיקה באמזון, אחר כך גם במקום הראשון בטבלת המכירות הכללית, ובסופו של דבר נכנסו לרשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס והמשיכו לטפס. הגיעו אלינו הודעות אי-מייל שדרשו לדעת מה שמו של הגאון שאחראי לקמפיין השיווק של אריקה. לא היה שום קמפיין שיווק. מלבד כמה בלוגים של ספרים, השמועה פשוט עברה מפה לאוזן. אריקה אפילו סירבה להזמנות להופיע בטלוויזיה בארצות הברית, הזמנות שכל יחצנית לא הייתה מעזה לחלום עליהן. אבל אחרי כעשרים שנה בעסק, לטלוויזיה לא היה שום זוהר בעיניה, והספר נמכר יפה מאוד גם מבלי שתתראיין בטלוויזיה: המו"ל המקורי לא הצליח לספק את הביקוש, ובחנויות הספרים אזל המלאי שוב ושוב.

אפילו כשהוצאת רנדום האוס התחילה להוציא את הספר לאור, הם הצליחו לעמוד בקצב רק בדוחק. נשים קנו שישה ספרים בבת אחת, בתור מתנות לחברות. ביוני נוצר בגלל הספר מחסור בנייר בארצות הברית, ומפעלי עץ בקנדה התחילו להעסיק מחדש עובדים שפוטרו. זה היה צונאמי, מפולת שלגים ­ הפסקתי לנסות למצוא מטפורות שיוכלו לשאת את הנטל. כל שבוע היינו מקבלים הודעות על עוד שיא מכירות שאריקה שברה, והיינו יושבים במטבח הישן שלנו בברנטפורד ומנסים לעכל את החדשות. אריקה כתבה את "חמישים גוונים של אפור" כדי לשעשע את עצמה ועוד כמה חברים באינטרנט. היא לא העלתה בדעתה שהוא יהיה לרב-מכר, לא כל שכן ציון דרך בעולם המו"לות.

המשפחות שלנו, החברים שלנו, היו ועודם נלהבים וגאים ונדהמים לא פחות מאתנו, ובתוך זמן קצר התברר לנו שכל דיירי הרחוב שלנו, ובסופו של דבר כל תושבי השכונה יודעים בדיוק מי זאת אי-אל. כל המקומיים היו מקסימים, ולא דיברו על זה יותר מדי, רק פה ושם ביקשו מאריקה בנימוס לחתום על ספר. עיתונאים שואלים אם מגיעים אלינו הביתה מעריצים ושואלים שאלות טיפשיות. לא, אבל עיתונאים באים ושואלים שאלות טיפשיות. האם יש לנו מרתף עינויים בבית? חדר ייסורים אדום? אולי, ואולי יש גם מנחת מסוקים על הגג, למקרה שכריסטיאן גריי יקפוץ לביקור והצלפה. "חמישים גוונים של אפור" הוא פנטסיה ­ הם כנראה שכחו מה זה אומר. האם הם רודפים אחרי ג'יי-קיי רולינג ברחוב ואומרים לה להשתמש בקסמים של הוגוורת'? האם הם שואלים את הילארי מנטל לכמה אנשים ערפה את הראש?

ובתוך כל הטירוף הזה, בדיוק כשהתחלתי להתרגל לקריירה החדשה שלי ­ לסחוב לאשתי את המזוודות לשדה התעופה ­ הסוכן שלי שלח את כתב היד של "Crusher" למו"ל. וכך הגענו עד הלום.

היום יש לנו שני סופרים בבית. היה נחמד לדמיין אותנו יושבים ועובדים משני צדיו של אותו שולחן, כמו הרולד פינטר ואנטוניה פרייזר, אבל במקרה שלנו עדיף כנראה להישאר מחוץ לטווח האש. אני עובד במוסך, אריקה עובדת ליד השולחן שלה, ואנחנו נפגשים במטבח לאכול או לשתות קפה. עכשיו שנינו עצמאיים, הימים שלנו פחות צפויים, אבל חוץ מזה לא הרבה דברים השתנו. אנשים יכולים לבדות מלבם סכומי תמלוגים דמיוניים, ולרמז שאנחנו מבלים את כל ימינו בשכשוך בבריכה, לוגמים יין מגביעים שדולפינים מאולפים מגישים לנו; אבל במציאות צריך לקחת את הכלב לטיול, ולהאכיל ולהסיע את הילדים, ויש לנו ציוני מבחנים וקרובי משפחה מזדקנים ורצון לכתוב את הספר הבא.

אמנם כש"חמישים גוונים של אפור" כבש את המקום הראשון ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס, החלפנו את ההונדה הישנה שלנו בפולקסווגן גדולה ומבריקה, אבל זהו בערך ­ אף שעכשיו, כשהדלת של התנור נפלה, סביר להניח שנשפץ את המטבח הישן במוקדם ולא במאוחר.

מגווייר הזקן והציני ירטון ודאי שהספר שלי זוכה לסיקור הזה משום שאני בעלה של אי-אל ג'יימס. הוא צודק, כמובן. אבל כמו רוב הסופרים, לא עולה בדעתי לסרב להצעה להתפרסם. אני לא מזוכיסט. וזה כל מה שאומר על חיי המין שלנו.

"Crusher", מאת ניאל לנרד (Niall Leonard), רואה אור בהוצאת דבלדיי.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל