בגיל 12 התחלתי לגבש את הטעם המוסיקלי שלי. כדי לקנות תקליטים התחלתי לעבוד: מהלימודים הביתה, לאכול ולהחליף בגדים, וקדימה לפרדס. קטיף אשכוליות זו עבודה לא ממש נעימה, אבל צלילי הטרנזיסטור הזכירו לי את המטרה, וכך השריטות, הלכלוך והגערות של ראובן בעל המשק נעשו יותר נוחים.

עם המשכורת הראשונה, 33 לירות, נסעתי באוטובוס לחיפה, לחנות המיתולוגית "התקליט חיפה". ההתייעצות עם המוכרים, שהיו מעודכנים במוסיקה מתקדמת, התבררה בדיעבד כרגע מכונן: התקליט הראשון שקניתי בחיי היה "לד זפלין "III.

בבית הנחתי בחרדת קודש את התקליט על הפטיפון, והגברתי את הווליום ככל האפשר. הפתיחה של ג'ימי פייג', בקטע גיטרה אגרסיווי, ומיד אחר כך הצרחה מקפיאת הדם של רוברט פלאנט, ב"Immigration Song", הוציאו את אבי מחדרו בפנים מעוותות מגועל. "תשקיט את פראי האדם האלה", הוא הורה לי.

אבל פראי האדם האלה ליוו אותי מאז.

כשבספטמבר, כשהלהקה הודיעה על הופעה חד-פעמית בלונדון, היה לי ברור שיהיה מה שיהיה, אני את ההופעה הזאת אראה. המארגנים, שניסו למנוע ספסרות ב-20 אלף הכרטיסים שהוצאו למכירה, אירגנו הגרלה באינטרנט. כשנפתח האתר, הוא קרס מיד בגלל המיליונים שניסו להיכנס בעת ובעונה אחת. בסופו של תהליך נרשמו להגרלה יותר מ-21 מיליון אנשים ברחבי העולם.

מובן שלא זכיתי.

מכאן לא בחלתי בכלום - קשירת קשרים חדשים וחידוש קשרים ישנים, חנופה והבטחות, הכל כדי לקנות כרטיס.

תחילה פניתי לנ', ידיד, מתחרה, וגם קרוב לאברהם גרנט. אף על פי שהייתי מראשי הקמפיין "יאללה לך הביתה אברם" אחרי האליפות הראשונה שלו במכבי חיפה, ביקשתי מנ' שיבקש ממלך לונדון החדש לנסות להשיג כרטיס. כנגד כרטיס הסכמתי להצהיר שמעולם לא היה מאמן כאברם בחיפה, שזה לא רק תחת ומזל, אלא ידע מעמיק בכדורגל, ושז'וזה מוריניו הוא גמד כדורגל לעומת אברם. אברם לא סיפק את הסחורה.

פניתי לא', חברי כאח לי, שותפו של פ' הכל יכול בלונדון. גם מכאן לא הגיע כרטיס.

רק חברי ועמיתי הצנוע ד', המחובר לגופי תקשורת לונדוניים ולעוד אנשים חשובים, הצליח באמצעות חברו החשוב צ'. יש כרטיס.

איפה האוקטבה התשיעית

יום ההופעה בלונדון. העיתונים, החינמונים, האתרים, תחנות הטלוויזיה, כולם עוסקים רק בדבר אחד - האיחוד של "לד זפלין". היות שחברי הלהקה סלדו תמיד מיחסי ציבור ומראיונות לקידום מכירות, נאלצה התקשורת הבריטית לטחון עד דק את הסכומים האדירים שאנשים שילמו ב-eBay ובשלל מכירות פומביות שונות ומשונות תמורת הכרטיסים.

