בתוכנית הרדיו שלו, בבוקר של 8 באפריל 1989, סקר אלכס אנסקי את העיתונים בזו הלשון: "חברים בלהקת פיקוד מרכז נעצרו בחשד שהשתמשו בסמים. חתונת צמרת שנייה בירושלים לחתן שלום זוהר, בנו של הרב אורי זוהר, שקידש את יסמין איינשטיין, בתו של אריק, כדת משה וישראל לאורם של כוכבים שהגיעו בעיקר מתל אביב. והנה הכותרת הראשית של היום: אין התקדמות בשיחות השלום עם הפלסטינים. ראש הממשלה יצחק שמיר יוצא לשיחות קשות בוואשינגטון. ועוד משהו. בכל עיתון שתיקחו הבוקר לידיים ובכל מהדורה של חדשות ברדיו יספרו לכם בהרחבה על האירוע שמדברים בו כבר כמעט שבועיים: מסיבת הפרידה מהחיים של העיתונאי והסופר דן בן אמוץ. לוויה בלי מת. והנפטר בעצמו הוא המראיין".

רק לפני 23 שנים בן אמוץ עדיין היה אדם שבכל עיתון ובכל מהדורת רדיו מדברים עליו בהרחבה. הוא היה אחד המנסחים הבולטים והמשפיעים על הישראליות ¬ ולעתים נדמה שנהפך בן לילה למנסח-לשעבר. רבים התאמצו להשיג הזמנה למסיבת הפרידה שערך לאחר שחלה בסרטן, אבל זמן קצר לאחר מכן סירבו רבים מהם לאפשר את שידור הקטעים שבהם הופיעו. נדמה שברגע אחד התהפכה הקערה על פיה ורבים ביקשו למחוק את הקשר שלהם אל המנוח, שהיה נטוע בלב הישראליות במשך עשרות שנים.

הוא היה דמות הצבר האולטימטיבי והביוגרפיה שלו מספרת את סיפורו של כור ההיתוך האכזרי של הארץ הזאת. ב 1923 נולד בפולין בשם מוסיה תהילימזוגער וב 1937 בא ב"עליית הנוער" לכפר הנוער בן שמן. ארבע שנים לאחר מכן כבר נהפך לדן בן אמוץ ומחק את עברו הגלותי. זה היה אז צו השעה.

הישראליות היתה הפרויקט האמיתי של בן אמוץ, אבל מלבדה הוא השאיר רזומה עשיר. הבמאי לוי זיני מונה אותם: 25 ספרים פרי עטו, שמונה תערוכות, שש תוכניות רדיו, 980 ערבי ראיונות, כתיבה לשישה עיתונים, תרגום חמישה ספרים, משחק בשלושה סרטי קולנוע, שני תסריטים, ארבעה מחזות זמר.

את המסיבה ההיא תיעדו אז מוטי קירשנבאום ודליה גוטמן והיא עומדת במרכז "דב"א ¬ סיפורו של גיבור מקומי", סרטו של זיני המנסה להתחקות אחר המיתוס ההוא ולהבין מה הוא היה ואיך קרה שנמחק לחלוטין.

זיני משתמש בקטעים מרתקים מהמסיבה ההיא: דברים שאומרים עמוס עוז ומאיר שלו, התפרצויות הזעם של בן אמוץ על נתיבה בן יהודה ואריק לביא, שניסו לחרוג לרגע מהתוכנית המוקפדת מאוד שלו, ומפגש בלתי נשכח בינו לבין עמוס קינן. אבל לא רק בן אמוץ עצמו עומד לבחינה מחודשת בסרט אלא התקופה כולה, הדור ההוא שלמדנו להעריץ ולאחר מכן בעטנו בו עד כדי מחיקה.

להתבונן ממרחק

זיני, בן 59, מבקש להתייחס אל ישראל ההיא במונחים של חברת נוער. הוא אומר שהיו "המקובלים" (בן אמוץ וחבורתו) והיו שאר הכיתה. "אני הייתי בשאר הכיתה", הוא צוחק.

