טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סודו של אלי ויזל נחשף

"הלילה" של אלי ויזל הוא אחד מספרי השואה הנמכרים, הנקראים והמתורגמים בעולם. אך כתב היד הבלתי מצונזר שלו, הנחשף כאן לראשונה, חושף פנים פחות מוכרות של יצירתו: הרצון לנקום בהונגרים, הזעם על אלוהים והסקס שראה ברכבת לאושוויץ. מדוע בחר לשמור על כל אלה בחשאיות?

תגובות
אלי ויזל
אי־פי

החיבור של 150 העמודים ששולף ההיסטוריון ד"ר יואל רפל ממדפי הספרייה הענקית שלו הוא מסמך קשה לקריאה. לא כתב היד מכביד על המלאכה – הוא דווקא ברור וקריא. התוכן – כתב אישום חריף נגד אלוהים ומי שהאמין בו בתקופת השואה – הוא שהופך את העמודים האלה למצמררים.

"האמנו בנסים ובאלוהים! ולא בגורל... ורע מאוד עשינו, שלא האמנו בגורל. שכן – יכולנו למנוע הרבה אסונות..." כותב המחבר. "אין עוד אלוהים בשמים, לחש כל צעד וצעד אותו שמנו על האדמה. אין עוד אלוהים בשמים, ואין עוד אדם על הארץ מתחת. היקום חולק לשניים: למלאכי מוות ולמתים", הוא מוסיף בהמשך.

ואחר כך: "אני הפסקתי להתפלל ולא דיברתי על אלוהים. כעסתי עליו. אמרתי לעצמי: הוא אינו ראוי שנתפלל אליו. ובעצם: האם שומע תפילות הנהו?... למה לקדשו? עבור מה? עבור הסבל שהוא מוריד על ראשינו? עבור אושוויץ ובירקנאו?... הפעם לא נעמוד כנתבעים לדין בפני השופט האלוהי. הפעם אנחנו השופטים והוא – הנאשם. אנחנו מוכנים. מסמכים כבירים בתיק ההאשמה שלנו. מסמכים חיים. מסמכים שיזעזעו יסודות הצדק".

ד"ר יואל רפל (משמאל) עם ויזל
דורית רפל

מי הוא האיש שרוצה לבוא חשבון עם אלוהים ולנער את האמונה מיסודה? בחלקו העליון של העמוד הראשון מופיע שמו של המחבר, אליעזר וייזל. כך כתב את שמו בתחילת דרכו העיתונאית והספרותית אלי ויזל, לימים ניצול השואה המפורסם בעולם, חתן פרס נובל לשלום ואחד הקולות המובהקים ביותר של העולם היהודי מאז המחצית השנייה של המאה ה-20. אלא שאת החיבור הזה – שנכתב בסוף שנות ה-50 – לא זכה הציבור הרחב לקרוא עד כה. ויזל התכוון להפוך אותו לגרסה העברית, מורחבת ומיוחדת, של ספרו "הלילה", שהיה לרב־מכר ולאחד מספרי השואה הנמכרים, הנקראים, המתורגמים והמצוטטים ביותר בעולם. אך לפני שהשלים את המלאכה הוא גנז את הטקסט והחביא אותו עמוק בתוך הארכיון שלו. אפילו חיים גורי, שתירגם את "הלילה" מצרפתית לעברית (1964, הוצאת ידיעות אחרונות), לא ידע על קיומו.

כך נבלע הספר הגנוז בארכיון עשרות שנים, ממתין לרגע שבו יתגלה מחדש.

מי שאיתר את החיבור הגנוז היה ד"ר רפל, וזו לא היתה משימה קלה בהתחשב בכך שהארכיון של ויזל – באוניברסיטת בוסטון, שבה כיהן כפרופסור במשך 36 שנים – מנה כמיליון מסמכים, אגורים ב-330 קופסאות. היו שם כתבי יד רבים פרי עטו, בהם גרסאות קודמות של כתביו, טיוטות ופרקים לא מושלמים מתוך ספרים שלא יצאו לאור. אלה תיעדו בין השאר את חייו בעיירה סיגט שבה נולד ב-1928 (אז הונגריה, כיום ברומניה) ובניו יורק שבה חי מאז שנות ה-60, את קורותיו באושוויץ ובבוכנוולד, את הקריירה שלו כעיתונאי ישראלי אחרי השואה, פעילותו למען יהדות ברית המועצות וזכויות האדם בעולם ועיסוקו כסופר מצליח שמתחכך עם שועי עולם.

