טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה מרבית המטפלים הן נשים ולמה השכר כה זעום?

איך זה שדווקא במקצועות החשובים האלה משלמים כל כך מעט? ניסיון לבחון את הנושא מנקודת המבט הפסיכולוגית. הפמיניסטית, כמובן

תגובות

"המחלקות נראות כמו מגרש חנייה של מיטות, ילדים מאושפזים אחד על השני, מיטות במסדרונות וליד שירותים" - כך צוטטה אתמול יו"ר הסתדרות האחיות, אילנה כהן, עם פתיחתה של שביתת אזהרה של האחיות. לא ברור כמה זה מזיז למקבלי ההחלטות למיניהם, למזרימי כספים לבניית התנחלויות או כבישים ליהודים בלבד: כשהם או בני משפחתם יזדקקו לשירותים רפואיים הם מן הסתם לא ייאלצו להצטופף בשום מסדרון.

מארגנות כנס שהיה לפני שבוע בכנסת ושמו "נשים במקצועות הטיפול" כתבו לקראת קיומו: "שוו לנגד עיניכם יום ללא מקצועות הטיפול: ללא מטפלות, משפחתונים או סייעות בגני הילדים ובחינוך המיוחד; ללא עובדות סוציאליות, אחיות, עובדות סיעוד, קלינאיות תקשורת, פסיכולוגיות ורבות אחרות. כיצד נראה היה יומכם בהעדר מסגרות לילדים ולקשישים? מה היה עולה בגורלם של האנשים הפגיעים ביותר בחברה שלנו? ומה היו ההשלכות הכלכליות של היעדר טיפול ציבורי, נגיש ושוויוני על החברה כולה?"

הכנס היה חלק מקמפיין שמטרתו לקדם הכרה מקצועית, שכר ראוי ותנאים הולמים לעוסקות בתחומים אלו וכן לפעול להשבת האחריות לשירותים החברתיים לידי המדינה. שמו, "נשים במקצועות הטיפול", מדויק: הרוב הגדול של בני אדם העוסקים בטיפול לסוגיו - כ-88% - הן נשים. 90% מהעובדים הסוציאליים ו-85% מהאחים, 88% מהמטפלים הסיעודיים ו-98% מהמטפלים בילדים, 86% מהמורים והמדריכים וגם 80% מהפסיכולוגים. ולא רק במקומות עבודה, אלא גם במשפחות, נשים הן כמעט תמיד המטפלות העיקריות או הבלעדיות. בילדים, בזקנים, בכולם בעצם.

מאפיין בולט נוסף לרוב הגדול של מקצועות אלה הוא התגמול הכספי הזעום במיוחד לעובדות בהם. למה בעצם? האם נשים מתאימות ונוטות יותר לטפל באחרים - או שהחברה מעצבת אותן בכיוון הזה? ולמה דווקא במקצועות החשובים האלה, ששום חברה אינה יכולה להתקיים בלעדיהם, משלמים כל כך מעט?

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

לשאלות האלה יש תשובות רבות ומורכבות מתחומי הסוציולוגיה, הכלכלה, ההיסטוריה ועוד. לצד זאת, מעניין לבחון אותן גם מנקודת המבט של הפסיכולוגיה. הפמיניסטית כמובן.

ד"ר דניאלה שבאר-שפירא, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת פמיניסטית (בין השאר ב"מרכז ייעוץ לאשה") ומרצה באוניברסיטת תל אביב, משרטטת מהלך מעניין, המציג את המציאות הזאת הן כתוצאה של חברה פטריארכלית והן כאחד המנגנונים המשמרים אותה. לדבריה, ההבדל הביולוגי בין גברים לנשים משמש בחברה שלנו לנצל נשים ולשמר אותן בתפקידים מסוימים.

שבאר-שפירא מציינת תיאוריות של הוגות פמיניסטיות ובהן ננסי צ'ודורו, אשר קראה תיגר על תיאוריות התפתחות קודמות, שגובשו מנקודת מבט גברית, והבחינה בין תהליך ההתפתחות של בנות לבין זה של בנים.

כפי שמסבירה שבאר-שפירא, "ההתפתחות של בנות נובעת מהיותן דומות לאמא. כל התינוקות, עם לידתם, הם תלותיים לגמרי, בסימביוזה מוחלטת, הם לגמרי בתוך קשר - וזה מתרחש בתוך סביבה נשית לחלוטין. האמא מטפלת, האמא מניקה; לרוב אם מישהי אחרת מטפלת בהם זאת הסבתא, או מטפלת; כשהם הולכים לגן, הם הולכים לגננת. אז בעצם הם נמצאים בהוויה סטריאוטיפית-נשית של קשר, תלות, קרבה, חום, מגע, החזקה.

"אשר לבנים שבהם, ההוויה הגברית מתפתחת עם הופעת המודעות המגדרית, סביב גיל שנתיים-שלוש. ואז בעצם בנים אומרים: אני לא כמו אמא שלי ואני לעולם לא אהיה כמוה. משמע, אני לא אשה. זה מאלץ את הנפש של הבן להתחיל להיפרד מכל מה שהוא תלות, קרבה, חום, הכלה ‘נשית', כדי לגבש את זהותו הגברית".

התיאוריה הזאת בהחלט מסבירה לא מעט דברים. החדשות הטובות הן, שהיא תקפה רק לחברה פטריארכלית, כפי שאמרה גם צ'ודורו עצמה. המצב הזה, מטעימה שבאר-שפירא, "הוא תולדה של חלוקה מאוד לא שוויונית בטיפול בילדים. וגם כיום, כשמתחיל להתפתח במקומות מסוימים סוג של שוויון, ברוב הגדול של המקרים מי שלוקחת אחריות רגשית מלאה על הילדים ועסוקה בהם זו עדיין האמא. כל עוד זאת תהיה המציאות, ודאי שהאמא תמשיך לייצג את החלקים של התלות והקרבה, וכשהילד ירצה לגבש את זהותו הגברית, לא תהיה לו ברירה אלא להיפרד מהחלקים האלה בתוכו. הבת, לעומת זאת, רואה שהיא דומה לאמא וממשיכה אותה. כל התפתחות ההוויה הנפשית שלה היא בתוך קשר, בתוך תלות וקרבה, והיא לא נאלצת לוותר על שום דבר מהחלקים האלה כדי להתפתח ולהיות לאשה.

"ההתפתחות הנפשית הפנימית הזאת מתקיימת במרחב פטריארכלי גברי", היא מדגישה. "למציאות החיצונית יש השפעה חזקה על ההתפתחות הנפשית שלנו: מי גדלה כשנוח לה בתוך קשר ותלות, ומי לא. ואם נוח לי שלא בנפרדות מאחרים אלא בקשר עמם, אז סביר שאבחר במקצועות שבהם אני לא לבד אלא מטפלת באחרים. בנוסף לכך, מכיוון שהזהות הנשית מבוססת כל כך על קרבה וקשר, הרי בחברה שלנו, בבחירה במקצוע שכולו נתינה והתמסרות יש משום חיזוק הדימוי הנשי של האשה. החברה מכירה בה כנשית ומוקירה אותה על כך. גברים לא יתקרבו למקומות האלה כי זה מערער את גבריותם ואילו נשים - להיפך".

לעניין ההתפתחות המגדרית בחברה פטריארכלית מוסיפה שבאר-שפירא את "העובדה שנשים הן אלה שנושאות תינוק ברחם, מגדלות אותו מתוך הגוף שלהן, מזינות אותו מתוך גופן, ומשמעות הדבר היא התמסרות. בעיני, אי אפשר ולא נכון להתכחש לעובדה שבנות גדלות עם הידיעה שיש להן לפחות הפוטנציאל להתמסרות כזאת".

זאת, כמובן, בחברה המעלה על נס את הפריון. חברה כזאת מעצימה את הפן הביולוגי ואף קובעת כי הוא רלוונטי לכל אשה באשר היא אשה. במיוחד בחברות משפחתיות כמו זו הישראלית. נשים שכל זה לא רלוונטי מבחינתן - למשל כאלה שלא רוצות להביא ילדים לעולם - נענשות מבחינה חברתית.

התפישה שנשים וגופן צריכים להיות בשירות החברה מוקצנת בצורה מעוותת במיוחד בתפישת הזנות: כך, למשל, בוויכוח לאחרונה על חוק הפללת ה"לקוח" היו ליברלים, לוחמי חירות ממש, ששאלו "מה יעשו גברים שאינם יכולים להשיג מין בדרך אחרת" - כאילו נשים הן מעין כלי שאמור לעמוד לרשותם של גברים ולשמש לסיפוקם.

ובחזרה לטיפול: לנשים שלא רוצות לטפל באחרים דווקא יש סיבה טובה, שהרי התמסרות לאחר גובה מחיר של היעדר אוטונומיה. כפי שהחברה פועלת כיום, "בנות, אם הן רוצות להיות אוטונומיות, אינדיווידואליות, נפרדות, צריכות לוותר בעצם על החום, הקרבה והאהבה של האמא", אומרת שבאר-שפירא, "ואז המחיר כבד".

אם כך, אפשר להסיק כי הפטריארכיה מעוניינת שנשים יעסקו במקצועות טיפוליים, כי זה מאפשר להן פחות אינדיווידואליזם ומשמר אותן במקומות האלה. אבל אם החברה כל כך מעוניינת בזה, למה היא לפחות לא משלמת טוב לעובדות במקצועות הטיפול? בכנס שהיה בכנסת צוין, כי התנאים הירודים האלה נובעים בין השאר מתפישות חברתיות המפרידות בין טיפול לבין כסף, מתפישת נשים כבעלות "המשכורת השנייה" וממדיניות ציבורית הרואה בשירותים חברתיים הוצאה ולא השקעה.

שבאר-שפירא מוסיפה, כי "יש כאן מסר כפול, שמעודד נשים להיכנס למקום הזה - ומחליש אותן משום שהן נמצאות שם. הרי מישהו צריך לטפל בקשישים, לסעוד אותם, להחליף להם חיתולים. החברה זקוקה למקצועות האלה כדי שתמשיך להתקיים ולהיות אנושית. הרי מה שהופך בני אדם ליצורים מתפקדים, בריאים וכו' היא האהבה שהם קיבלו כתינוקות, וכמה התמסרו אליהם וטיפלו בהם והיו קשובים לצרכים שלהם. אבל הגברים, שגיבשו את זהותם הגברית על בסיס ההתרחקות מהחלקים האלה, לא רוצים להישאב לשם. אם יתחילו לתת המון יוקרה למקומות האלה, איפה זה משאיר אותם? ובוודאי בחברה קפיטליסטית, שרק מחזקת את המגמות האלה".

וכך, מקצועות יוקרתיים ומשתלמים הם אלה שבהם מפתחים, למשל, אפליקציות שונות, שהאנושות יכולה להסתדר מצוין גם בלעדיהן, או טילים שמגיעים כמה שיותר רחוק וכדומה; ובאלה עוסקים בעיקר גברים. ואילו מי שמטפלות בבני אדם - מאכילות ומחנכות, סועדות ותומכות - משתכרות לא פעם כמו אחרון מטופליהן.

האם כל זה הגיוני, או שיכול להיות שדרושה מהפכה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות