כבר בשיחת הטלפון המקדימה אסתי פלד מבקשת לשמור על עמימות. היא פסיכולוגית והיא לא רוצה לחשוף פרטים ביוגרפיים. גיל, מקום מגורים, נשואה או גרושה, גובה, משקל, צבע המכונית, ילדות עשוקה או מאושרת. כשאני נכנסת לקליניקה שלה במרכז תל אביב אני שואלת אותה למה זה חייב להיות ככה, למה פסיכולוגים חושבים שהם אלוהים. למה המטופל לא יכול לדעת בני כמה הם או אם הם נשואים.

"אנחנו לא צריכים להיות אלוהים", היא אומרת, "זה מאוד מסוכן שאנחנו נראים כמו אלוהים, ונכון שאנחנו קצת נהיינו אלוהים. אני אומרת דברים שונים מאווה אילוז אבל מתחברת אליה".

פלד מתייחסת לדברים שכתבה פרופ' אילוז בעיתון "הארץ" ‏ וגם לראיון לעיתון שבו דיברה בביקורתיות על תפקיד הפסיכולוגיה בחברה ובתרבות. רבים התקוממו אז נגד אילוז. פלד הופתעה מההתנגדות "הכתיבה של אווה אילוז נראתה לי קריטית. נראה לי קריטי להסתכל על הדברים שהיא כותבת, אז הלכתי להרצאה שלה וכשסיימה שאלתי אותה האם היא חושבת שפסיכולוגיה היא דת. היא אמרה שבשום פנים ואופן לא מדובר בדת. במובן זה היא היתה פחות אמביוולנטית ממני לגבי פסיכותרפיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט".

פלד היא אדם סוער, היא אמיצה ורבת פנים. היא לא חוששת לקרוא לפסיכולוגיה דת והיא לא מפחדת לבחון ולבקר את המקצוע ואת עצמה בתוכו. "לא מפחיד אותי שהפסיכואנליזה היא דת, רק חשוב שנדע את זה. לי אין שום דבר נגד דת. דת זה משהו שהוא בעיני בסיסי לקיום התודעתי של המין האנושי. אולי אפשר לחשוב על זה כך: במאה שנה האחרונות יש דת חדשה שכמו תמיד בדתות אתה לא יודע שהיא דת במאות הראשונות, לוקח זמן להודות שמדובר בדת, כי דת זה ביטוי מאוד בעייתי ומוקצה , שמעוררת סלידה אצל רבים, וזו טעות. ובכל זאת יש כמה סימפטומים של דת בסיפור הזה. אחד מהם הוא העובדה שאני שומרת לעצמי את מה שנראה לך כמו הזכות להיות סוג של אלוהים. אבל יש לכך סיבות טובות".

מה הן?

"בתוך הקליניקה את בעיקר משתמשת בי. אני צריכה בשביל זה להיות מאוד גמישה ועמומה כדי שתוכלי לעשות בי שימושים שונים ועל העמימות הזאת עלי לשמור. ולא רק במובן של הזהות הסודית שלי אלא גם בתוכי, במחשבות שלי. אני צריכה להיות עמומה בתוכי, עמומה ומורכבת כדי שאוכל לספוג אותך במרחב מרבי. ההשפעה של מטפל על מטופל היא גדולה, זה מבהיל, אבל אסור לי להכחיש את זה. כדי שלי תהיה שליטה על ההשפעה שלי אני צריכה למתן עובדות, לאמיתו של דבר, לא להתייחס כמעט אל דבר כאל עובדה".

אבל יש פה גם משהו שקשור לאגו של הפסיכולוג.

"לא אגו. זה לא בא מיהירות. זה בא מחשש".

להיות אלוהים זה גם עניין של אגו.

"אני מאוד מסכימה אתך, אבל זה לא בא מיהירות אלא מחוסר הבנה מסוים, או מנתינת דעת חלקית. ישנם אנשי טיפול, לא נסתכן בהכללה, שעוד לא תפסו כמה הם משפיעים, לא רק בתוך הקליניקה אלא גם ברמה התרבותית, ולכן עדיין לא לוקחים על זה אחריות. אנשי טיפול הנפש לא קלטו את המקום שהתרבות נותנת להם עכשיו והם מתפנקים בסוג של תמימות שלא במקומה. ה'כמו אלוהים' - הם לא באמת מודעים אליו, הם לא מספיק במגע אתו ולכן לא מטפלים בזה. התרעומת הקשה שהופנתה אל אווה אילוז הפתיעה אותי. והרי מדובר באנשים מפוכחים, שנמצאים ברמה יחסית גבוהה של קשר עם המציאות, שיסתכלו ויגידו, אוקיי יש תרבות, יש לנו השפעה תרבותית, יש עלינו טרנספרנס תרבותי, בוא נסתכל על זה, זה הכל. בואו נתחיל לחשוב, מה זה אומר, האם יש מקום להגיב לזה".

