טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכל פרחה יש שם

"פרחה שם יפה" - הצגה שהיא אגרוף בבטן של החברה הישראלית - היא חובת צפייה לכל ישראלית וישראלי * וגם: מה צריכה כל אשה שבן זוגה במילואים

תגובות

לבמה עולות שלוש פרחות. נו, אתם יודעים, שלוש נשים צעירות, מזרחיות, לבושות בצעקנות, בבגדים צמודים וצבעוניים, לועסות מסטיק בגסות. בתחילה, כשהן נעות ומדברות, נשמע צחוק בקהל. עד מהרה הוא שוכך.

"פרחה שם יפה", שביימה חנה ואזנה גרינולד, היא גם הצגה מעולה וגם אגרוף בבטן. אגרוף בבטנה של החברה הישראלית. היא מורכבת משורה של שירים וטקסטים מאת יוצרות ויוצרים מזרחיות, בהם ויקי שירן, מירי בן שמחון, ארז ביטון, אלמוג בהר.

"כשנולדה פרחיה בדר אל-בידה קרתה אותה אמה פרחה, שיהיו חייה מלאים בשמחה. פרחה שם יפה, אמרה פרחה שם יפה", כתב סמי שלום שטרית בשירו הנושא שם זה. פרחה, בערבית, היא שמחה. שם יפה. רק בישראל נהפך לשם גנאי שאוצר בתוכו כל כך הרבה גזענות וסקסיזם. ארוגים היטב זה בזה, כנהוג.

פרחה
אני אטדגי

אבל כשאומרים היום פרחה ­- כך טוענים רבים -­ "כבר לא מתכוונים דווקא למזרחית. זה כבר לא זה". באמת? כשמישהו אומר לי את זה אני שואלת אותו: תגיד, איך קראו לסבתא שלך? אם התשובה היא, לדוגמה, שרה, אני שואלת: איך היית מרגיש אם השם שרה היה נהפך לקללה? והיו אומרים לך ­ עזוב, זה לא קשור לסבתא שלך.

עוד כתבות בנושא

"פרחה שם יפה" מביאה לידי ביטוי את האחרות הכפולה של נשים רבות בישראל ­- אלה החוות אפליה הן כנשים, הן כמזרחיות. היא קיימת כמובן גם בקרב עולות מרוסיה, ומאתיופיה, ועל אחת כמה וכמה בקרב פלסטיניות.

שלוש השחקניות ­- סלי ארקדש, אביטל מישל-מאיר ועדן אוליאל -­ מיטיבות להמחיש מה פירוש הדבר להיות אשה, ומזרחית, ופועלת, במדינת ישראל. במפעל שבו הן עובדות הן תופרות בדים שעליהם אמרי שפר מפי גדולי האומה: "דרושים לנו בני אדם שנולדו כפועלים" או "הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך" מפי דוד בן גוריון, למשל. או "הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך" מאת זלמן שז"ר. או "המטרה... לא להניח להם לגרור אותנו לתוך מזרחיות בלתי טבעית", דברי אבא אבן. הן גרות ברחובות הקרויים על שמם.

עוד בהצגה, בין השאר, שירו המבריק של נפתלי שם טוב: "אמא שלי מנקה את השירותים של החוקרת הדגולה שמחקריה על מגדר ותפישות פסיכואנליטיות פוסט-סטרוקטורליסטיות הביאו אותה להישג המדהים ­ האשה הראשונה שהתקבלה כפרופסור מן המניין. עוד הצלחה פמיניסטית בצמרת האקדמיה".

ושירה המשובח ואף המשעשע של אסתר שקלים, "סבזי מודרני": "כשהיינו קטנים היו האורחים האחרים מתבוננים בצלחת הסבזי שבמרכז השולחן ופוסקים: בהמות הפרסים האלה אוכלי עשב. אבי היה קונה אותם בפרוטות בבסטה בשוק הכרמל ושאגות עסיסיות 'נענע!' 'שיבה!' 'כוסברה!' 'ריחן!' 'טרגון!' מהבילות בסלסול על זרים ירוקים של 'סבזי'...

"עכשיו הם רוכשים אותם בירוקים בבתי טבע ממוזגים לצלילי סונטה חרישית, כמוסות קטנות של מיורן ובזיליקום בארומה סטרילית נקייה באריזות צלופן מרשרשות עטורות נוסחאות קוויות מלומדות של מדענים וחוקרי הגנום האנושי".

השירה החברתית-הפוליטית משתלבת היטב בתמונות הנראות על הבמה. בקטעים אחרים מוצגים חיי הדמויות לצלילי שירים כמו "ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת". נדבך אחר נדבך מוצגת המכונה שמייצרת גזענות, כדברי ואזנה.

ההצגה נוצרה במקור במסלול שחקן יוצר בלימודי תואר שני בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב והיתה פרויקט הגמר של סלי ארקדש, אחת השחקניות. גם ואזנה למדה במסלול זה ­ ויצרה בו את ההצגה "פאפעג'ינה", שכמו "פרחה שם יפה" שבה ומוצגת מאז, בעיקר בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.

"פאפעג'ינה" היא הצגה אוטוביוגרפית למחצה. ואזנה מתארת בה את ילדותה ביפו בסוף שנות ה‑70, בין אב שרוצה להשתלב בחברה הישראלית, על כל המשתמע מכך, לאם שדבקה במקורותיה המרוקאיים; בין צווי כור ההיתוך לסרט הערבי של יום שישי. מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", כינה אותה "חוויה תיאטרונית כנה ונוגעת ללב", המבקר יובל בן עמי שיבח אותה גם הוא.

פרחה
אריאל בשור

"בהצגה הזאת סגרתי חשבון", אומרת ואזנה, "אבל גם פתחתי חשבון ­ הבנתי שיש לי נאמנות, גם לעצמי וגם לעניין החברתי-הפוליטי. והטקסט הזה מדבר אל רבים, אחרת הוא לא היה רץ כבר שלוש שנים".

ואזנה, בת 47, היתה במשך 20 שנה במאית תיאטרון קהילתי ועבדה בעיקר בשכונות. זו היתה עבודה בתוך הממסד, שמומנה על ידי עיריות, היא אומרת, ולכן היה צורך למצוא בתוכה קול ודרך פעולה חתרניים. את הניסיון הזה הביאה עמה ל"פאפעג'ינה" ­ ואחר כך גם ל"פרחה שם יפה".

סלי ארקדש גייסה את ואזנה לפרויקט הגמר שלה. קודם כל החליטו השתיים "להתחיל להסתובב 'כמו פרחות' בבניין מקסיקו", משכנה של הפקולטה לאמנויות באוניברסיטה. "צעקנו בקפטריה, בדקנו את הדבר הזה", היא מספרת בחיוך. עבודת הבימוי היתה מאלפת: "הרגשתי שאני נותנת לשחקניות ­ וגם לעצמי כמובן ­ לדבר על עצמן דרך השירים". בסוף ההצגה כל אחת מהשחקניות אף מדברת בשפת המקור של משפחתה: האחת בערבית, חברתה בפרסית, השלישית בצרפתית.

פרחה
דניאל בר און

איך מגיב הקהל להצגה? כשחברתי ואני יצאנו ממנה, למשל, לפני כשבועיים, רבים ורבות הגיבו כמונו בהתרשמות עמוקה והתרגשות ואף דמעה בקצה עין. לעומת זאת, שמענו אשה מבוגרת, מזרחית, אומרת שלא אהבה את ההצגה.

"יש כל מיני תגובות", אומרת ואזנה. "זה קשור ברמת התודעה וברמת ההפנמה של הדיכוי. האם אתה מבחין במנגנונים כמו אפליה והסללה וכדומה. יש שיכחישו, כי זה מערער. גם אם הם מרגישים כך, קשה לשמוע את זה על במה. בכלל, כשאת חושפת את עצמך כמזרחית, את הופכת את עצמך לאובייקט, סוג של קולב שתולים עליו דברים. זה כמו שהרבה נשים יגידו 'אני לא פמיניסטית'. אלה משקפיים שאומרים משהו על המקום שאת נמצאת בו. זה מחייב אותך".

ומי שעדיין מתעקש שכל זה נחלת העבר, לא נותר אלא להפנותו לנתונים קשיחים על הפערים בישראל כיום.  

ואזנה שואפת להקים קבוצת שחקנים שתעסוק ביצירה מסוג זה. "במשך שנים לא עסקו בחומרים האלה", היא אומרת, "כמו שבמשך שנים לא נכתבה ההיסטוריה המזרחית. ואם כן עסקו בהם, זה נעשה מנקודת מבט אשכנזית. אני רוצה להקים בית ליצירות האלה. לתת מקום לעניין הערבי, לכך שאנחנו בעצמנו ערבים שמחקו את ערביותם".

ועד שכל זה יקרה, "פרחה שם יפה" ו"פאפעג'ינה" הן הצגות שמן הראוי שיצפו בהן כל ישראלית וישראלי, ובוודאי כל תלמידה ותלמיד בית הספר התיכון בישראל.

מתוקות קטנות

לפני כשבועיים, בעיצומה של מלחמת שלום הענניהו, קיבלה מכרה הצעת ביטוח מעניינת: מועדון הטבות לאנשי מילואים הציע לה שירות המיועד "לכל מי שבן זוגה גויס למילואים". מה הוא מספק? "שירותים לבית: תיקון תקלות אינסטלציה, חשמל, פריצת דלתות; שירותי רפואה; שירותים לרכב: החלפת גלגל (תקר), אספקת דלק בריקון מכל תוך כדי נסיעה" וגם "שירות סיוע אישי: שירותי מידע טלפוני והכוונה בכל נושא".

הבנתן, נשים קטנות? ­ הבעל גויס? לא נשאיר אתכן לבד. אם צריך להחליף נורה חלילה, אם שכחתן למלא דלק, ראש ציפור שכמותכן, ונתקעתן בלי, אם אין לכן די תושייה להתקשר למד"א או לרופא מטעם קופת החולים שלכן ­ אנחנו כאן בשבילכן. אל תיכנסו להיסטריה, תתקשרו ומישהו ימלא את מקום הבעל. כי איך תסתדרו לבד מתוקות?

ציטוט

"באוגוסט חגגנו, בעלי ואני, 38 שנות נישואים. פתאום קלטתי שאם הייתי הורגת אותו בפעם הראשונה שהמחשבה עלתה בדעתי, עכשיו כבר הייתי משתחררת מהכלא" (הקומיקאית האמריקאית אניטה מילנר)


http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1022,209,56554,.aspx



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות