במשך קיץ 2011 טענו נגד חלק מהתקשורת כאילו לא ברור אם הם מסקרים את המחאה או שהם חלק ממנה. היה בזה משהו. היה קשה להיות ממש מהצד. זה נראה כמלחמה על הבית, אפשרות אחרונה להצלה של מה שקורה כאן. אפשר להשוות אותנו אולי לעיתונאים הצבאיים המתרגשים כילדים ממבצע בעורף האויב. אני חושב שגרמנו פחות נזקים מהם. אבל אם להשתמש במלים גדולות, זו היתה הפטריוטיות הטיפשית שלנו – לחברה הישראלית. השקינו את הקקטוס הרך שזה עתה בקע, כל עוד העורכים נתנו לנו עמודים.

המשבר במעריב רק מגדיל את הבלבול הזה ואת שבירת הגבולות. האם עיתונאי של "הארץ" למשל, שמסקר את האסון בקרליבך, יכול לנהוג בריחוק באלף ומשהו העובדים שילכו הביתה, ולא להרהר בו עצמו למשל, בפיטורים המתוכננים במערכת שלו אחרי החגים, ובמחאות שהוא עצמו השתתף בהן לפני שבוע? האם הגעתי להפגנה כעיתונאי נייטרלי ומרוחק? לא ממש. באתי להראות סולידריות עם בני דודיי ממעריב, במיוחד כשבשנה האחרונה הצדדים החליפו חבטות, כשהשיאים משני הצדדים היו סיקור בולט להשתתפות של בנו של נוחי דנקנר בפוקר באינטרנט וממול קישור של בעלי הארץ לנאצים. הסיקור מסתבך מן הסתם עוד קצת כשאתה כתב מעריב שמסקר את המשבר במעריב.

ההפגנה יצאה מבית מעריב, ונעה חיש קל לכיוון מגדלי עזריאלי. הפעם היתה סולידריות רצינית מעיתונים מכל המערכות, כולל "הארץ". לצד העובדים הגיעו, גיא זהר, איתן כבל, מתן חודורוב, מרב מיכאלי, וח"כ דב חנין וגם רבים מהמחאה החברתית, שמעריב, כעיתון הבית של הטייקונים, כל כך נאבק למעוך. כנראה כדי לא לפגוע בעבודה העיתונאית, נבחרה שעה חמה להפגנה, 12 בצהריים. צעדנו בדרך בגין, כמה מאות עיתונאים עם סרטי שיער ועליהם כתוב 'מעריב', בוודאי מתנות שנבזזו ממחלקת מנויים. ברקע, צפרו מכוניות לתמיכה בעובדים. שתי בחורות לידי דיברו על שלי יחימוביץ'. אחת הבחורות התלוננה שהיא לא הגיעה, השניה אמרה שהיא לא רוצה לנכס. בערב יחימוביץ' כבר הביעה תמיכה ותקפה את נמרודי. ואולי הגיע הזמן שיחימוביץ' תנכס קצת הפגנות.

מול עזריאלי, החום היה איום וחשתי שאני כמעט מתעלף. חגי מטר, יו"ר הוועד, אמר כי "זו שעת משבר שאין כמותה. לא סופרים אותנו ממטר. קיבלנו הבטחות, אבל אנחנו לא מעורבים בעסקה שמנסים לחתום על ראשנו". הוא אמר עוד דברים, אבל היה חם מדי מכדי שאקלוט. המפגינים נעמדו עם השלטים כדי להטיל צל על ראשם. דנה ספקטור מידיעות אחרונות שהגיעה להזדהות נתנה לי מים (אחרי זה השיגה גם מיץ אננס). "לא יכלו לסגור את מעריב בחורף?", התלוננה בפניי עורכת בעיתון, כשמולנו מודעת אבל על זכויות העובדים.

"אני עדיין בעד שוק חופשי, אבל צריך לשלם לעובדים, אסור להלין שכר", אמר לי אראל סג"ל שכתב בזמנו דברים קשים נגד המחאה החברתית. "אולי הייתי צריך שיעור, ואפשר גם לשנות דעה. בהפגנות הקיץ שעבר היתה הרבה פוליטיקה לא קשורה עד שפקפקתי באמת של האנשים. היום אני מפקפק בפקפוק שלי".

באופן אירוני, טקסט חזק של קלמן ליבסקינד היום על הבאת הבריונים למעריב נגד העובדים, התקבל במבול של האשמות מעריב בשמאלנות. אני יכול לדמיין את כתבי מעריב עושים מטעמים מההיסטוריה הפוליטית של חגי מטר יו"ר הוועד כפעיל בשמאל, ומסבירים כמה המאבק הזה פוליטי ועוכר ישראל. במיוחד כשדב חנין כל כך מחזיק לו אצבעות. ובכל זאת, אני מכבד את ליבסקינד על המאבק ועל אמירותיו הנוקבות, כשכותבים בכירים רבים במעריב לא ממש נוקפים אצבע לטובת אחיהם.

"יאללה, נכנסים", צעקה מעצבת גרפית ואנחנו רצים לתוך עזריאלי. עם כל הביקורת על הקפיטליזם החזירי, מיזוג טוב יודעים הקפיטליסטים לעשות. המפגינים חלפו עם משרוקיות ושלטים בקניון. המבקרים אוחזים שקיות קניות, ומצלמים את המפגינים עם הסמארטפון. התקדמנו לבניין המשולש, שבו נמצא מטה איי.די.בי. המבואה מתמלאת באנשים, אבל המעליות מושבתות כדי שלא נעלה לקומה 44 שבה נמצא המטה. ובכל זאת כמה עשרות מפגינים רצים למעלה, במדרגות, את כל עשרות הקומות בניסיון למחות במשרדים עצמם.

במבואה של הבניין המשולש, המפגינים שורקים ברעש ובזעם שלא ראיתי מעולם אצל עיתונאים. האווירה דחוסה. כתב כלכלי שעבד בעיתון בשנות השבעים ואחרי מלחמת יום כיפור החליט להיות מורה, מכה בתופים בעוז. נראה שהעובדים החולפים מסביב מזדהים, וגם איש הקבלה המבוגר לא נראה כועס מדי על המפגינים. ואז מגיע מישהו, שנראה כסמנכ"ל של משהו, ומבקש להתפנות כי ההפגנה מפריעה לסדר בבניין. החלל מתמלא בקריאות בוז. "סע מפה", אומר לו מישהו. אבל אחרי כמה דקות ארוכות שעושים רעש, אין טעם להיות שם עוד, ומחליטים לצאת ולחסום את צומת עזריאלי. הבעיה שבניגוד להפגנות הקיץ, הכביש רותח כמחבת וישיבה עליו זו יותר מלאכה של פאקירים. אז חוזרים לעיתון לעבוד. בין כל המהומה, זוג תיירים רוסים שנראים ספורטיביים מאוד, מתלהבים מהבניינים היפים שתכנן עזריאלי ומצטלמים איתם, מנסים שלא לשים לב להתרחשות מולם.

אני מסתכל על המפגינים וחושב כמה קרוב הייתי להיות אחד מהם. בעידן הרכישות המטורף שאחרי רכישת דנקנר את מעריב, קיבלתי סמס הזמנה לעבור למעריב וסירבתי בנימוס. רק הגעתי ל"הארץ" לפני כמה חודשים. אפילו לא עדכנתי את העורכים שלי, או את מדורי הברנז'ה, בהצעה כדי להעלות את מחירי. אם היתה לי משפחה לפרנס והצעה שמנמנה על חשבון הפנסיות שלכם, יכול להיות שהייתי מתפתה. הייתי קרוב מאוד להיות אחד האנשים האלה שצועקים בדרך בגין נגד דנקנר ונמרודי, חבושים מטפחת טיפשית של מעריב על המצח, שלא עוזרת להצל על הראש הבוער.