העיירה סיגט שבה נולד וגדל ויזל
עיריית סיגט

ויזל, שהכיר את רפל זה עשרות שנים, הוא שביקש ממנו ב-2009 לארגן ולנהל את הארכיון, ושבע שנים נדרשו לרפל, היסטוריון ובעבר איש "קול ישראל", המתמחה בחקר ארץ ישראל, עם ישראל והיהדות, כדי למלא את המשימה המורכבת של מיון, סידור וארגון. מבין שבע השנים האלו, שנתיים וחצי הוקדשו גם למסע בלשי לאיתור כתב היד הנעלם.

העניין של רפל בחיבור הגנוז התעורר כבר עם כניסתו לתפקיד, כאשר מאחורי חלון זכוכית בספריית האוניברסיטה צד את עיניו מסמך שהוצג לראווה. זה היה צילום של דף בעברית בכתב ידו של ויזל, שתוכנו הזכיר לו את הספר "הלילה". "נדלקה אצלי נורה", הוא נזכר, "הרי את 'הלילה' כתב ויזל בצרפתית וחיים גורי תירגם לעברית. אז שאלתי את עצמי, מה עושה כאן גרסה עברית נוספת של הספר הזה?" כשהפנה את השאלה לוויזל, הוא השיב: "יש דבר כזה, אבל אני לא יודע איפה הוא. אשמח מאוד אם תמצא אותו".

כתב היד הנעלם של ויזל
דניאל צ'צ'יק

רפל הבין שלא ישקוט עד שימצא את כתב היד, אבל המשימה היתה קשה. "לך תמצא מאה ומשהו עמודים בתוך מיליון מסמכים, שלא מסודרים עדיין כמו ארכיון של ממש", הוא אומר. מדי יום הוא עבר על כ-500 עמודים, בחיפוש אחר רמזים למקום הימצאו של כתב היד הגנוז. אחרי שנתיים וחצי, כשהיה "מיואש לגמרי, אבל דבק מאוד ברצון להצליח", הוא מצא לפתע בין מסמכים אחרים חבילת ניירות בעברית. כשעיין בה הבין שמצא את מבוקשו.

סוגר חשבון

"הלילה", ספרו הראשון של ויזל, שיצא לאור בסוף שנות ה-50 והקנה לו פרסום בינלאומי, מתאר את קורותיו וחוויותיו כנער יהודי בשואה, שמתמודד עם שאלות קיומיות, זהותיות ואמונתיות קשות. הגרסה הזאת של "הלילה" שונה מהגרסה הסופית המוכרת לקורא הישראלי. היא מכילה קטעים שלמים שלא מופיעים בספר ולצדם ניסוחים שונים של חלקים שנכללו בו. לצד הביקורת החריפה על האל, הגרסה הגנוזה כוללת גם ביקורת קשה כלפי יהודים רבים, שהתפתו או פותו להאמין כי לא יאונה להם כל רע. ויזל סוגר חשבון עם אלה מבני עמו שעצמו עיניים ואטמו אוזניים לנוכח ההתרחשויות, ומאשים אותם כי סללו את דרכם של הנאצים לבצע את זממם. "נביאי שקר", הוא מכנה אותם.

"האופטימיים הנצחיים... לא תהא זו הגזמה מצדי, באם אגיד כי הם סייעו בהרבה לעם־המרצחים בהכנת הרקע הפסיכולוגי לאסון", הוא כותב, ומוסיף: "למעשה, התכוונו האופטימיים המקצועיים להקל על ההווה, אך בזה – קברו את העתיד. קרוב לוודאי, שאילו ידענו רק משהו מן האמת – עשרות יהודים ואף יותר מזה היו מצליחים להימלט. היינו שוברים את סכין הגורל, היינו שורפים את מזבח־המרצחים, היינו נמלטים ומסתתרים בהרים, אצל איכרים".

בספר עצמו הוא מתייחס לכך במשפט אחד אגבי: "אנשים המשיכו להתעניין בכל, באסטרטגיה, בפוליטיקה, בציונות, רק לא בגורל הצפוי להם".

ביקורת קשה הוא הפנה גם אל ההנהגה היהודית בארץ ישראל ובעולם. "לא ידענו מאומה בעוד שבארץ ישראל ידעו, ובלונדון ידעו ובניו יורק ידעו. העולם שתק ואף העולם היהודי שתק. מדוע שתק? מדוע לא מצא לנחוץ להודיענו על הנעשה בגרמניה? מדוע לא הזהירנו? מדוע? אני מאשים גם את העולם היהודי ומנהיגיו, על שלא הזהיר אותנו, לפחות על הסכנה האורבת לנו, למען נחפש דרכי הצלה".

לדברים האלה אין כל אזכור בספר עצמו. ואם בספר מזכיר ויזל במשפט קצר אחד את השוטרים היהודים בגטו, שהצטוו לגרש את היהודים מבתיהם עם הינתן פקודת הגירוש, הרי בכתב היד הגנוז הוא מרחיב מאוד את תיאורם. לוויזל אין ולו טיפת ביקורת, כעס או מרירות על תפקידם ויחסם לאחיהם היהודים. להפך. הוא רואה בהם קורבנות, וכך הוא כותב: "שוטרים יהודים נכנסים לכל בית ובקול עצור מבקשים, מתחננים בפני הדיירים: 'צאו, הגיעה השעה'. ראיתי הרבה שוטרים יהודים, שביצעו תפקידם הטרגי כשדמעות זלגו מעיניהם. התתארו לכם? התתארו לכם יהודי, שנכנס, סתם ככה, לידיד, למכר, לאח, ואומר לו, 'צא... צא ביתך ועזוב רכושך והונך... תגורש'. התתארו לכם, אתם שלא ידעתם זאת, מה שמתרחש בלבו של שוטר יהודי זה?"

גם את השכנים הנוצרים, שהביטו בשמחה ביהודי עיר הולדתו מגורשים, הוא מתאר בהרחבה בכתב היד. "בשבת הוציאונו מהגטו. עברנו ברחובות ראשיים של העיר, עד לבית הכנסת הגדול. העיר נדמה היתה כמדבר שומם. אולם השיממון לא היה מתוך כך, שהתושבים הנוצריים הסתתרו בבתיהם כדי לא לחזות במחזה־הגירוש. לא! להפך: כל התושבים עמדו בפתחי הבתים ובהבעת פנים של שמחה לאיד הסתכלו בידידיהם־של־אתמול ההולכים ונעלמים באופק, לא ליום או ליומיים, אלא לתמיד".

בהמשך הוא כותב: "כאן הכרתי לנכון את פרצופו האמיתי של האדם ההונגרי. פרצוף ברוטלי של חיה. בכלל לא אכנס לשטח־הגזמות באם אגיד כי ההונגרים התאכזרו אלינו יותר מאשר הגרמנים עצמם. הגרמנים נהגו לירות ביהודים. ההונגרים לא ירו. הם היכו. הם היכו ביהודים עד מוות. או: עד התעלפותו של הקורבן. ולפעמים, אכזריות גרועה היא מהמוות. הגרמנים לימדוני לשנוא. במחנות המוות למדתי לשנוא את הגרמנים ושנאתי אליהם תלך ותגבר מיום ליום. בגטו ובימי היציאה ממנו למדתי לשנוא את ההונגרים".

אסירים לאחר שחרור בוכנוולד, אפריל 1945 (ויזל מסומן בחץ). לשבור את נדר השתיקה
(ויזל בשורה השנייה מלמטה, בתא השני, מימין)
Private H. Miller / U.S. Defence

בכתב היד הגנוז מדבר ויזל גם על רצון בנקמה שעלה בו בסוף המלחמה. "בתום המלחמה סירבתי לשוב הביתה לעיר מולדתי, כי לא רציתי עוד לראות את הפרצופים שהורידו מסכותיהם באותו יום הגירוש", הוא כותב. "אך, מבחינה אחת, אני כן מצטער על שלא חזרתי הביתה, לפחות לכמה ימים. כדי לנקום. לנקום באמני־הצביעות, בני עירי. אז, אפשר היה עדיין לנקום!"

בספר עצמו, לעומת זאת, מתמצה הביקורת על שכניו ההונגרים במשפט אחד: "השיירה שלנו פסעה אל בית הכנסת הגדול. העיר נראתה שוממה. אך מעבר לווילונות ציפו ידידינו מתמול־שלשום לרגע שבו יוכלו לעוט על בתינו, לבוז בו".

בתיאור הגירוש מהגטו מוסר ויזל בכתב היד גם פרטים שהושמטו בספר, כולל שמות מלאים של אנשים שנחרטו בזיכרונו. "הנה הרי, ר' יקותיאל יהודא טייטלבוים. תרמיל־גב על שכמו. לידו רעייתו הרבנית וילדיה. משהו מוזר ובלתי מציאות יש בתמונה זו: הרב עם תרמיל־גב... או: ר' זיידה 'המלמד' - יהודי חלש, נטול־כוחות, צועד כפוף, מפאת התרמיל שעל־שכמו. לפני שנים רבות, בהיותי ילד, למדתי אצלו תורה שבכתב. עתה – הוא צועד, צועד יחד עם מאות יהודים אחרים, בתהלוכת אימים, תהלוכת הגירוש. והנה, ידידים, ידידי־נעורים, שאיתם ישבתי על ספסל ה'חדר' ובית המדרש: משה שארף, חיים כהנא, יצחק יונגר... במבטים אילמים אנו נפרדים זה מזה. האם ניפגש עוד? האם נתראה עוד, ידידים יקרים?"

ההשוואה בין הספר לכתב היד הגנוז, בין מה שנכנס ובין מה שהושאר בחוץ, בין מה שנכתב מתוך סערת נפש ובין מה שעודן ונערך, היא מרתקת. כך למשל, בתיאור הרכבת שהובילה אותו לאושוויץ, הוא מתאר בספר סצינה דרמטית שבמהלכה חוזרת ומפלחת את הדומייה צעקה של אשה, הגברת שכטר. "אש! אני רואה אש! אני רואה אש!" היא צועקת.

עטיפת "הלילה"
דניאל צ'צ'יק

הגרסה הגנוזה מגלה שבמקור כתב ויזל פסקה נוספת, שנמחקה: "אמנם, ניסינו לשכנע עצמנו, כי עסק לנו עם משוגעת ואין להתייחס ברצינות אליה ואל דבריה, אך משום מה קול פנימי לחש לנו כי אם יש אשה נורמלית או סופר־נורמלית בקרון זה – הרי זוהי – המשוגעת – ולא אחרת! היא רואה אש ואנו הוכינו בסנוורים".

קטע נוסף שוויזל עידן בספר מתייחס ליחסי מין בין נוסעי הקרון. בטקסט הגנוז הוא פירט: "תחת מסך־הלילה היו כמה צעירים וצעירות שנזדווגו. השפעתו הראשונה של האסון היתה השפעה מינית. המתיחות של הימים האחרונים הציתה את היצרים שחיפשו עתה פורקן. ואף החום הוסיף נופך משלו. כך שהמחזות המיניים לא עוררו תגובות מחאה בקרון. נשמח ונהנה היום – כי מחר נמות".

בספר עצמו זה נראה כך: "משולחים מכל רסן קראו הצעירים דרור ליצריהם ובחשכת הלילה נצמדו הזוגות מבלי לתת את דעתם אל הסובבים אותם, כאילו לבדם הם היו בתבל. האחרים עשו עצמם כלא־רואים".

הבדלים בין שתי הגרסאות ניכרים גם במה שנכנס לספר אך לא מופיע בגרסה הגנוזה. כך למשל, בסצינה המפורסמת והמזעזעת ביותר בספר, שבה נער יהודי מוצא להורג בתלייה, מספר ויזל על דיאלוג קשה שהתנהל לאחר מכן בינו ובין אסיר אחר. "מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש: 'היכן, אפוא, אלוהים'. וחשתי בתוכי קול עולה ומשיב: 'היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה..." לקטע הזה אין כל זכר בגרסה הגנוזה.

מדוע כתב ויזל, כיום בן 87, את הטקסט הזה בעברית, אם החליט בסוף להציגו לקורא הישראלי בגרסה מתורגמת מצרפתית? מה פשר ההבדלים בין הגרסה העברית לזו שתורגמה לעברית מצרפתית? מדוע לא פירסם אותה מעולם אלא גנז אותה בין מיליון מסמכים? ואם רצה להיפטר ממנה – מדוע לא השמיד אותה, כפי שעשה עם כתבי יד אחרים פרי עטו?

גם רפל, שחזר עתה לארץ, תהה על כל אלה. "השאלה הראשונה שהתעוררה בי היתה מדוע כתב היד הזה לא פורסם. תהיתי אם מישהו רצה להעלים ולסלק אותו", הוא אומר. ויזל, כהרגלו, עטף את הנושא במעטה של מסתורין כשרפל, אחד האנשים המקורבים אליו ביותר, הפנה אליו את השאלה. עתה, בשל מצבו הבריאותי, לא ניתן עוד להפנות אל ויזל את השאלות האלה. ואולם רפל דיבר איתו בהרחבה על הספר הגנוז והוא מציע תשובה אפשרית. "זו הגרסה של 'הלילה' שוויזל רצה שהקורא הישראלי יקרא. הוא לא כתב את זה בשביל אף אחד אחר. לכן היא כל כך חשובה", הוא אומר. "ויזל ידע שאת הגרסה הזאת יקראו ניצולי שואה רבים מאושוויץ ומבוכנוולד ויהודים רבים החיים בישראל, ולכן שם בה יותר דגש על ההיבט היהודי".

אז למה הוא שמר אותה עמוק בארכיון?

"הוא ידע שביום מן הימים מישהו יגיע אל כתב היד הזה, והשאיר אותו לדורות הבאים".

הילד הזה הוא אני

תהיה הסיבה אשר תהיה, כדי למקם את כתיבת החיבור הזה בקורות החיים המפותלים של ויזל, יש לחזור ל-1954, כמעט עשור לאחר ששוחרר מבוכנוולד. הוא היה אז עיתונאי צעיר, שכתב ל"ידיעות אחרונות" מפריז, ונשלח למשימה עיתונאית בברזיל. בדרך, בתא קטן באונייה, הוא החל לכתוב את הספר שעתיד היה להפוך אותו מעיתונאי שכותב בעברית, לקהל בישראל, לסופר בינלאומי נערץ, עשיר ומפורסם.

באוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים לים" ("ידיעות אחרונות", 2001) תיאר ויזל את רגעי הכתיבה של "הלילה": "במשך רוב הנסיעה עבדתי בתאי. כתבתי בלהט, בקוצר נשימה, בלי קריאה חוזרת... הדפים נערמו על מיטתי. ישנתי שינה טרופה. לא השתתפתי בפעילויות של האונייה ותיקתקתי ללא הרף על מכונת הכתיבה המיטלטלת הקטנה שלי, מתעלם מעמיתי לנסיעה, חושש רק שנגיע מוקדם מדי".

ויזל היה אז בן 26. עשור לפני כן עוד היטלטל בין חיים ומוות במחנות הנאצים, שם איבד את אמו, אביו ואחת מאחיותיו. כעת הוא החליט לשבור את נדר השתיקה שגזר על עצמו ו"לפתוח את שערי הזיכרון", כדבריו.

כשסיים לכתוב היו בידיו 862 עמודים ביידיש המתארים את קורותיו בשואה. ב-1956 הוא פירסם את החיבור הזה בגרסה מצומצמת של 254 עמודים, ביידיש, תחת השם "והעולם שתק". הספר יצא לאור בארגנטינה בהוצאה לאור של העיתונאי מרק טורקוב, אחיו של איש התיאטרון יונס טורקוב. שנתיים אחר כך פורסם בצרפתית בגרסה מקוצרת אף יותר.

מי שעודד את ויזל להוציא לאור את הספר בגרסה צרפתית היה פרנסואה מוריאק, מגדולי סופרי צרפת. ב-1954 הם נפגשו בפעם הראשונה. ויזל כעיתונאי מראיין ומוריאק כחתן פרס נובל. בהקדמה ל"הלילה", שאותה כתב מוריאק, הוא תיאר את הפגישה הזאת: "הישראלי הצעיר שריאיין אותי למען עיתון תל אביבי עורר בי רגש אהדה אשר לא יכולתי להעלימו, מכיוון ששיחתנו היתה מניה וביה לשיחה אישית".

הסופר פרנסואה מוריאק
Getty Images

כשמוריאק סיפר לוויזל על "קרונות הרכבת עמוסי הילדים היהודים" שחלפו בצרפת, אמר לו ויזל: "אני אחד מהם". מוריאק הבין מיד כי זיכרונותיו וקורותיו של ויזל ראויים לצאת לאור כספר, ועודד אותו לקצר עוד יותר את הגרסה היידית, לשנות את שם הספר ל"לילה" ולהכניס בו שינויים נוספים, שיתאימו אותו לקהל רחב ככל הניתן. "שמע נא לדברי זקן כמוני: חייבים לדבר – צריך גם לדבר", אמר לו מוריאק, לפי עדותו של ויזל. כך נולד "הלילה", גרסה מעובדת ומקוצרת של "והעולם שתק", ובה 158 עמודים.

הדרך לתהילה לא היתה קלה. "כתב היד שלי נדחה על ידי כל המו"לים הגדולים של צרפת. מוריאק עצמו הלך ממו"ל אחד לשני וכולם דחו אותו עד שהוא מצא מו"ל קטן, ז'רום לינדון, שעכשיו הוא התעשר", אמר ויזל בראיון לשחר אילן ב"הארץ" ב-2006.

בהקדמה לספר כתב מוריאק כי "הלילה" הוא "יצירה ספרותית שאין דומה לה. שונה, אחרת, יחידה במינה", ואיחל כי קוראיו יהיו רבים "כמספר קוראי יומנה של אנה פרנק".

"ברגע שמוריאק כתב את ההקדמה לספר, הוא פתח לו את הדלת אל התהילה", אומר גורי.

פרופסור זהבית גרוס
בועז מוטס

הספר תורגם ל-35 שפות, בהן אנגלית ועברית, ובבתי ספר ברחבי העולם הוא נכנס כקריאת חובה על השואה. לקוראים רבים הוא היה המפגש הראשון איתה. הדור השלישי נחשף אליו גם בזכות העובדה שנכנס פעמיים ל"מועדון הספר" של מנחת הטלוויזיה האמריקאית אופרה ווינפרי.

"'הלילה' הוא הספר החשוב והמשמעותי ביותר מבחינה חינוכית להוראת השואה בקרב לא־יהודים בכל מערכות החינוך בעולם", אומרת פרופ' זהבית גרוס, ראש מרכז "ון גלדר" להוראת השואה וראש קתדרת אונסקו לחינוך לערכים, סובלנות ושלום בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. בין מעלותיו היא מונה את שפתו הקריאה והפשוטה, את המסרים הברורים שלו ואת הצלחתו "להמחיש את המפלצתיות של השואה מצד אחד ולשמור על צלם אנוש מצד אחר. הספר מצליח לשדר חוסן ותקווה למרות העלטה המוחלטת השוררת בו... צעירים אוהבים את המורכבות הזאת והגישה הרב ממדית והרב שכבתית.

"האמפתיה שהספר מצליח לעורר בקרב צעירים לא יהודים מרשימה ביותר. הספר מאפשר התמודדות אמפתית מאוזנת עם נושא השואה, שמבחינות רבות הוא מורכב וקשה להבנה ועיכול למתבגרים", היא מוסיפה. "בעולם ללא ניצולים שאלת הוראת השואה תהיה הרבה יותר מורכבת, ולכן יומנים אישיים וספרים כמו 'הלילה' של ויזל יהיו מקור חשוב להוראה. מבחינות רבות הם ספרות תיעודית שתחליף את העדויות של העדים החיים, שנהגו להגיע לבתי הספר בארץ וברחבי העולם".

אלא שכל זה רק מחדד את השאלה, מדוע כתב אם כך את הגרסה העברית? רפל מעריך כי ויזל כתב את הגרסה העברית הגנוזה בסוף שנות ה-50, במהלך המגעים שקיים אז עם דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות" וידידו הקרוב ביותר באותם ימים, על תרגום המהדורה הצרפתית לעברית. משהבשילו המגעים, הוא קטע את כתיבת הגרסה העברית והפקיד את המלאכה בידי גורי.