גורו, הביטו וראו

בימים אלה רואה אור ספר הפרוזה הראשון שכתבה אסתר פלד. בספר, "לאורה הצח של המציאות" ‏(הוצאת בבל‏), 12 סיפורים קצרים מעוררי מחשבה, בועטים, מבריקים, מצחיקים מאוד ולא פחות מזה כואבים. האור הצח של המציאות מגלה, כפי שיודע כל אדם, שהחיים הם פעמים רבות קשים מנשוא. פלד כמו קטגורית נוקשה מערערת על דברים שאנחנו כבר רגילים לחשוב עליהם כעל אקסיומות. לא רק עניני טיפול הנפש אלא גם בכל הנוגע לרגשות סוערים שאנחנו לוקחים ברצינות גמורה: אהבה, געגוע וגם טוני סופרנו.

למרות שביקשה לא להיות מקוטלגת ולמרות שעוד יתברר שאין זאת רק בשל טובת מטופליה, נאמר מעט. היא נולדה וחיה בישראל. היא פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה. לפני ספר הפרוזה הזה הוציאה שני ספרי עיון. הראשון בשנת 2005 נקרא "פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת", ובשנת 2008 הוציאה את הספר "להרבות טוב בעולם", שניהם בהוצאת רסלינג.

בסיפור הראשון, "כותבת ספרי מוסר", מתארת פלד אשה ושמה אסתי שהולכת כמעט בעל כורחה לקבוצה, אחת מרבות הפועלת בעיר, שאותה מדריכה הגורו דוקטור פלד שכתבה ספר ושמו "להרבות טוב בעולם". בעיניה של אסתי זה לא מוצא חן. על הספר היא אומרת "כותרת יומרנית, ספר יומרני". אסתי נקלעת לעימות עם משתתפי הקבוצה ועם הגורו דוקטור פלד. היא מאשימה אותם בזחיחות, בשביעות רצון עצמית, בשקרנות. דוקטור פלד מסרבת להתעמת ורק מציעה לצאן מרעיתה לעשות מדיטציה.

את מוותרת על להיות הגורו שאנשים נוהים אחריו.

"אני לא עומדת בזה, זה חונק אותי. זה אפילו לא מטעמים של צניעות, אם כי אני מניחה שזה קשור לצניעות, אני רוצה לשמור על הצניעות כי אחרת אני אתבלבל. אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בציפיות שהמינוי הזה מכתיב, ואני לא רוצה לשחק את המשחק הזה, אני מוותרת הן על הכאב והן על העונג. יש היבט שיקרי בלשמור על פרסונה אחידה מול העולם, זה שקרי ומתעתע. אין בזה חופש.

"בסיפור ההוא, מאמיניה של דוקטור פלד חיים באשליה שיש דוקטור פלד גדולה וחכמה אבל אין. היא קטנה ומבולבלת. אמנם לא נורא קטנה כי היא יודעת להכיל את הבלבול של עצמה. אני לא פוחדת מהספק. זה מה שיש לי: ספק ואמונה. אני הבנתי שהוא ילווה אותי כל חיי כמו שהיהדות מלווה אותי כל חיי ואין מה לעשות. נולדתי יהודייה ואני חיה פה ואם זה כך, עדיף לא להתכחש לזה".

בספר את מתעסקת לא מעט בשפה, גם בשפה של הפסיכולוגיה וגם בשפה העברית, את מאוד מבקרת את שתי השפות.

"ראשית שימי לב שאנחנו נפגשות בקליניקה שלי, כלומר זהו במידה רבה המקום שהכי נוח לי לחיות בו. אני לא יודעת להיות אחרת כבר. שפת הריפוי הנפשי היא שפה שמופנמת עמוק, שנוכחת בכל הרמות, אנחנו כל כך מדברים בה שאין לי כמעט שום אופציה אחרת לראות את העולם ומול זה יש להתמרד, צריך לזכור שזאת שפה, ויש שפות אחרות, עשירות לא פחות, שאין להתעלם מהן. את רואה את זה גם בסביבה המקצועית.

