באותו לילה הוא עוד כתב שני שירי אהבה - מוסיקה - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

באותו לילה הוא עוד כתב שני שירי אהבה

שש שנים אחרי מותו של אהוד מנור, אלמנתו עפרה פוקס מנור משחזרת את הרגע ההוא שבו העיר אותה משנתה ואמר שהוא חש ברע. בזמן שחלף מאז היא מנהלת את מורשתו התרבותית, מבקרת במוסדות הרבים שמנציחים את שמו ונאבקת כדי שזכויות היוצרים של בכיר פזמונאי ישראל יישמרו. בין לבין הזיכרונות והגעגועים ממשיכים להדהד

הזמן כאילו עמד מלכת. אותן ספות בצבע בורדו, קירות שלא נצבעו זמן רב, ומיטת שינה המצפה לבעל הבית שלה שנטש לפני שנים ולא חזר. אפילו הכלב בורגי עדיין מסתובב שם בכבדות מסוימת של מישהו יגע. שש שנים עברו מאז מותו של אהוד מנור ובביתו דבר לא השתנה. אבל עפרה פוקס מנור, אשה עם עיניים טובות, מפוגגת מיד את הרושם הרגעי העגמומי מעט: "הבית הזה הוא בית שמח", היא מודיעה, "כל הילדים והנכדים באים כל הזמן, באמצע ובסופי שבוע".

אנחנו מתיישבות ליד השולחן בפינת האוכל. זה השולחן שעליו כתב מנור את שיריו, את תרגומי המחזות ומחזות הזמר - יבול של יותר מ-1,500 שירים ותרגומים רבים שזיכו אותו בין היתר בפרס ישראל. "כלום לא זז כבר שש שנים", היא אומרת, "ככה, נעצרו החיים. הדאודורנט שלו עדיין עומד באותו המקום, וגם האפטר-שייב שלו והבגדים, ואני לא מזיזה דבר. יכול להיות שהייתי מתחילה להזיז דברים, אבל טיפלתי בהורים שלי בחמש השנים האחרונות, טיפול יומיומי. אבי יהודה פוקס נפטר לפני שנה ואמי מינה נפטרה שלושה חודשים לפניו. רק עכשיו, אחרי שהורי נפטרו, אנחנו מתחילים לראות קלטות וידאו של כל המשפחה עם אהוד".

ומה רואים בקלטות?

"רואים את כולם פה ופתאום המצלמה עוברת ורואים שני מילונים ואהוד יושב ליד השולחן ומתרגם את ‘שיקגו' או משהו אחר. בתוך כל הרעש וההמולה מסביב הוא יושב וכותב. וככה הוא עבד כל השנים. גם כשאנשים הגיעו לנחם בשבעה, השולחן פה היה מלא ספרים וניירות, כולל שני שירים שהוא כתב בלילה שנפטר, ב-12 באפריל 2005".

והשירים האלה בידייך?

עפרה פוקס מנור. הצהיר על אהבתו אליה בכל הזדמנות
עפרה פוקס מנור. הצהיר על אהבתו אליה בכל הזדמנות. צילום: דודו בכר

"השירים אצלי", היא אומרת וממשיכה בהתרגשות, "מה שאני מספרת לך עכשיו, זה קצת עובר את הגבולות מבחינתי. חזרנו ממסיבה אצל יפה ירקוני, מסיבה שקשורה אלי דווקא, לכבוד שיר שהקלטתי מחדש, ‘אני זו אני' שאהוד כתב עם נורית הירש. אני הלכתי לישון והוא ירד עם הכלב וכשחזר התיישב וכתב פה על השולחן את שני השירים. בשבעה שהגיעו המונים לנחם, ורציתי להניח על השולחן את הסמובר עם קצת כיבוד, אז כל מה שהיה על השולחן נלקח לתוך תיק שלא פתחתי עד היום. זה קצת חולני, הייתי אומרת. אבל הבן שלי ידי פתח את התיק, ראה את השירים, קרא אותם ונורא בכה. אלה שני שירי אהבה, שירי אהבה קורעים, שאהוד כתב באותו לילה. יש לי אותם פה בתיק, אבל אני לא יכולה לפתוח את התיק הזה".

אולי נפתח אותו עכשיו?

"לא, לא, אני לא מסוגלת. אני לא יכולה".

מה קרה אחרי שכתב את שני השירים?

"בשלוש בלילה הוא העיר אותי: ‘אני לא מרגיש טוב, אין לי אוויר'. היה הסכם בינינו, שלא מכריחים, ואם לא רוצים ללכת לרופא - אז לא. והוא לא רצה רופא. יכול להיות שזו הטעות שעשיתי, שהתעכבתי יותר מדי, שהייתי צריכה מיד להזמין רופא למרות שלא רצה. הוא הלך לחלון ואמר ‘אין לי אוויר', עד שממש הרגיש שזהו זה והסכים שאצלצל. צלצלתי 100 והם אמרו לי ‘תחזיקי אותו חי, דברי אתו, רק שלא יתעלף' ומיד שלחו אמבולנס.

עפרה ואהוד מנור, 2003
עפרה ואהוד מנור, 2003. צילום: ידי מנור

"הוא עוד הספיק להחליף לחולצה נקייה ואז התקדם והתיישב על הכורסה. כשהיה צלצול בדלת הוא עוד היה בחיים, אבל הוא כנראה נורא התרגש מזה ואמר ‘עפרה, אני מתעלף'. צעקתי: תקום, תתעורר, נתתי לו סטירות. הגיעו שלושה, לקחו אותו מהר אבל כבר פספסו אותו. הם נורא השתדלו, השלושה. ניסו להחיות אותו במשך 50 דקות. את לא יכולה לתאר לך מה שהיה פה. קשה לדבר על זה. צלצלתי לילדים שיגיעו".

איך התמודדת עם מצב כה קשה שבעלך מת מול עינייך?

"הייתי בהלם, לא הבנתי, לא האמנתי. היה לי רגע של איבוד שליטה, כשהם לקחו אותו בארון מהבית למעלית, בעמידה, והבן שלי רץ לעברם כדי להוציא מהמעלית את הכלב שרץ אחריו. אלה דברים שקשה לשכוח. לפני דקה הייתי אתו במסיבה ועכשיו הוא בארון. שנה לא יצאתי מזה. אמרתי, לא לא לא, הוא נסע להופעות והוא עוד מעט חוזר".

האם לא היו סימנים מוקדמים לבעיית לב?

"הוא היה בסדר, אבל זו לא פעם ראשונה שהוא הרגיש לא טוב. פעם הוא התעלף באמבטיה, וגם אז לא רצה שאזמין רופא. בזמן האחרון קצת התעכב בהליכה והיה עייף כל הזמן. יואב גינאי שעבד אתו ברדיו אמר שהוא עולה נורא לאט במדרגות. הבן שלי ידי הכריח אותו ללכת לבדיקת לב וקבע לו תור. תאריך הבדיקה היה יום לאחר שנפטר מדום לב".

והכלב שמסתובב כאן הוא הכלב שרץ אחריו למעלית?

"כן, זה הכלב. מסכן, הוא גם קיבל סטרוק".

המושבניק הג'ינג'י

היא נולדה בקיבוץ בית אורן ליהודה ומינה פוקס. עד גיל שלוש התגוררו באוהל בקיבוץ. "אחרי שלא אישרו לנו בקיבוץ פסנתר", היא מספרת, "עזבנו להרצליה ובגיל 12 כשאבא הקים עם מיכאל אלמז את תיאטרון זירה הגענו לתל אביב".

את אהבתה הגדולה לתיאטרון ירשה מאביה שהיה מוותיקי שחקני הקאמרי. אמה שעיצבה תלבושות ותפאורות לתיאטרון נהפכה לתופרת של כל המי ומי, "ואני ואחותי נבחרנו בין עשר הנשים המתלבשות של תל אביב".

כבר כילדה שמעה הקלטות של "המלט" השייקספירי בביצוע ג'ון ברימור, ג'ון גילגוד ולורנס אוליבייה; בגיל 17 היתה סולנית להקת כרמון. היא זוכרת את אחת ההופעות שאליה הגיע ג'ון גילגוד, שביקר בישראל ובא למופע הלהקה שהתקיים בגני התערוכה. "התרגשתי עד כדי עלפון", היא מספרת, "ובסיום המופע הזמנתי אותו לרקוד אתי על הבמה. למחרת הופיעה התמונה בכל העיתונים".

תיאטרון למדה בניו יורק אצל לי שטרסברג והרברט ברגהוף, ומאוחר יותר גם באוניברסיטת תל אביב, אך עזבה אחרי שנה. את אהוד מנור הכירה בניו יורק. במקרה. הוא חיפש מקום לישון ולה, שהיתה חברה של חברה שהוא הכיר, היה מקום פנוי. מנור הבטיח שיישאר כמה ימים אבל לא קיים את הבטחתו. היא גם לא האיצה בו לקיים את הבטחתו.

פוקס מנור הופיעה אז כזמרת במועדון סברה והלהיבה את הישראלים שהגיעו לתפוח הגדול. היא החזיקה ברקורד של זמרת בלהקת פיקוד מרכז, ילדה שחקנית בתיאטרון זירה, וכאמור לימודים אצל שטרסברג וברגהוף. "הייתי כוכבת והוא היה מסכן, עבד בסופרמרקט, ג'ינג'י מבנימינה שבא ללמוד ב-NYU תקשורת", היא משחזרת בעיניים נוצצות את התקופה ההיא. "הייתי צריכה לתרגם כמה שירים מאנגלית לעברית להופעה במועדון סברה ופניתי אליו. הוא התאהב בי מיידית, ואחרי שבוע כבר רצה להתחתן. אני סירבתי, אבל הבאתי אותו למועדון והוא התחיל לעבוד שם כמפעיל מיקרופונים. הוא תירגם לי שני שירים של ברברה סטרייסנד ואני עם הקול הצרוד שלי שרתי אותם. אחר כך הקלטתי שם תקליט שלם, ואהוד כבר כתב לי עוד שירים, גם מקוריים".

שלושה חודשים אחרי, הם נישאו במועדון סברה בניו יורק. היא היתה בת 22 והוא מבוגר ממנה בחצי שנה. לחתונה הגיעו ההורים מישראל והשתתפו עוד כמה חברים ואורחי המועדון. עוד באותו ערב היא חזרה להופיע במועדון והוא חזר לעבוד שם כקופאי, ומאוחר יותר בערב השתתף בריקוד הדבקה בשואו הלילי.

כשחזרו לישראל היא היתה המצליחנית והוא, כהגדרתה, המושבניק הג'ינג'י שהגיע לתל אביב. פוקס מנור הוציאה תקליטים עם משה וילנסקי, אריה לבנון ואמיתי נאמן למלים שכתב מנור, כיכבה במצעדי הפזמונים, הופיעה ב"הזוג המוזר" בתיאטרון זוית וב"ליזיסטרטה" בקאמרי. במקביל הופיעה ברחבי הארץ עם "הדודאים" ועם שלמה בראבא.

תחילה התגוררו השניים אצל הוריה ברחוב בזל בתל אביב, משם עברו לדירה קטנטונת בדיזנגוף ולבסוף לדירה בשיכון ל' בתל אביב. "אני פירנסתי את המשפחה, שילמתי את המשכנתה לדירה, ולאט לאט הוא התחיל", היא מספרת, "הוא היה אובססיבי בכתיבה שלו. כתב על השולחן במטבח כשאני לידו ורק אחר כך עבר לפינת האוכל. עבדנו ביחד, צמודים אחד לשני בכל ההחלטות שלנו".

ארבעה עשורים היו יחד ועבדו יחד. "הוא הרגיש שאם הוא לא כותב שירים, הוא לא קיים", היא אומרת, "אין יום שהוא לא כתב. היה אובססיבי בכתיבת שירים, עד כדי כך שאם מישהו היה ניגש אליו לבקש חתימה אחרי הופעה הוא כתב לו חמשיר".

אהבת ילדות בשפת הב'

כיום היא סבורה שמנור הוא יותר מפזמונאי; שהוא משורר. "יש לו שירים שזה שירה אמיתית שעוד יגלו אותה. שירים כמו ‘מישהו', ‘ברית עולם', ‘מה זו אהבה' - אני חושבת שזו שירה".

היא מוסיפה "שבדרכו הכאילו שקטה היו לו גם שירי מחאה, למשל בשיר ‘אין לי ארץ אחרת'". היא מצטטת את השורות "לא אשתוק/ כי ארצי שינתה פניה/ לא אוותר לה/ אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה/ עד שתפקח עיניה".

היא מציגה בפני שיר נוסף, פיוטי, שמכה בך, שיר שנכתב חודש וחצי לפני מותו: "קרבת אלוהים", זה שם השיר, שבו המת מנחם את אוהביו, ושורותיו האחרונות מצמררות, כאילו חזה את מותו: "מה לי בשמיים?/ מה לי באין קץ?/ אני יורד בגשם/ ועולה בעץ".

"הוא החשיב עצמו כפזמונאי ולא משורר, לא עניין אותו להוציא ספר שירה", אומרת פוקס מנור. "אהוד לא זילזל בכתיבה לאירוויזיונים, הוא אהב את התחרותיות הזאת. השירים הכי אישיים שלו היו בפסטיבלים, ולא עניין אותו מה אומרים ומה חושבים. הוא היה אומר, ‘אני רוצה לכתוב עכשיו לתחרות את ‘אבניבי' וזהו'. ‘אבניבי' שזכה במקום הראשון באירווזיון היה כזה, כי כשהיה מאוהב בגיל 12 במישהי בבנימינה הוא כתב לה בשפת הב'.

"את השיר ‘מישהו', שיהודית רביץ שרה בפסטיבל הזמר העברי, הוא כתב על אבא שלו שמת כשהיה בן 14, והשיר מדבר על מישהו שדואג לו שם למעלה. את השיר ‘הלוואי' בביצוע בועז שרעבי, שהגיע למקום האחרון בתחרות הקדם אירווזיון, מלמדים כיום בבתי הספר. אבל אנשים לא הבינו את זה. היתה נטייה כזאת לראות בשיריו שירי פסטיבלים. אבל הם הרבה יותר רציניים, עמוקים, ועוד יגלו את השירים האלה מחדש".

ראוי לציין כי גם בתרגומים המחורזים שלו למחזות שייקספיר הוא רצה להיות מובן ונגיש.

"כשהוא תירגם את שייקספיר", היא מגיבה להערה, "הוא אמר שהוא לא רוצה שלא יבינו מה זה. והנה, הבמאי אודי בן משה לקח את התרגום שלו ל'הלילה ה-12', וזה מקסים, עם חריזה, ומבינים מה הם אומרים".

הנצחה חובקת ארץ

ההתגייסות הטוטאלית שלה למענו איפיינה את הזוגיות שלהם. היא היתה האשה מאחורי, האמרגנית שלו, הסוכנת שלו וההשראה שלו. הוא הצהיר על אהבתו אליה בכל הזדמנות. "כשהתאהבתי בה הכרזתי על אהבתי בקולי קולות", הוא כותב בספרו "אין לי ארץ אחרת", "אמרתי לה, בלי מעצורים: ‘אני אוהב אותך'. אבל עפרה מתקשה בדיבור מחייב כל כך. נדמה לי שמעולם לא אמרה לי חד וחלק ‘אני אוהבת אותך'. לא פעם מצאתי עצמי אומר לה: ‘או-קיי אז רק תעני לי בכן או לא: את אוהבת אותי?'. לפעמים, אחרי מאמץ, היתה עונה כן מהוסס. בלי עפרה, בעצם, אין לי כלום, זו האמת".

כשאני מבקשת את תגובתה לשורות האלה היא שותקת, מתקשה להשיב. "זו חלק מהבעיה", היא אומרת לבסוף אחרי שתיקה ארוכה, "אני טיפוס כזה. לא אוהבת את המליציות. גם בשירים אמרתי לאהוד: ‘תוריד את זה וזה, כי זה מליצי מדי'".

בזוגיות הכל כך מושלמת שלכם היו גם ויכוחים לפעמים?

"רק על ענייני תיאטרון - הוויכוחים היו האם המחזה טוב או לא טוב, מי מהשחקנים הוא טוב. לפעמים הייתי כועסת עליו אם היה נותן שיר למי שאינו ראוי. והרבה פעמים אמר שצדקתי. היה גם ההיפך. למשל, אהבתי מאוד את שרית חדד וכל הזמן נידנדתי לו שהיא זמרת נהדרת, עד שכתב לה במיוחד את השיר ‘הייתי בגן עדן' ושמעון בוסקילה כתב את הלחן. השיר היה הצלחה גדולה".

גם השנה, כמו בשש השנים לאחר מותו בגיל 64, אהוד מנור הוא היוצר המושמע ביותר באקו"ם. הוא חי ונוכח מאוד לא רק בביתו בשיכון ל' בתל אביב, אלא על הבמות בישראל. בתיאטרונים מעלים מחזות בתרגומיו, "הקמצן" של מולייר (שעליו זכה בפרס מתרגם השנה בתיאטרון הישראלי ב-2004) ו"הלילה ה-12" של שייקספיר בהחאן, "מנהל הבית" של פינטר בקאמרי, "העכבר שלא רצה להיות עכבר" ב"התיאטרון שלנו", "חליל הקסם" של מוצרט שמנור תירגם את הליברית שלה לאופרה הישראלית; בתי ספר למשחק מקיימים ערבי מחווה עם שיריו, והם מעובדים לעשרות גרסאות כיסוי.

עפרה פוקס מנור מקדישה את כל ימיה להנצחתו, "וזו עבודה מהבוקר עד הערב. ממש ככה". באחד החדרים בביתם מרוכזת מרבית יצירתו. אני נכנסת לחדר שאיש, לדבריה, לא נכנס אליו מאז מותו. החדר עמוס ספרים, מחזות, ניירות, דיסקים, קלטות, קופסאות, ערימות של פקסים. "רק הבוקר קיבלתי ערימה של פקסים", היא אומרת, "מאנשים שכותבים לי, שולחים שירים שהם כתבו, אני צריכה לראות מה אני עושה אתם.

"בחדר הזה", היא מוסיפה, "היו מונחים הדברים בשקיות ניילון על הרצפה, ככה אהוד עבד, אז פיניתי שם ארון והתחלתי לסדר. זו היתה עבודה קשה. הוא עשה המון תרגומים. כמעט את כל מחזות הזמר בארץ הוא תרגם. הכל מיועד להגיע בסופו של דבר למשכן אהוד מנור שאנחנו מתכוונים להקים. יש פה המון דברים שצריך לשמר, ומי שמשמר זה מי שמנהל את העיזבון, שזה אני ושלושת הילדים שלי".

מי יוזם את ההנצחות לאהוד?

"שום הנצחה לא יזמנו, זה הכל בא מאחרים. מצלצלים אלי ואני שולחת חומרים, אני באה, מדברת, משתפת פעולה. זה התחיל מיד בשנה הראשונה למותו של אהוד באולפן של רשת ג', שנקרא אולפן אהוד מנור על שמו, וכולם באו, כולל אהוד אולמרט שהוא חבר אישי מבנימינה".

כיום יש כבר ארבעה בתי ספר על שמו של אהוד מנור: בגן יבנה, אור יהודה, פתח תקוה ובקרוב בתל אביב, סמוך לביתם. "הבינו שאהוד הוא תל-אביבי, כי עזב את בנימינה בגיל 14 והוועדה הצביעה פה אחד", היא מספרת.

ובבית ספר ניצנים ברמת גן משמיעים בהפסקות את "עניין של זמן" של מנור ורמי קליינשטיין. "לפני שנה", היא מספרת, "בבית הספר ע"ש אהוד מנור בפתח תקוה לא שלטתי בעצמי מרוב התרגשות. בטקס הסיום עלו לבמה יותר מ-100 ילדים עם בלונים לבנים שעל כל אחד מהם נכתב אהוד מנור והם העיפו אותם לשמים. באותו הרגע נשברתי. הם שלחו לאהוד את הבלונים".

זה לא הכל: יש רחובות ברחבי הארץ על שם אהוד מנור. "השבוע קיבלתי מכתב שהגיע מרחוב אהוד מנור בנתניה. זה הדהים אותי. רחוב אהוד מנור בנתניה הוא רחוב ענק, לאורך הים. ברמת גן הציעו לנו כיכר על שמו אבל העדפנו אולם על שמו, ועכשיו בתיאטרון רמת גן יש אולם אהוד מנור. בבית ספר רימון שבו לימד שש שנים יש אולם חזרות על שמו ובהרצליה פארק של שמונה דונם על שמו של אהוד. על שלט ענק מנחושת חרוט שם השיר ‘הלוואי'. יש בול על שמו ומדליה ממשלתית על שמו. אתמול הייתי בערב של אמ"י שבו חילקו מלגות לאמנים, ואחת המלגות היתה על שם אהוד. נאמתי שם ואמרתי שזה מתאים לאהוד, כי הוא אהב נורא לעזור לאמנים וכולם פנו אליו".

למה מתעכבת הקמת משכן אהוד מנור?

"היה חשוב לנו להנציח את אהוד בבנימינה ולי היה חלום להקים שם את משכן אהוד מנור, עם איזה אולם קטן. בנימינה זה המקום היחיד שלא פנו אלינו ואנחנו פנינו אליהם. שש שנים אנחנו בפגישות אתם ואנחנו לא רואים תוצאה של משהו. וזה קורה דווקא במקום שהוא גדל בו. מה שיש שם זה צילום אחד של אהוד שתלוי במסדרון בית הספר שבו למד. אבל אם לא יקרה כלום תוך שנתיים שלוש, אנחנו נקים את משכן אהוד מנור לבד".

מה קורה עם הבית הישן שבו גדל עם ההורים?

"הבית הזה נמכר. מישהו קנה אותו לפני הרבה שנים ובינתיים הם לא רוצים למכור".

שלושת ילדיה - גלי (בת 43), ליבי (בת 40), וידי (יהודה, בן 37) - ושמונה נכדיה, גרים קרוב לביתה. "אהוד דאג לזה", היא אומרת, "רצה שהילדים יהיו קרובים אליו, כדי שיוכל לראות את הנכדים".

על כולם כתב שירים. היא אומרת שהם דומים לו. הבכורה גלי ("בואי גלי בואי גלי לי") היא דוקטור לספרות אנגלית "ויש לה נמשים כמו לאהוד, וגם דרייב לעשות כמוהו". ליבי ("קוראים לה ליבי") שסיימה לימודי קולנוע ב-NYU היא הכותבת במשפחה: "היא עבדה עם אהוד בכתיבה והיא חרזנית מצוינת". וידי, שכפי שמצוין בשיר הידוע נושא את שמו של אחיו הצעיר של אהוד, יהודה, שנהרג במלחמת ההתשה ב-1968, "דומה לו חיצונית ויש לו את הרגישות של אהוד. ידי הוא עורך דין שבא מהפלילים וברגע שאהוד נפטר עבר לתחום זכויות יוצרים. כשהוא עשה את מבחני הרשיון האמריקאיים המאוד קשים, אהוד הצטרף אליו לנסיעה. הוא מאוד חיכה לתוצאות ובאופן הכי אירוני הן הגיעו יום לאחר שהוא נפטר".

כל המשפחה עוסקת בירושה התרבותית שמנור הותיר: גלי נותנת הרצאות על אהוד מנור ויצירתו, ליבי כותבת ומתרגמת כמוהו, וידי, מלבד החוזים שהוא חותם והליווי המשפטי, גם מופיע עם עם אמו במופע "יליד הארץ" שרץ ברחבי הארץ וכולל מקהלה ומצגת עם קטעים משפחתיים נדירים. עפרה היא המנחה וידי שהכין את המצגת מופיע ושר כמה שירים. בחמש השנים האחרונות לחייו של מנור הופיע אתו בנו ברחבי העולם במופע "הדור הבא" לצד חנן יובל ובתו שירה.

כעת הם מתכוונים להוציא ספר שירי ילדים של מנור, ספר שירי אהבה, כל זה כהכנה לספר הגדול שיכלול את 1,500 השירים שלו. "אנחנו עובדים עכשיו על שלוש הצגות ילדים", מספרת פוקס מנור, "אחת על פי השירים של אהוד ואחת על כלבה שהלכה לאיבוד, שאהוד הספיק לכתוב לה עשרה שירים במטוס בדרך להופעות. ליבי כתבה את הסינופסיס, ואני רוצה שמתי כספי ילחין את זה; וגם עובדים על הפקה משפחתית על הילד הג'ינג'י מבנימינה".

בקפה "מרתה" בתל אביב היא פוגשת חבר ותיק, צדי צרפתי. פגישה חמה, מחבקת. האם היא בקשר עם החברים של אהוד? "בואי נהיה כנים", היא אומרת, "כולם אהבו את אהוד והיו לו המון חברים, ולא היו לו חברים. החברים שלו היו אני והילדים. הוא אמר את זה, לא אני אומרת. למעשה היו לנו שני חברים, שאני הבאתי אותם הביתה, והפכו לחברים של אהוד: צדי צרפתי ויצחק שאולי, במאי בטלוויזיה שכעת מביים ביידישפיל. השניים האלה היו מבאי ביתנו.

"אחרי הבלבול וההלם ממותו של אהוד עמד במבחן מי מתנהג יפה ומי לא. בועז שרעבי הוא הנשמה של הזמרים, מצלצל כל הזמן ומתעניין. עם מתי כספי אנחנו חברים טובים ואני בקשרי עבודה אתו. הוא ובועז ביטלו את ההופעות שלהם אחרי מותו של אהוד. יואב גינאי הוא מהחברים - עוזר ומתעניין וחם עם המשפחה. גילה אלמגור צילצלה היום לאחל שנה טובה. כל האמנים התנהגו יפה. ויש לי את חברי הילדות שתומכים ואנחנו יוצאים למסעדות בימי הולדת".

היית ה"מצליחנית" במשפחה וגם המפרנסת ולאט לאט היוצרות התהפכו - זה תיסכל אותך באיזשהו אופן?

"לא, לגמרי לא. הוא נתן לי תחושה שאני עשיתי אותו, והיו לו הרבה רגשות אשמה".

בספרו "אין לי ארץ אחרת" מתייחס לכך אהוד מנור: "לאחר שנולדו הילדים החלה עפרה ביוזמתה ולמגינת לבי להינתק בהדרגה מעולם הבמה, ולהקדיש את כל זמנה לילדים ולי. שנים ארוכות חשתי אשמה נוראה בשל כך. אבל עפרה לא התנתקה לגמרי. אני יכול להעיד בביטחון שלא הייתי כותב ומתרגם אלמלא עפרה. היא הגורם התומך, המשלים והמבקר לאורך כל השנים. בשנים האחרונות אנחנו מופיעים ומקליטים יחד (‘שפה משותפת') וההרגשה פשוט נפלאה".

למה בעצם ויתרת?

"הגעתי למסקנה שאני לא מספיק טובה וזה לא בגלל אהוד. אני גם חושבת שאם אתה עושה משהו אל תאשים אחר. לא היתה הצדקה שאשאיר את הילדים לבד בבית. הציונים של הילדים שלי, שהיו מצטיינים, ירדו פלאים והבית התמוטט. אם הייתי ריטה אולי היתה הצדקה. חוץ מזה, היה כזה כשרון ענק בבית, זה נותן פרופורציות. עזרתי לו מאוד במחזות זמר. אף פעם לא האשמתי אותו. להיפך, הייתי צריכה לעודד אותו, כי הוא הרגיש מאוד אשם".

מתי היה הרגע שהחלטת להפסיק?

"יוחנן זראי כתב לי שירים וזה היה אמור להיות פרויקט לסי-בי-אס. יש אפילו שני שירים שהקלטתי. אבל הם פתאום נסעו למינכן וברחו. זה היה הרגע שוויתרתי על העשייה".

ובכל זאת, על דבר אחד היא מצטערת, על שלא התמידה בבימוי סרטים תיעודיים. היא למדה צילום ובימוי טלוויזיה בלונדון בזמן שאהוד למד לדוקטורט בקיימברידג'. "כשחזרנו מלונדון התחלתי מיד לעשות סרטים דוקומנטריים על ילדים מיוחדים בערוץ 1. כתבתי וגם ביימתי. נורא אהבתי את זה, אבל פיטרו אותי מהטלוויזיה יחד עם עוד 30 איש בגלל צמצומים. זה המקום היחיד שאני מרגישה החמצה. פה אני מרגישה קצת אשמה, כי לא הנעתי את הקריירה הזו. וזה לא קשור לאהוד, הטענות הן אל עצמי".

הבדידות היא בדידות

אבל היא לא ויתרה לגמרי על הבמה. לפני 11 שנה חזרה להופיע יחד עם אהוד במופע "שפה משותפת". "אהוד נהג לומר שהמופע אתי זה האושר של החיים שלו", היא אומרת בגאווה מסוימת, "פה הוא הרגיש שהוא החזיר לי משהו. הופענו עד שהוא נפטר. היתה לנו תוכנית למופע חדש על סבא וסבתא מספרים או שרים, ואני הייתי אמורה לביים את המופע".

כיום את חושבת על פרק ב' בחייך?

"לא. ואני מאוד החלטית. היה מישהו שניסה להתחיל אתי בהיכל התרבות וזה הביך אותי. אין בי נקודה אחת קטנה של רצון לפרק שני, וזה לא מראה על דבר חיובי. יש לי חברה שהתאלמנה ותוך זמן קצר ביותר היו לה שני רומנים במקביל. אבל בי אין שום רצון כזה. אין תחליף לאדם כזה כמו אהוד".

והבדידות לא מעיקה?

"ודאי שכן, הבדידות היא בדידות. כשהכל נגמר ואת חוזרת הביתה את לבד. עד שהורי נפטרו הייתי בתחושה שאו-טו-טו אהוד חוזר מסיבוב הופעות באוסטרליה. שש שנים אני לא הולכת לסרטים. אהוד היה נורא דומיננטי בענייני סרטים. הוא ראה כל סרט שהגיע לארץ כולל סרטים מצוירים. כשלא רציתי להצטרף אליו הוא הלך לבד, אהב את הפופקורן, הקולה והמסך הגדול. ותמיד ישבנו בשורה 4 במעבר וכל בית קולנוע הכיר אותנו. אז אני לא רואה סרטים. אבל על תיאטרון לא ויתרתי. אבל אלה רגעים קשים, כי כשנגמרת ההצגה אני קמה מהכיסא ומיד מדליקה את הטלפון כי אולי אהוד יצלצל לשאול אם אני בדרך הביתה".

איך היחסים שלך עם התיאטרונים לאחר מותו?

"לקאמרי הייתי מגיעה עם אבי, אך מאז מותו איני מוזמנת. אבל נועם סמל מתייחס אלי מאוד יפה. בשבוע שעבר נתנו פרס לזהרירה חריפאי על שם אבי, יהודה פוקס, מוותיקי הקאמרי. אבל דווקא בקאמרי הם לקחו תרגום חדש ל'קברט' וזה נורא כואב לי".

זו זכותם הלגיטימית, לא?

"זו זכותם, אבל אני אומרת לבמאים שבמקום להגיד ‘יש עיבוד חדש', תבואו עם משהו חדש בבימוי כמו שעשו אודי בן משה ומיקי גורביץ' בחאן. במיוחד את שירים המתורגמים בווירטואוזיות אין צורך לתרגם מחדש, כי מה יש לשנות כבר. זה נשמע אולי פלצני אבל אני מצפצפת.

"גם עם בית לסין אני ביחסים מצוינים. ציפי פינס, מנהלת התיאטרון, שלחה לי את התמלוגים של ‘שיקגו', שאהוד תירגם, יום לאחר מותו, וזה לא מובן מאליו. אחרים מבקשים צוואה על צ'ק של 5,000 שקל. היא התנהגה באלגנטיות מופתית. והחאן הם הכי גדולים. מיקי גורביץ' ואהוד היו מדברים ביידיש בטלפון. הם העלו את ‘הקמצן' של מולייר ואת ‘הלילה ה-12' בתרגום של אהוד, ומיקי רוצה להעלות עוד מחזות בתרגום שלו".

ממה את מתפרנסת?

"התמלוגים של אקו"ם הם בעצם הפרנסה שלי היום, אבל צריך להבין שהסכומים הם לא בעננים. מרוויחים בעצם מהופעות. לכן כולם מתנפלים עלי וכולם רוצים לעשות מופעי הנצחה לאהוד. זאת ההתנפלות הגדולה שלי קשה אתה".

היא כועסת על אלה שיוזמים ערבי מחווה למנור מתוך דאגה שהוא אינו מונצח מספיק, וזאת מבלי לקבל הסכמה מצד המשפחה. "אני אומרת לכל ‘המודאגים' האלה שאהוד מונצח ערב ערב על כל במות ישראל. ‘המודאגים' האלה", היא מוסיפה בכעס, "הם כל אלה שרוצים לעשות מופעים מבלי שביקשו רשות. ברגע שאתה פותח קופה, מוכר כרטיסים, משתמש בשם היוצר והתמונה שלו אתה צריך לבקש רשות ממנהלי העיזבון, שזה אני ושלושת ילדי. זה נקרא זכויות מוסריות.

"בארץ זה מאוד פרוץ, לא מבקשים זכויות מוסריות. אנחנו לא משפחה שרוצה להגיש תביעות וגם אין לנו אמרגנים או סוכנים. אז אני מצלצלת ושואלת אם קיבלו רשות וזה דבר לא נעים. בצוותא, למשל, עשו ערב מחווה לאהוד מנור מבלי שמישהו שאל אותי. פתחתי את העיתון וראיתי. את התמונה של אהוד הם לקחו מהאינטרנט. כיום שיניתי מדיניות והם יקבלו מכתב מעורך דין".

למה מפריע לך שמעלים ערב על אהוד?

"מדובר באנשים שרוצים לעשות חלטורות ולהרוויח כסף על חשבון השם של אהוד. המטרה שלהם היא לא הנצחה, אלא להופיע ולהרוויח. מצד אחד אני מבינה את האמנים, אבל שיופיעו עם שירים שלהם. אתה לא יכול להשתמש בתמונה ובשם של אהוד, כי זה זכויות מוסריות. זה פוגע בפרנסה שלי. למשל, לפני שבועיים היתה הופעה שלנו בצפון עם ‘יליד הארץ', ובאותו אולם, שבוע קודם לכן, הרימו ערב עם שירי אהוד מנור בלי לבקש רשות. זה מקלקל לי. פוגע בפרנסה שלי".

למה את הכי מתגעגעת?

"לחברות עם אהוד. לשותפות שהיתה לנו באהבה לאמנות, לשירה, לספרות. זה חסר לי ברמות שאי אפשר לתאר. הוא היה רואה אתי את תחרויות הטניס בווימבלדון בטלוויזיה, למרות שלא אהב טניס, וכל שנה הבטיח שבשנה הבאה ניסע לשם, ולא יצא. קורה לי עכשיו דבר מוזר: אני צופה בטלוויזיה ופתאום מסובבת את הראש ואומרת: ‘אהוד, איך קוראים לשחקן הזה?'"




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 ישר כח מלי
  • 14:25
  • 07.10.11

אני שכנה של הוריה ז"ל של עפרה פוקס וראיתי איך טפלה בהם במסירות במשך שנים רבות...הלוואי על כל אחד בת כזאת.

02 עפרה תוציאי את השירים. זה יעשה לך טוב מוטי
  • 21:54
  • 07.10.11

אהוד מנור הוא געגוע אין סופי

03 עופרה היא עוף נדיר. אשה שכל גבר צריך אחת כזאת לידה. גרי
  • 19:40
  • 08.10.11

תהיי חזקה עופרה. באמת אין תחליף לאהוד.

04 כל מילה בסלע הוא באמת חסר לנו אין תחליף לאנשים כמוהו וכמו נעמי שמר ז"ל  (לת) נ.כהן
  • 21:59
  • 08.10.11

05 איזו מחוייבות. ריגשה אותי. אהבת עולמים.  (לת) נלה
  • 14:57
  • 09.10.11

06 תגובה על האתר אנה זדורין
  • 19:21
  • 08.01.13

כתוב הרבה ויש טעויות

פרוייקטים מיוחדים