חיים גורי
ורדי כהנא

ממרחק השנים גורי עצמו כבר לא זוכר מי הציע לו לתרגם את "הלילה" לעברית, אך מציין כי זה היה הספר הראשון שתירגם מצרפתית. את ויזל הוא הכיר בתחילת שנות ה-50, כשזה היה כתב "ידיעות אחרונות" בפריז והוא עצמו למד שם במלגה. הקשר בין השניים נמשך זמן רב, חרף חילוקי דעות סביב בחירתו של ויזל לחיות בארה"ב.

"בתור ציוני קנאי, חשבתי שהוא, כניצול, יבוא להיות אחד מאיתנו. טדי קולק גם הציע לו דירה בירושלים, אבל הוא אמר שארה"ב העניקה לו את הבית שהוא היה חסר", אומר גורי. "רבים לא סלחו לו את הבחירה הזאת, אפילו אחרי שקיבל פרס נובל התפרסמו כמה רשימות קשות מאוד נגדו. אבל במשך הזמן דור חדש יותר קיבל אותו. כשתקפו אותו אמרתי: 'אני לא הייתי באושוויץ, הוא כן היה שם'. אי אפשר לפגוע באדם ששרד באושוויץ. יכול להיות שאילו עלה ארצה, הוא היה אחד ממאות אלפי ניצולי שואה".

קונספירציות אושוויציות

לצד העותק העברי הגנוז של "הלילה" ניסה רפל לשים את ידו גם על כתב היד המקורי, זה שנכתב ביידיש על פני 800 עמודים באונייה, וממנו נגזרה הגרסה הראשונה של הטקסט, שפורסמה בארגנטינה. על פי עדותו של ויזל, הוא עדיין מחזיק בידיו עותק אחד מכתב היד הזה. עם זאת, הוא מסרב לחשוף אותו. "כל ניסיונותי לקבל ממנו העתק לא צלחו. בשום צורה", אומר רפל. "דיברתי איתו בנושא הזה כ-15 פעם, חזור ודבור".

עותק נוסף, שנשמר בבית הקהילה היהודית בארגנטינה, הושמד בפיגוע ההתאבדות שהיה שם ב-1994. "בבניין נשמרו כל כתבי היד שפירסמה הוצאת טורקוב, אבל הכל היה כלא היה. כלום. שום דבר. הכל הריסות. ואז בא מנוף, העמיס את הכל על משאית, וככה זה נעלם", אומר רפל.

קיומן של הגרסאות השונות לאותו סיפור – זו שביידיש וזו שבצרפתית – היה כר פורה לביקורת ולתיאוריות קונספירציה נגד ויזל. מכחישי שואה ושאר אנשי שוליים עטו על ההבדלים בין שתי הגרסאות כמוצאי שלל רב ומנהלים נגד ויזל קמפיין בטענה כי לא הוא כתב את הספר, כי בדה מלבו את קורותיו בשואה וכי גנב את זהותו של אדם אחר, שכתב את הגרסה המקורית של "הלילה", והתפרסם על חשבונו.

את התיאוריות האלה, המפורטות באתר אינטרנט בשם www.eliewieseltattoo.com, מזינים כמה חורים בביוגרפיה של ויזל, בהם העובדה כי המספר שקועקע על זרועו באושוויץ משויך במאגרי מוזיאון אושוויץ לאדם בשם לזאר ויזל, שנולד ב-1913 – 15 שנים לפני שנת לידתו.

שחקן חיזוק משמעותי בקמפיין הזה היה ניצול השואה מיכאל מיקלוש, ששרד את בוכנוולד. מיקלוש, שגר בשבדיה, סיפר ל"הארץ" כי ב-1986, כשוויזל קיבל את פרס נובל לשלום, הוא יצא לשטוקהולם כדי לפגוש אותו, אך התאכזב לגלות, לדבריו, כי אין זה אותו אדם שזכר מהמחנה. מאז הוא מתעקש כי ויזל הוא מתחזה ומנסה להפיץ את הבשורה ברחבי העולם.

רפל בדק לעומק את כל הטענות האלה, ואת כולן הוא דוחה על הסף. הוא מציין עוד, כי גם בית משפט בהונגריה דחה את עדותו של מיקלוש וטען כי היא משוללת יסוד.

"ויזל יודע היטב שיש המפקפקים אם הוא מחבר הספר, אם היה בכלל באושוויץ וכולי", אומר רפל. את העובדה שהסופר שמר בכל זאת את כתב היד העברי של "הלילה" פרי עטו הוא מייחס גם לרצונו להתגונן מפני טענות מסוג זה. "המקור בעברית הוא תשובה לטוענים נגדו ולמנסים לערער על אמינותו. מי שמכיר את מאמריו של ויזל ב'ידיעות אחרונות' בשנות ה-50, יבין מיד שיש קשר ישיר בינם ובין הנוסח העברי הזה".

פרופ' נעמי זיידמן. זעם מרוכך
John Schott

טענה מסוג אחר פירסמה ב-1996 פרופ' נעמי זיידמן, חוקרת יהדות מ-Graduate Theological Union בארה"ב, במאמר ביקורתי נוקב בשם "אלי ויזל והשערורייה של הזעם היהודי". זיידמן, בתו של העיתונאי ניצול גטו ורשה דוד זיידמן, מחבריו הקרובים של ויזל בניו יורק, השוותה במאמרה בין הגרסה של "הלילה" ביידיש ובצרפתית וטענה כי אלו שני סיפורים שונים. לטענתה, ויזל ריכך את הזעם היהודי שביטא בגרסה המקורית כדי להתאימה לקהל קוראים נוצרי.

"זה לא נכון. לא נכון. זה לגמרי לא נכון", התעקש ויזל בראיון ההוא לשחר אילן, שפורסם ב"הארץ" ב-2006, בהתייחס לטענה בדבר קיומן של גרסאות שונות. "אין הבדל. יש קיצור. פשוט קיצרתי. צימצמתי. פשוט צימצמתי", הוא הוסיף. זיידמן לא מקבלת את ההסבר הזה.

"בינם לבין עצמם ניצולי שואה דיברו באופן שונה מאשר כשסיפרו את הסיפורים שלהם לציבור הרחב", היא אומרת עכשיו. "אלי ויזל אומר שזה פשוט עניין של סגנון. אני לא מסכימה. זה לא ייתכן. אני חושבת שהוא שינה את מה שהוא אמר בגלל הקהל שלו. עם זאת, יש לו זכות מלאה לעשות זאת ואני לא מאשימה אותו בדבר. קיומן של גרסאות שונות לא גרם לי להאמין שוויזל אינו דובר אמת. כל ההתרחשויות האנושיות מתקיימות בגרסאות שונות. תלוי בנסיבות של איך ומתי אנחנו נזכרים בהן ואל מי אנחנו מדברים".

חשיפתה של הגרסה הנוספת – השלישית במספר אחרי הגרסה היידית והצרפתית – היא אירוע ספרותי והיסטורי מסקרן וחשוב, המהווה אתגר מיוחד לחוקרי ספרות והיסטוריונים דוברי עברית. אבל לא כל מסמכיו של ויזל נגישים לציבור. ויזל שומר בביתו הפרטי חומרים נוספים, שלא רצה לחלוק עם העולם, בהם התכתבויות עם אנשי רוח ומנהיגים רבים כמו הרבי מלובביץ', ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ברק אובמה, ג'ורג' בוש, רונלד רייגן, יצחק רבין, משה דיין, מנחם בגין ואחרים. גם מכתבים מ"מר שושני", כינויו של גאון יהודי מסתורי, שמת לפני 50 שנה וזהותו נותרה עלומה, מוחזקים שם. "את כל אותם מסמכים מאוד מאוד חשובים שהוא לא מסר לארכיון באוניברסיטת בוסטון, ויזל הראה לי, כדי שאדע על קיומם", אומר רפל. "הוא אמר לי ולאחרים, שמקומו הטבעי של הארכיון הזה, שעדיין אצלו, הוא בספרייה הלאומית של מדינת ישראל. אני מתפלל שכך יקרה והוא יגיע לארץ".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות