מהיכן נטל נעם שריף אומץ להתחיל את "בריאת העולם" אתמול בכזה פיאניסימו - ולהחזיק אותו עוד ועוד, גם בתזמורת, גם בשירת המקהלה והסולנים - קשה לדעת; אבל עצביו לא בגדו בו, והתוהו ובוהו המפורסם של היידן הדמים את האולם בניצוחו לאלם מוחלט, להיעדר צליל טרום-בריאתי כמעט, במוסיקה חרישית שנוכחותה הורגשה פיסית.
שעתיים של מוסיקה עברו בניצוחו המדויק של שריף, ומרשים להיווכח איך העמיד את תזמורת חיפה על הרגליים ואיך השכיל לאורך הערב להחזיר אותה ואת המקהלה למסלול הריתמי והצלילי בכל פעם שסטו ממנו. כמובן בלי תשלום מס לאגו אי אפשר, ואפילו בתוך רעם מחיאות הכפיים בסוף לא ויתר שריף על ההזדמנות להשמיע קולו בדיבור בגוף ראשון יחיד. אבל מה זה לעומת היצירה הכבירה שניצח עליה הקודם.
במחשבה שנייה, "כבירה" - למרות אורכה והנפח הגדול של היצירה - היא לא המלה המתאימה לתאר את "בריאת העולם", שכולה תום וטוהר, ופשטות מוסיקלית מזוקקת. לא סתם דווקא היידן, המלחין שנדמה שכל יצירתו נכתבה טרם היה החטא הקדמון, בחר להלחין את האורטוריה הזאת, שאכן מתארת את סיפור הבריאה עד אותו החטא. מי הקשיב ליצירתו יודע טעמו של גן העדן: היידן בזקנתו משרטט אותו בפגאניות מוחלטת, בסגידה ליפי הטבע ובעלי החיים ופשטות המיתוסים הכרוכים בהם. שלא כמו בספר "בראשית", הוא יוצר סיפור אהבה בין אדם לחוה - זוג מהשמיים, אוהבים ומכבדים זה את זו בתוך אושר אלוהי, בהיר ללא צללים. כך נגמרת היצירה, באוטופיה שכל כך התאימה לאישיותו של המלחין.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