הוא יליד ירושלים. "אני בן להורים ממוצא מרוקאי. אבא שלי הגיע לכאן ממרוקו ואמא שלי נולדה בעיר העתיקה בירושלים להורים שהגיעו ממרוקו. אני מודה שהייתי מאלה שחלמו, לפחות בתקופה מסוימת שאחרי 'לזכור ולשכוח' ו'לא שם זין', להיות חלק מזה. דן בן אמוץ היה מושא תשוקה. הסרט הוא ניסיון להתבונן ממרחק של זמן על הישראליות המונוליטית הזאת, שהוכתבה לנו".

עד לא מזמן היה זיני המנהל האמנותי של ערוץ 8. את התפקיד עזב כשהתחלפו הבעלים של הערוץ. השנה זכה בפרס אמנות הקולנוע מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2012. בין הסרטים שיצר במשך השנים: "נחשון וקסמן ¬ הספירה לאחור", "התוכנית להגנת עדים", "הכותל בידנו", "רק כך אני יכול לראות". לדבריו, הוא אחד האשמים במה שהוא מכנה "דוקו הפחדות". "היתה לי חברת הפקות, טושוט סרטים, שאתה עשינו את 'בולדוג', שאני הכי גאה בזה", הוא מספר. "התחלנו לצעוק טייקונים לפני שמישהו צעק טייקונים. ואז עשינו את הסדרה 'אנטיביוטיקה' עם דנה וייס, שבה הבאנו את שטיק ההפחדה. התחלנו ליצור סרטים כאלה של 'בואו נפחיד אתכם ואז ניתן לכם את הפתרונות'. חלק מהטענות שלי לערוץ 2 זה שהם העלו את מינוני הרגש. הכל עובד דרך הבטן. אנחנו עבדנו אז על הפחדות והיום הכל עובד רק על רגש. יש לי חלק בזה. להגנתי אני יכול להגיד שפרשתי מזה ב 2008 ומאז אני עושה קולנוע דוקומנטרי עצמאי. לא שאני יכול להתפרנס מזה".
הסרט החדש שלו מרתק. כשהוא נגמר הצופה רוצה עוד מזה. אולי כי הוא מספר סיפור שלא ייאמן, על דבר מה שהיה חזק ונוכח ומרכזי ממש לא מזמן, ונראה שנמוג באחת. הדבר דומה לצפייה במותחן שבו כבר בסצינה הראשונה מתברר מי הוא הרוצח ¬ ובכל זאת קיים המתח של איך זה בדיוק יקרה. זיני אומר שהוא מתפלא על האופן שבו התרבות הישראלית של ההווה תמיד זורקת לאש את מה שהיה לפניה. לא תרבות שמניחה שכבה על שכבה.

על מסיבת הפרידה אומר אורי אבנרי בסרט שזו היתה מסיבת הסיום של הדור, לא רק של בן אמוץ. חוה אלברשטיין אומרת, "זה כאילו שזכית במין חותמת כזאת של נצח, של ישראליות". העיתונאי רינו צרור אומר: "זה ממש הפילים הזקנים מתכנסים כמו בסרטי טרזן הישנים, והפיל החזק הולך לאט לאט לבית הקברות, כדי למות שמה רחוק". ואילו אמנון דנקנר אומר שהאנשים שהיו במסיבה במידה רבה ביכו את עצמם: "אנחנו מדברים על שנת 1989, זו כבר השנה שש"ס התחזקה, שהמזרחיות הרימה ראש בארץ. זאת תקופה של מהפכה, של חילופי משמרות, וזאת היתה המסיבה של המשמרת היוצאת".

במסיבת הפרידה של בן אמוץ היו "כולם", או כל מי שנחשבו אז לכולם. זיני מעיר שרוב רובם של המשתתפים היו אשכנזים. עמוס עוז ומאיר שלו, שאול ביבר, אורי אבנרי ונתיבה בן יהודה. יהונתן גפן, נורית גלרון ויהודית רביץ, שלמה ארצי, יעקב אגמון, גילה אלמגור, טומי לפיד, חיים חפר, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, שולמית אלוני, חיים טופול, אריק לביא ועמוס קינן. רשימה חלקית מאוד. והיה שם גם אמנון דנקנר, חברו הטוב אז.

ספרות דיבורית

בן אמוץ מת באוקטובר 1989. ב 1992 פירסם דנקנר את הביוגרפיה שלו. הספר חולל שערורייה בעיקר בגלל שני גילויים שהיו בו. האחד הוא טענתו של דנקנר כי בן אמוץ התוודה בפניו לפני מותו כי שכב עם אמו כשהיה בן 13. הגילוי השני היה על יחסי הניצול של בן אמוץ עם נערות.

הארץ סערה. דומה שכל עבודתו של בן אמוץ הושחרה פתאום. אינספור הספרים שכתב אינם עוד על המדפים, נשכחו המערכונים שכתב, הכתיבה העיתונאית שלו, המילון לעברית מדוברת ובעיקר המכלול שהיה, האייקון שהיה. הכל נעלם כלא היה.

"נורא קשה להבין היום מה הוא היה", אומר זיני, "כי אין היום דמות של הישראלי שאנחנו נושאים אליו עיניים, כזה שאנחנו אומרים שכמוהו אנחנו רוצים להיות. באותם ימים היו כמה כאלה והוא היה אחד מהם. הוא היה אייקון תרבותי, הוא גילם את הישראליות, הוא היה מודל. בן אמוץ היה מהבולטים שבמודלים לישראליות גם משום שהוא היה קולני וגם מפני שהוא התפזר על המון תחומים".

למה החלטת לעשות את הסרט?

"האמת היא שזה לא מסוג הסרטים שהם בתחום העיסוק שלי, יש לי תחביבים אחרים. אבל ראיתי את החומרים של המסיבה, ומה שריתק אותי שם זה שאני יכול לבחון את יחסי עם אותם אנשים שהכתיבו את מה שצריך להיות, את מה שגם אני רציתי לאמץ כתרבות וכזהות שלי. סיקרן אותי לבחון זאת ממרחק הזמן.

"גם יש שם דמות פרובוקטיבית, ואני מודה שפרובוקציה היא דבר שאני אוהב ושחסר מאוד בחיינו התרבותיים הנוכחיים. דן בן אמוץ הזיז גדרות בלי פחד ועם נכונות להישרט, ותרבות זקוקה לאנשים כאלה.

"כל הוויכוח אם הוא היה מוסרי או לא היה מוסרי ואם דנקנר דיבר אמת או לא הוא הוויכוח של 'המקובלים', ואני מודה שאני לא מתחבר לוויכוח הפנימי שלהם, הוא לא באמת מעניין אותי. אני מודה שבעניין הזה אני חש קצת שמחה לאיד. במשך שנים היה שיתוק של כל האחרים, נדחקו הצדה כל המהגרים. אז יאללה בסדר, תריבו. המקובלים הולכים מכות, מה אכפת לי. תתישו אחד את השני"

למה הוא נשכח?

"אני לא מבקר ספרות, אבל חזרתי לספריו כשעשיתי את הסרט. אני זוכר את ההשפעה העצומה של 'לזכור ולשכוח' עלי כנער צעיר ואת 'לא שם זין', הם היו מטלטלים. והיום כשקראתי חשבתי: האיש חופר, בלתי נסבל כמה הוא חופר.

"מה שכן מחזיק מעמד קצת יותר הוא ההומור שלו. גם אי אפשר לקחת ממנו את זה שהוא כתב דיבורית. הוא שיחרר את חרצובות הכתיבה לרבים פה. לדעתי הוא נתן לגיטימציה לזרם ספרותי. בסרט מופיעה הסופרת יהודית קציר שכתבה את הסיפור הראשון שלה כנערה ושלחה אליו. העובדה שהוא הוריד את השפה לרמה שנגישה לכולנו איפשרה לרבים לכתוב. אני זוקף זאת לזכותו. סופר דגול הוא לא היה, אבל אני גם לא חושב שהוא רצה להיות סופר דגול. הוא רצה להיות סארטר המקומי, זה שייתן לנו את רצפט חיי היום-יום הנכון בעידן המודרני. כך לתפישתי".

סטירת לחי

אחת הסצינות הבלתי נשכחות בסרט היא זו שבה בן אמוץ מזמין לבמה את עמוס קינן. קשה להחמיץ את הבוז של קינן כלפי המסיבה, כלפי משתתפיה וכלפי בן אמוץ עצמו. זוהי חבורת אנשים שהיו אכזריים זה אל זה לא פחות משהיו כישרוניים או שנונים, והעובדה שבן אמוץ עמד למות לא ריככה דבר.

קינן מציע לבן אמוץ לשיר לכבודו שיר. הוא שר לכבודו את "חיילים אלמונים" ¬ הימנון הלח"י, שעמו נמנה קינן, וסטירת לחי לבן אמוץ איש הפלמ"ח.

איך אתה מסביר את היחסים הסבוכים האלה?

"נורית גרץ, אשתו של עמוס קינן, תיארה זאת במונחים קולנועיים ¬ שזה היה כמו סרטי ג'ון ויין נגד הפילם נואר. עמוס קינן היה בלח"י. לתחושתו הם עשו את המלחמה האמיתית ואז באו הפלמ"ח החארות האלה ואמרו שהם בכלל שיחררו את המדינה. בשנת 1956 דב"א הוציא עם חיים חפר את 'ילקוט הכזבים', שני הכלומניקים האלה, וכולם כבר היו משוכנעים שהפלמ"ח שיחרר את המדינה, כשבסך הכל מה הם עשו? רק גנבו תרנגולות ועשו קומיזיצים. בעוד אנחנו, הלח"י, היינו באפילה, במחשכים, ועשינו את המלחמה האמיתית. משם התחילה האיבה ביניהם".

מנגד, הם גם שיתפו פעולה לפעמים.

"הפוליטיקה חיברה אותם. יש בסרט תמונות משותפות שלהם מהפגנה של הפנתרים השחורים. בשנות ה 60 הם הוציאו ב'ידיעות אחרונות' ביטאון סאטירי שנקרא 'ציפור הנפש'. הם גם שיתפו פעולה בסרט 'חור בלבנה' של אורי זוהר. לכל אורך הדרך היו ביניהם יחסים של אהבה-שנאה כזאת, קטנונית, ילדותית, מטופשת ומלאת עומק. זה תענוג".

לא היה ברור בכלל אם קינן ייענה להזמנה ויבוא.

"לפני המסיבה היה דיון מטורף אם יבוא או לא יבוא. הוא תיעב את הערב הזה. הוא אמר זאת על הבמה. הוא מתחיל את הנאום שלו בציטוט של ויטגנשטיין שאמר שהמוות הוא לא חלק מהחיים כי את המוות אי אפשר לחיות. הוא עוקץ את דב"א על כך שהוא מנסה להפוך את המוות למשהו טריוויאלי, לחלק מהחיים. גם בראיון שהוא עשה אחר כך קינן תהה מי עושה מסיבה כזאת. לדבריו אדם רוצה למות בקרב המשפחה שלו, הוא חוזר לחיקה, ומה הוא עושה צרמוניות?"

בן אמוץ ממליץ לקינן באחד מהמכתבים אליו לכתוב ספרות פורנוגרפית להמונים ושם לשתול את הרעיונות שלו.

"אחרי 'לזכור ולשכוח' ו'לא שם זין', שאר הספרים שלו היו מעטפת פורנוגרפית שנועדה למכור את דעותיו, להגיע לקוראים, והוא גם המליץ על זה לעמוס קינן. אלה שנים שבהן בצרפת היו אנשים כמו סארטר וקאמי, אנשים שניסו להתוות דרך חיים, ואני חושב שזה מה שהוא ניסה להיות. לאחרונה מישהו פירסם ספר על סארטר וקאמי א-פרופו תשוקתם למין הנשי. הברווזון המכוער סארטר מול יפה התואר קאמי. היה מסקרן לכתוב ספר כזה שמתייחס לקינן ובן אמוץ, ששניהם ממניחי יסודות ההומור פה. בניגוד לדב"א, קינן זכה ומי שכתבה את הביוגרפיה עליו ('על דעת עצמו') היתה אשתו, נורית גרץ, והיא באה מאהבה. דנקנר כעס כשהוא כתב".

בסרט דנקנר אומר שהביוגרפיה ניצחה. שהדברים שנכתבו בה התקבעו בציבוריות הישראלית. אם כי זו לא התוצאה שרצה, שלא ישמעו מערכונים שלו או לא יקראו שום מלה שלו. אבל לא כל כך קוראים ודי סולדים מבן אמוץ. גם אתה תולה בביוגרפיה את העובדה שנשכח?

"אם לחזור להשוואה לחברת הנוער, מה שסיקרן אותי הוא היחסים של החברה הישראלית עם הדמות הזאת; היא הרי בחרה בו לאייקון והיא בחרה לזרוק אותו. לכאורה בגלל דנקנר. ואני אומר לכאורה, כי לדעתי הביוגרפיה הזאת הדביקה ריח רע לתהליך חברתי ותרבותי שהיה קורה פה ממילא. דנקנר קפץ מהספינה הזאת כי הוא הבין שהיא שוקעת והבין איפה הספינות הבאות. הוא עשה זאת אף שזה לא היה פופולרי בקבוצת ההתייחסות שלו, הוא הבין מה קורה מוקדם מאחרים".

נראה כאילו זה קרה בבת אחת. רגע אחד הוא היה מדורת השבט וברגע הבא שכחו אותו.

"אני תולה זאת בתחילת השידורים של ערוץ 2 בשנת 1993. ההפרטה הזאת, פתאום היה שפע של פרצופים ישראליים על המסך, זה היה הרגע. ערוץ 1 צעד עם ההגמוניה, וטראח, נהיה ערוץ 2, ובאיזו ריצה רוב החברה הישראלית רצה אליו. פתאום היה שחרור. השתחררנו".

והשחרור הזה הוביל אותנו לשמרנות אין קץ.

"אנחנו חברה פוריטנית ואנחנו כרגע בעידן של פוליטיקלי-קורקט שבא לצעוק. אין פה אף איש תרבות שמעז להביע דעה. אין".

או מישהו שמעז לחיות את חייו בצורה לא מהוגנת, לפחות למראית עין.

"בסרט יש קטע שבו דב"א מצולם ליומן שישי בערוץ 1. זה היה בשנת 1979. באותה שנה כל החילונים ראו ביום שישי ערוץ 1 והדתיים ראו את זה במוצאי שבת, כך שהיה ברור לו שהוא מגיע ל 90% מהבתים בישראל, והוא בחר להביא לצילומים האלה נערה בת 16 כדי שיראו. הוא הלך לו שם בשוק הפשפשים ומרט שמלתה של כל נערה או אשה שחלפה שם כי הוא חשב שהדימוי של רב-שגל יסייע לו להגיע לקוראים שלו".

היום היו מכניסים אותו לבית סוהר.

"בוודאי. זאת התקופה שעליה כתב יהונתן גפן את 'חומר טוב'. זה היה חלק מהאווירה השוביניסטית הבלתי נסבלת והנצלנית, והיתה תחושה אז שככל שאתה שם יותר חריצים על קת האקדח שלך אז שיחקת אותה. שימי לב שבכל חומרי המסיבה לא היה אחד שעלה לבמה ¬ נכבד ככל שיהיה ¬ שלא תיבל את דבריו ברמיזות מיניות. כאילו שבחברתו של בן אמוץ היה מותר קצת להשתעשע, קצת לרמוז. עמוס אילון אמר עליו שהוא הוריד לעברית את המחוך כדי שכולנו נוכל להתמזמז אתה. פתאום מותר לדבר בשפה כזאת, הוא כאילו נתן לגיטימציה. היום זה אסור. צריך גם לשים זאת בהקשר של תקופה. היה כאן משב רוח שבו הקיטור יצא מתוך סיר הלחץ בעוצמה. גם חבורת 'לול', וחבורת ז'אק קתמור, פתאום היתה תסיסה של הורמונים".

והיו גם העימותים האכזריים והביקורת הנוקבת שלהם זה על זה.

"עם כל הרעות החולות שלהם הם היו אנשי תרבות והם ציחצחו חרבות. אני טוען שמה שקורה לנו היום זה שהשביל הולך ונהיה צר. הם נצמדו לגדרות והזיזו אותם. הוא, יונה וולך, דוד אבידן. הם פתחו לנו שבילים רחבים. איכשהו מאז שיש ערוץ מסחרי הדברים השתנו. אני חושב שהערוץ המסחרי חולל פה פשעים חברתיים ואיכשהו אין כאלה שמזיזים את הגדר. הכל הולך ונהיה צר, ומשעמם, משעמם עד מוות".

שינית את דעתך על בן אמוץ בזמן עשיית הסרט?

"בתוך המסע הזה הרגשתי חמלה וקנאה. קנאה על ויכוחים, כמו הוויכוח שהיה לו עם עמוס קינן שהגיע אל הפריים-טיים של הקיום פה. אין לנו את זה היום. וחמלה כי פתאום אתה מסתכל על האב המייסד בפרספקטיבה של זמן ואתה מבין שיש דברים שלא נבעו מרוע אלא ממצוקות נפשיות שלו ואתה מרשה לעצמך להיות סלחני".

יש סיפור מדהים של שאול ביבר, שהיה עם בן אמוץ במחנות העקורים באירופה: כשקרוב משפחה שלו רצה לספר לו על גורל משפחתו שנספתה, בן אמוץ סירב לדבר אתו ולשמוע. מה לו ולזה.

"הוא חתך, כמו שאומר אורי אבנרי. הם היו אנשים חסרי רגש. הוא לא היה מסוגל לנהל יחסים של רגש. אני לא פסיכולוג, אבל זה מה שעולה שם. עמל, הבת של נתיבה בן יהודה, מספרת בסרט על האלימות שהיתה אצורה בהם, על דור תש"ח שחווה את המלחמה הנוראית ההיא. הם היו הלומי קרב כשאף אחד לא ידע שיש דבר כזה בכלל. מערכת היחסים הכי עמוקה שלו היתה עם החברה הישראלית, על זה הוא עבד".

היה שלב שבו זיני חשב לקרוא לסרט "זה ייגמר בבכי". בתחילת הסרט מספר אורי אבנרי שכאשר אדם חותך מהזהות הקודמת שלו הוא מאבד את הרגש ושהוא עצמו לא בכה אף פעם בחייו. בסוף הסרט מספר דנקנר שאחרי שבן אמוץ התוודה על יחסיו עם אמו הוא גירש אותו מהבית. דנקנר ירד במדרגות ובכה. אבנרי מספר בסרט שכאשר חזר בן אמוץ מארצות הברית, משותק אחרי טיפול רפואי שכשל, הוא שכב במיטה ובכה כל הזמן. "בכי פיסי", מכנה זאת אבנרי.

"באיזשהו שלב הרגשתי חמלה כלפי הדור הזה", אומר זיני. "אם באתי בהתחלה באנטגוניזם כלפי הדור הזה שכפה עלי להיות משהו שצריך להיות, תוך כדי המסע של הסרט היתה לי חמלה. חמלה של מנצחים כמובן. הם דפוקים אבל הם חוללו פה נס בל ייאמן ובתוך כך הם שרטו את עצמם ופצעו את עצמם והעבירו לנו להמשיך לחיות עם הפצעים שלהם".