שלוש שעות לפני המופע צבאו אלפים על שערי "ארנה "O2 (מבנה מרשים במיוחד עם אקוסטיקה מרשימה פחות). בתור לידי עמד סטיוון, אמריקאי בן 65 מניו ג'רזי, נהג משאית כבדה, שזו לו הפעם הראשונה שיצא מגבולות ארצו. הוא ראה את "זפלין" ב-69' בארצות הברית. כדי לבוא לכאן, עם בנו בן ה-40, שבר את כל החסכונות. האולם היה מלא חובבי רוק מזדקנים, אבל לא רק. היו גם לא מעט צעירים, שידעו כל מלה של כל שיר.

בתשע הם עלו לבמה - במה צנועה שלא מזכירה במאומה את המתקנים הבומבסטיים של הסטונס, "פינק פלויד" או רוג'ר ווטרס. אפילו "מיוז" סידרו לעצמם במה גרנדיוזית יותר.

מ"Good Times Bad Times", השיר הראשון מהאלבום הראשון, המשיכו בלי דיבורים ל"Ramble On". ב"Black Dog" התברר שרוברט פלנט איבד את האוקטבה התשיעית שרק לו היתה. בקטעים שהיה צריך לטפס בקולו הגבוה הוא פינה לג'ימי פייג את הבמה, או הגיש לקהל את המיקרופון. ולמרות זאת, פלאנט הוא פלא אנושי. עם כל הסמים, האלכוהול, הסקס ו-59 שנותיו, רעמת השיער הג'נג'ית נשארה, יחד עם הגמישות החתולית על הבמה.

בנגינה של ג'ימי פייג' לא ניכרו השנים. הוא התעלס עם הגיטרה על הבמה בקטעי סולו מבריקים שגרמו לקהל לבכות. אבל בניגוד לפלאנט, ולג'ון פול ג'ונס, הבסיסט בן ה-63 שנראה מיליון דולר, פייג' נראה בסוף ההופעה כמו מכשף זקן ועייף בשיער לבן מדובלל.

בנו של ג'ון בונהם, ג'ייסון (שלרגעים נראה מבוגר יותר מחבריו של אביו), תופף בדיוק כמו אביו ג'ון, שמת משתייה מופרזת, ובקטעים מסוימים של המופע ממש גנב את ההצגה.

כל הדרך מניו זילנד

הם לא עשו לעצמם הנחות ולא התחנפו לקהל, הם לא נגררו לקיטש הדביק הנהוג באירועים מסוג זה, וגם את "מדרגות לגן עדן" ניגנו בתוך הרצף ולא שמרו אותו להדרן. בקושי היו דיבורים, חוץ מהדברים שנשא פלאנט לכבודו של אהמט ארטגון, מייסד חברת התקליטים אטלנטיק שלזכרו נערך המופע. המחווה המרגשת היחידה כמעט כוונה לג'ייסון בונהם: שלושת הוותיקים התחבקו בגבם לקהל וקדו כלפי ג'ייסון בנו, שסימן בידו לקהל: אתם בלבנו.

זה היה מופע ארוך וצפוף של יותר משעתיים. הארבעה ירדו מהבמה ונראו סחוטים, אבל מאושרים. כעבור כמה דקות עלו להדרן הראשון ("Whole Lotta Love") ואחריו לשני ("רוקנרול").

ביציאה, בדרך לרכבת, סיפרו לי בני זוג שבאו ללונדון ליומיים מניו זילנד, שהיו עושים שוב את כל הדרך, הלוך וחזור, כדי לראות עוד הופעה כזאת. מבחינתי, שיא ההופעה היה הביצוע המצמרר ליצירת המופת "קשמיר". את "Immigration Song", השיר הראשון שלהם ששמעתי, הם לא ביצעו. אבל שירים רבים בהופעה נשמעו בדיוק כמו בתקליטים ההם, ובסולו שבו ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה בקשת של כינור, חשבתי לעצמי שגם בזה אבי צדק. הם באמת פראי אדם.

"לד זפלין" בהופעה השבוע. בלי התחנפויות לקהל