"עוד לא הבנתי למשל מה היא 'אמפתיה'. זאת לא מלה בעברית ולי אין קשר נפשי עם שפות זרות. יש לי קשר אמצעי, מתווך, עילג, לשפות זרות ולא בלתי אמצעי כמו עם העברית. אז אומרים 'אמפתיה'. למה אומרים כך? אין לזה מלה בעברית? למה אומרים 'אותנטי'? יש אמיתי, יש אהבה. אלה מלים שאני מבינה. אתן אני יכולה לעבוד, לעבוד באמת ובאהבה".

"סיבה אפשרית לשימוש הזה בלועזית, בלועזית־פסיכולוגית, היא אולי הרצון לייצר מרחק בינך לבין הרגשות שלך, להרגיש אבל לרסן את זה, לצאת אלגנטי כזה, אירופי, יפה, ובעיקר מרוחק. השימוש של אדם בשפה הוא רב־רבדי ומלא חיים, ועל כן אני מתייחסת אליו בספר לפחות בשני רבדים - גם ביכולת להפנים את העברית וגם להחצין אותה - להניח לה לחיות ולהניח לה להחיות את החוויה בחדר. חוויה של מעשה אהבה שמכוון אל אמת, גם אם היא חלקית, או יחסית.

"אמפתיה ואי־שיפוטיות הן שאריות פשטניות של רעיונות מעניינים בדבר השאלה מהי פסיכותרפיה, אבל הן זלגו בצורתן הפשטנית אל תוך התרבות, ואני מכוונת הן אל התרבות של מטפלים והן אל התרבות שהמטופלים סופגים, וכיוון שכולם מטופלים, זאת נהפכת לתרבות רחוב, שיש לה היבטים בעייתיים. במלים פשוטות - מרוב אמפתיה נשכחה מאתנו דעת טוב ורע".

והשפה המקצועית נהפכה לנחלת הכלל, וכך גם הערכים הטיפוליים, אם נכנה זאת כך.
"השפה המקצועית כבר ברחוב. אומרים 'הוא לא אמפתי'. אז קודם כל ברוך השם שיש מישהו שהוא לא אמפתי, זה גם טוב. סוף סוף מישהו נוטל לעצמו את החירות לא לציית לדבר הזה ולהיות לא אמפתי, להיות ברור ולא מבולבל. זה סד. אני מרגישה למשל שאסור לי לכעוס כי אני פסיכולוגית. אבל גם לך אסור לכעוס כי זה לא מקובל תרבותית. אם תכעסי זה סימן שיש משהו אצלך שהוא לא מעובד, ואנחנו חיים בתרבות מעובדת, כמעט סינתטית, אם להתקדם עוד מעט עם המטאפורה הזאת".

וזה גם סימן שאני ילדותית.

"זה דה לגיטימציה של משהו קריטי, לכעס יש מקום חשוב. אני כועסת לפעמים על מטופלים שלי. אסור לי להביע את הכעס באופן לא שקול, ויש לזה סיבות טובות כי העבודה שלי היא לקחת רגשות ולהפוך אותם למחשבה. זאת העבודה הפנימית שאני מסכימה אתה בלי קשר למקצוע שלי, זה כל מה שמעניין בלהיות אדם".

איך נכנס הבודהיזם לתוך הסיפור?

"סיימתי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ואת הדוקטורט החלטתי לעשות בפילוסופיה. סירבתי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה כי רציתי לצאת מהסד, כי, לא ייאמן, יש משהו שהוא יותר גבוה מפסיכולוגיה, שלא לדבר פסיכותרפיה, בעולם שלנו. זה נחשב הכי גבוה וזה לא נכון. יש משהו יותר גבוה ברוח האנושית. כשעשיתי תואר ראשון בספרות ופסיכולוגיה למדתי אצל יואל הופמן, קורס בזן בודהיזם וקורס בשירת הייקו. ראיתי את היופי הזה ומאז לא יכולתי לשכוח את זה".

אז איך משתלב הבודהיזם עם הפסיכולוגיה?

"אנחנו צריכים להשאיר מקום לאיזה יצור כלאיים מורכב שאנחנו לא יכולים להבין עד הסוף. צריך להיזהר מוודאויות כי הן תמיד על סף האשליה. צריך כמה שפחות ודאויות, זה סוג של חשיבה בודהיסטית. קוראים לזה אניצ'ה - ארעיות, זה אנטי מהותנות הכי עמוקה שיכולה להיות. זוהי שלילה מוחלטת של מהותנות. זה קשה כי אתה כל הזמן בעצם ניצב מול זה שאין ודאויות, שאין אובייקטים, שאין דבר. באמת אין דבר. זה מאוד קשה לקבל כי אתה רוצה כל הזמן להחזיק דברים, אתה צריך משהו לדעת, משהו לבטוח בו.

"לאמיתו של דבר אין במה לבטוח, דבר לא יישאר כפי שהוא. אבל כשאת אמא, למשל, את צריכה לדעת שאת אמא וזאת ודאות בעיני, ולא משנה באיזה מצב רוח התעוררת הבוקר. יש כמה כאלה ערכים, גם בעיני הבודהיזם. למשל: צריך להיות אדם טוב. עכשיו צריך לתת פרשנות למה זה אדם טוב. האם אסור לכעוס? פה מתבלבלים. פה עלול להתפתח פיתרון פשטני של 'אמפתיה בכל מחיר'. וגרוע מזה, האמפתיות הבלתי מובחנת הזאת מפתה מטופלים להתרפק על האשליה שזה בסדר, להיות מי שהם, בשעה שאולי מוטב היה שיהרהרו קצת במי שהם רוצים להיות.

"כך גם לגבי מטפלים, החשים אשמה כשלא עולה בידם להיות אמפתיים, בשעה שאין סיבה שירגישו שהמטופל שלהם בסדר. לפעמים נדרשת סבלנות, נשימה עמוקה ומחשבה, ולא אמפתיה. האם להיות לא שיפוטי? האם פסיכולוג צריך להיות לא שיפוטי? האם אפשר בכלל להיות לא שיפוטי? ומפה מתחיל הדימוי אל הזה שהזכרת בתרעומת מסוימת. אני מוצאת את עצמי בעמדת מיעוט בהקשר הזה. מזווית בודהיסטית אפשר לומר, שכדי להיות 'ריקים', לא שיפוטיים, יש צורך ב–14 שנים של 14 שעות מדיטציה בכל יום, וגם אז מי שעושה זאת אינו מאבד את היכולת להבחין בין טוב לרע, אלא להיפך, היכולת לראות ראייה צלולה מתחדדת והולכת. כיוון שלא תרגלנו את התודעה שלנו עד לרמת חוכמה מוחלטת, מוטב לא לשקר לעצמנו ולהיות שיפוטיים אבל מבוקרים, שקולים מאוד, וחכמים ופתוחים".

יש סתירה בין הבודהיזם לבין הפסיכולוגיה.

"סתירה עמוקה. בבודהיזם אתה לומד להפסיק לחשוב בכזאת שקיקה, להשעות את היחסים הטובים שיש לך עם החשיבה. לא לתת לחשיבה הרבה קרדיט ובוודאי שלא לתת לרגשות שלך קרדיט. אתה צריך לראות את הרגשות 'הנאצלים' למיניהם, את הגעגועים שלך והאהבה שלך והכעס שלך ולהגיד שהכל עובר ושזה לא כזה מז'ורי וחשוב. זה ויתור על היות־סובייקט וזאת חירות גדולה ושמחה גדולה, כי אתה לא לוקח את עצמך כל כך ברצינות. נו לכי תגידי את זה למטופל, שבי מולו ותגידי לו שלא ייקח את עצמו בכזאת רצינות... אם זה מדבר אליך אתה צריך לחיות בשני המקומות במקביל.

"מה שנאמר כאן מייצג את אחד ההבדלים המובהקים ביותר בין החשיבה הבודהיסטית לזו הפסיכולוגית, אם כי פרויד למשל לא ניכרה בו סנטימנטליות יתרה. ההשפעה התרבותית שנוצרה בעשרות השנים האחרונות היא היפוכה של הבעיה שפרויד התמודד אתה - הוא חי בחברה שבלמה את הרגש, אנחנו חיים בחברה שיש בה עודף של כבוד לרגש. מי שמרגיש רע יכול מיד לעשות משהו, לפעול, כי הרגש עומד מעל לכל, הוא מייצג זכות סובייקטיבית, חופש ההרגשה, חופש הביטוי, וזה עומד מעל לכל, מעל לסולידריות, מעל לאהבה במובן העמוק שלה: בסופו של דבר אהבה היא בפשטות עמדה של אחריות, דאגה מחוייבות ולא רגש".

לפגוש את הקונפליקט

בדיוק כשאני מתחילה כבר לבנות בתוכי את דמותה של פלד כגורו של פסיכולוגיה ובודהיזם היא מפתיעה אותי שוב וזורקת פנימה את היהדות. האמת היא שהייתי צריכה לצפות לזה. אם כל סיפורי הספר עמוסים ביגון האנושי ‏(באהבה, פרידה, געגוע, בדידות, בגידה, כעס‏), בא הסיפור האחרון, "אותו האור" שמו, ומציע תקווה. לא תקווה גדולה, בומבסטית, אלא משהו עדין מאוד. "אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות" היא כותבת. התקווה בסיפור הזה באה בכמה צורות, למשל בילד שזה עתה נולד ‏("המדובר בפליאה: כלומר, בהתגלות הפלא"‏), אהבה ‏("הכל קשה מאוד. באים לרגע והולכים"‏) ועוד דבר אחד מפתיע: הכותל המערבי.

הכותל המערבי?

"הסיבה לרתיעה היא שהיתה לנו פה בישראל בעיה עם הדת שלנו ונהיינו חילוניים. בכך איבדנו תשתית עמוקה וקיומית, נפשית ורוחנית. אנחנו מפנים עורף וזה דבר בעייתי בהרבה מובנים. אני לא דתית לא במקרה ואני גם לא אהיה כזאת, אבל אני לא רוצה להפנות לזה עורף, אני רוצה להיות בדיאלוג עם זה, לריב עם זה, להתמקח עם זה. חצי מהמטופלים שלי לא היו אף פעם בכותל או במצדה. השפה המופלאה של ספר תהילים זרה להם, העברית שלהם שטוחה, רדודה. ברמת אביב הם כן היו, גם בניו יורק. תחי האוניברסליות, אבל גם במקרה הזה משהו מקופח, משהו נעשה מנוכר לעצמו. יש בזה משהו שמבהיר את מצבנו".

ראיתי מה את חושבת על תל אביב ועל תל־אביביים. יש לך ביקורת נוקבת על התל־אביבים. באחד הסיפורים הגיבורה בורחת מהעיר.

"אני אוהבת את העיר הזאת אהבת נפש, זאת עיר של חופש, שבה מצאתי את מקומי אחרי שנים של נווה־שאנניות, חיפאיות מסוג מסוים שבתוכה צמחתי, חנוקה בתוך קונפורמיות. אבל זה עניין אישיותי, סימפטום כזה, שאני קוראת לו בשם החיבה 'חיפה', שבגללו אני לא יכולה להיות בתוך מיכל אחד, אז מצאתי דרך להיות על הכביש. על הר נבו. הלוואי והייתי יכולה להיות שייכת למקום אחד. אני מקנאה במי שהזהות שלו היא חד משמעית או במי שלפחות חושב שהזהות שלו חד משמעית. הרבה שנים חשבתי שזה גורלי וזה גורל אכזר אבל באיזשהו שלב הבנתי שמדובר בגורל יהודי".

איך הגענו פתאום ליהודי?

"לתודעה האנושית יש נטייה לקפוא על שמריה. היחסים של הציבור החילוני בארץ עם היהדות קפואים ולוקים בסטגנציה חמורה ומצערת. מי שיש לו יומרות להיות גמיש ושוחר שלום לא יכול להרשות לעצמו את הסטגנציה הזאת שכל מה שהיא עושה זה להשליך את הסטגנציה לצד השני ולומר שהוא קפוא. אתה לא יכול להגיד אני שוחר שלום ושמאלני ולהיות כל כך מנוכר כלפי מי שאינו דומה לך.

"אני לא יכולה להזדהות עם קבוצת אנשים מהסוג של דוקטור פלד הזאת שיושבים להם ועושים אימון בודהיסטי ומדברים בשבח הפתיחות וההתפתחות, ובאותה נשימה מדברים סרה באופיר אקוניס מעצם היותו אופיר אקוניס או בנתניהו. ברור שאם אומרים ביבי יש לזה קונוטציה אחת ויחידה: הוא זה לא אנחנו. זה פרימיטיבי. ואז אומרים שהם לא שיפוטיים. זה ברור שאנחנו פתוחים אבל לא אל ביבי; אנחנו שוחרי שלום אבל לא אתם. אתם לא רואים את הבורות של עצמכם? תהיו אמיצים ותפגשו את הקונפליקט, הוא נמצא גם בפנים ולא רק בחוץ".

בסיפור "מחקר קצר על אהבה" את כותבת על לוינס, אחד הפילוסופים היהודים הגדולים בני זמננו "שהחילונים פה בארץ אוהבים ללמוד אותו כי הוא מגיש להם את היהדות בעטיפה נוצרית יפה, אירופית כזאת, בלי כל הלכלוך המדמם של עגל בן יומו וללא הלכות נידה".

"אנשים קוראים לוינס מתוך רצון כן להתחבר ליהדות. אבל לוינס עשה מן רפורמה של היהדות האורתודוכסית לשפה נוצרית, אוניברסלית, ולא במקרה אני מניחה כאן סימן משווה בין 'נוצרית' ל'אוניברסלית'. כשלעצמי אני לא מוכנה להסתפק בתחליפים האלה. זאת אמנם דרך מעניינת, ניסיון מעניין לעשות איזושהי אינטגרציה או לסבול את היהדות, לייצר יהדות אוניברסלית, מתקתקה, לא דוחה, והם באמת באים סובלניים מאוד ללימוד של לוינס. אני בעד שילמדו הרב קוק, הוא לא עושה מאמץ להתחבב, הוא מעמיד אותך בלב השאלה, הוא חכם, הוא מיסטיקן שאין רציני ממנו. הוא מלא אור, ובתוך האור הזה ישנם גם כתמים של שוביניזם, של נבדלות, שבקלות רבה מדי מכונה בשם 'גזענות'".

אז את לא בודהיסטית.

"את מסדרת אותי עכשיו בקופסאות שלך, זה ברור, את מוכרחה לעשות סדר... לא, אני לא בודהיסטית. תירגלתי מדיטציה במשך עשר שנים במסירות יחסית, ולמדתי את התורה היפה הזאת לעומקה והיא לשמחתי נשארה בתוכי. אבל יש משהו אסקפיסטי בלהיות בודהיסט במדינת ישראל. אנחנו חיים על התפר הבלתי נסבל של מדינה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה להיות בתפר הזה. אני רוצה להיות חלק מהדמוקרטיה הפלורליסטית החילונית, הנאורה באמת, והבודהיזם הוא חלק מזה ומול זה ישנו החלק היהודי שלי, דור שני שעומד ומסרב להשתחוות לבודהה, שיש לו אל אחד. וגם בתוך החלק היהודי הזה אני לא שלמה. היהדות נמצאת במצב רגרסיבי, למשל ביחסים שלהם אתי כאשה, וכפי שהיא נראית כעת מדובר בגן נעול".

באחד הסיפורים עולה סוגיית טוני סופרנו שבניגוד למקובל את לא סובלת אותו.
"הוא קלישאה משעממת, האיש הרע שהוא לא רע באמת. אני מודיעה לך שהאיש הרע הוא רע באמת. יש לו התקפי חרדה? כל הכבוד לו, גם לי יש".

ומה את חושבת על הפסיכולוגית שלו?

"יש לה רגליים מאוד יפות וגרביונים ללא רכבות, החצאית שלה רומזנית אבל במידה. זה מה שאני חושבת עליה. היא בחורה מאוד רגישה, הוא ממשיך לרצוח ובא לטיפול. יפה מאוד".

איך היית מטפלת בו אחרת?

"לא הייתי מתעלמת מההיבט המוסרי. והייתי עושה את זה בצורה מאוד שקולה, חנוך לנער על פי דרכו. אמא שלו הקרה, המרושעת, אינה מרטיטה את לבי".

אז הורים דפוקים הם לא תירוץ.

"שום דבר אינו תירוץ. התפקיד שלי הוא להוביל אותו להבנה הזאת בדיוק, אבל הפסיכולוגים היום עושים את עבודתם תוך מאמץ לא להביא את מה שמכונה 'האג'נדה שלהם' לחדר הטיפולים. יש בלבול נוראי. הפסיכולוגית של סופרנו סופגת אותו ונמשכת אליו, זה כל התרבות שלנו, סופגת ונמשכת אל האדם האומלל־אך־הריק, הוא מייצג אותנו".

אבל השאלה היא איפה עובר הגבול של השיפוט המוסרי בקליניקה. בואי ניקח משהו פחות מוסכם כמו רצח. בואי ניקח בגידה בבן זוג. מה תעשי אתה בתוך הקליניקה?
"בואי נצא לרגע, אני מתחננת, מהקליניקה. מה עם העולם שבחוץ? בואי נדבר על העולם, הרי זה הסיפור, שהקליניקה נהייתה יותר חשובה מהעולם. אנחנו נתייחס ללא שיפוט לכך שיש מישהו שבוגד באשתו כל יום והיא לא יודעת את זה, נתייחס לזה בסובלנות ראויה. אבל חיים בשקר זה משהו שעושה רע, אני ממש מתנצלת שאני אומרת את זה. זה מאוד הרסני לשקר, לא נעים לומר. יש משהו בעייתי בלשקר לאנשים שהכי קרובים אלייך. זה יכול לעשות להם חבלות שהם לא יחלימו מהם וזאת בעיה, זה הכל. מכאן והלאה, אנחנו, בגלל המורכבות של המבנה שלנו, עושים הרבה פשרות".

יש נדר בזן שהיא יודעת בעל פה. כך הוא מתחיל "הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם. האשליות הן אינסופיות, אנו נודרים לחתוך דרך כולן".

"את שומעת את הפרדוקס כאן?" היא אומרת "נשאלת השאלה הגדולה האם הפסיכותרפיה יכולה לחתוך דרך כולן. התשובה היא לא. מה שהיא כן מאפשרת בצורתה העמומה זה איזו חקירה יחסית ישרה של אמת נפשית. הפסיכולוג צריך להיות פתוח ולא להישען על דבר, או לכל הפחות על המינימום. הוא לא צריך להיות נינוח בתוך היחסים שלו עם המטופל. לא להישען על אמפתיה ועל חוסר שיפוט, לא להישען על מושגים כי הם סוגרים אותך, כי אתה עובד עוד פעם עם ממסד חיצוני שנכנס פנימה והוא מעוור את עיניך.

"הסיבה שאני עובדת בדבר הזה היא, וזה ממש קלישאה איומה, היא כי אני אוהבת לעזור לאנשים, זה עושה לי שמחה גדולה שמישהו מוצא דרך לחיות, שהיא טובה ומוסרית, ולא פחות מזה יצירתית. והרי המלה הזאת 'מוסר' אסור לה להיות פה בכלל, רק בעקיפין. מצאתי ציטוט של הפסיכואנליטיקאית נינה קולטרט שאמרה ש'כל מה שאנליטיקאים אומרים על היותם בלתי שיפוטיים או על היותם ניטרליים בענייני מוסריות הוא כמובן הבל'. מפה אפשר להתחיל לעבוד. אני צריכה שתהיה לי מערכת מוסרית, רזה אבל חטובה, ושיהיה לה מותר לחיות בתוך החדר הזה".

 

קטע מתוך הספר

ואף על פי כן, חשוב מאוד ואספר לשכוח: את התקווה.

אבל יש לתור אחר סוג אנין מאוד, דק מן הדק, כדי לא להונות.
אני יכולה לומר בבירור היכן זה נמצא. ההופעה הגלויה של זה היא נדירה. אבל אין ללכת שולל אחר הגלוי. הגלוי מתעתע: הגלוי הוא סבל גדול, סבל גדול מאוד. ככל שמדובר במראית העין, היפוכו של הסבל הוא: רגעי אושר. יש ביכולתי לתאר רגעי אושר.
בבית החולים אמנם בכיתי כל הזמן. שמעתי אותה זועקת בצירי הלידה שלה, מעת לעת כעסתי עליה שלא ניאותה לקבל זריקת אפידורל, משום שהכאב, כפי שחוויתי אותו ממרחק של חמישה־עשר עד שלושים מטר ‏(היא היתה בחדר הלידה ואילו אני התהלכתי במסדרונות‏), היה בלתי נסבל. מי בכלל ביקש ממני לבוא לשם בלילה ההוא? איש לא ביקש. אני, כך אמרתי לה כשליבנו בינינו את הדברים, איני יכולה להיות בשום מקום אחר בשעה שאת יולדת. היא הבינה זאת. לכן הניחה לי להיות שם. היא זעקה לא מעט. היא טיפוס כזה, עוברת בתוך האש. ככה היא חושבת שצריך לחיות: לחיות ממש, רוב הזמן, כמה שאפשר. לכן סירבה לאפידורל. לכן זעקה בשעה שהצירים תכפו ולכן אני בכיתי. מכיוון שאיני מרבה לבכות, יש לציין מדוע בכיתי. כפי שאמרתי, המישור הגלוי מתעתע. כאילו בכיתי משום הכאב, הכאב שלה שחדר אל לבי ומשם פשט בגופי. במובן הזה, זה היה קרוב לבלתי נסבל. הלכתי מכאן לשם ומדי פעם יצאתי החוצה לעשן סיגריה, וכך היה במשך שעות רבות, כעשר שעות בקירוב ‏(יש לציין שהבאתי קפה בתרמוס‏).
אבל הבכי ההוא, בכיתי אותו לא רק בגלל הכאב. זה המישור האחר. אבל הוא לא טוב במילים, המישור האחר, ולכן בכיתי. אפשר לנסות, אבל רוב הסיכויים שזה לא יצלח.

בכיתי כי היא יולדת.
בכיתי כי היא נשמת אפי והיא יולדת. בכיתי כי ברגעים אלה בוקע מתוכה מישהו, ממש מישהו, חבר חדש. בכיתי כי ברגע ההוא נסתלקו העננים מן השמים ומשהו צלול גילה את עצמו לדעת. זה המשהו שאין להביט בו, שיש לדעת אותו בלי לראותו. ועם זאת ברור הדבר: אפשר לראותו בדברים עצמם, כמו למשל ברגע ההוא.
האם די בכך כדי להבהיר זאת?

כך מתרחש לעתים גם בשעה שמי מהם מחתל אותו. אני עומדת מן הצד ומתבוננת: הוא קטן מאוד ג מאוד! ג אבל כל כולו שלם וגמור. עגלגל ורך. אנו מדברים אליו והוא מחזיר לנו מבט שקט: הוא מתעניין בנו, ככל הנראה. אנו נוגעים בו, והוא מקשיב לגופו. מקשיב לידינו דרך גופו. כך גם בשעה שרוחצים אותו: בשקט גמור הוא מקשיב, הוא נראה מהורהר. אני חושבת: הוא הגיע אלינו פתאום, אף על פי שידענו על בואו זמן רב. לפתע פתאום הגיע אלינו, והנה יש עוד מישהו, ממש מישהו, כפי שאמרתי כבר. זה מישהו לשחק איתו, מישהו לדבר איתו, מישהו להקריא לו את דוקטור סוס ולהצחיק אותו, ומעבר לכל זה, זהו מישהו ממש.

ועוד דבר אחרון בעניין זה:
הוא נמצא איתנו כבר חודשים אחדים. כולנו לומדים להכיר זה את זה מחדש. הכול חדש. אני, למשל, לומדת להכיר את עצמי מחדש. אבל גם הם, וכולנו זה את זה, וגם אותו, את החדש. לפני ימים אחדים ניסיתי להרדים אותו. בחיינו המשותפים הקצרים עד כה כבר הרדמתי אותו כמה פעמים בנקל. ואילו ברגע ההוא: אני ניסיתי ואילו הוא פרץ בבכי גדול. והבכי שלו, אני כמעט בטוחה, היה בו כעס. הוא כעס עלי שאני מנסה להרדים אותו. אילו היו לו מילים, היה אומר, כך נדמה לי: מה את מנסה להרדים אותי; את לא רואה שאיני מעוניין? השיבי אותי אל אמא שלי!
לפיכך בכיתי ‏(שוב‏).
במישור הגלוי נראה היה שאני בוכה כי נעלבתי שאינו רוצה בי, ואף מבכר את אמו על פני. אפשרות נוספת היא שבכיתי משום הבכי שלו, שהיה בהחלט קורע לב. אבל לא. אני בכיתי כי החבר החדש כבר אומר, הוא כבר אומר את דעתו. הוא כבר בעל דעה, החבר החדש, וכך אירע, בא חבר חדש לפני חודשים ספורים וכבר הוא אומר. זה לא עניין של מה בכך, אלא משהו הגובל בנס.

ניתן לכנות זאת בשם “רגעי אושר”. ואולם זוהי הדעת צרת העין המכנה זאת בשם רגעי אושר. המדובר בפליאה: כלומר, בהתגלות הפלא.

עניין אחר:
ימים ספורים לאחר שהכרתי אותו, הפתיע ובא אל ביתי. אני ישבתי בחדר המגורים הפתוח אל הגינה ועסקתי בשלי. היה ערב. לפתע ראיתי אותו במדרגות, יורד אל ביתי. אני שמחתי ואף הוא שמח. עד מה שמחנו! אחר כך דיברנו כך וכך, חייכנו, כל אותו הדבר שקורה בין שני אנשים שזה עתה התאהבו. “התאהבו”, אומרת הדעת צרת העין. השכינה שורה ביניהם: זה המישור האחר. אחר כך קם ללכת: גבר זה, עתה פגש אישה שהוא עתיד לאהוב והנה עליו ללכת בתום הערב. קם אפוא, קמתי גם אני. נישקתי את פניו, ומפניו נגה אז אור.
אחר כך נעשו הדברים כפי שהם נעשים: גרגרי אבק; יום ועוד יום. אבל מפניו נגה אור. גם זה אינו עניין של מה בכך, אותו האור.

רגעי אושר, אומרת אותה הדעת. שומעים את הטרוניה. אבל במישור האחר: אור נגה מפניו; לא פחות מזה: אור.

כאלה הם: זעירים והכול קשה. הכול קשה מאוד. באים לרגע והולכים. נסענו אפוא לים המלח לצוף על פני המים. הוא אמר, עד מה קשה הכול! ‏(היו לו עניינים‏). פניו היו קשים ואני הצטערתי. אמרתי לו, על חוט השערה, על חוט השערה אנו תלויים ועומדים. הבט!