לפני עשר שנים לורין היל היתה התקווה השחורה הגדולה של ההיפ-הופ. עם ההרכב שלה, ה"פוג'יז", ובלעדיו, עברה היל בלי קושי בין ראפ לסול לרגאיי והציגה יכולת מופלאה בכולם. זה היה המקרה הנדיר שבו זכה כישרון גדול גם לתמורה מסחרית הולמת. ה"פוג'יז" שברו שיאי מכירות לאלבומי ראפ והביאו את ההיפ-הופ גם למחוזות נידחים כמו ישראל (לרגעים ספורים והיסטוריים הם אפילו הצליחו לשבור את הפלייליסט של גלגל"צ). "החינוך הקלוקל של לורין היל", אלבום הסולו שלה, זיכה אותה גם בכמה פרסי גראמי.

מאז, היל נעלמה ממרכז הבמה - ושלשום בערב ברעננה אפשר היה לנחש מדוע. היא אמנם פתחה את ההופעה, שהחלה באיחור של יותר משעה, בהתנצלות על צרידותה, תוצאה של סיבוב הופעות בינלאומי תובעני. אבל דברי הפתיחה האלה לא הכינו את הקהל הגדול (כל הכרטיסים באמפי נמכרו) למה שאירע לקול של היל בינתיים.

לא ברור אם זה עניין חד-פעמי, או תוצאה של הידרדרות הדרגתית (את הסימנים אפשר היה לשמוע גם בדיסק האחרון שלה, שהוקלט לפני כחמש שנים), אבל היל פשוט לא היתה מסוגלת שלשום לשיר באופן סביר את השירים הגדולים שלה. היא נותרה ראפרית מיומנת, אבל כל ניסיון לגלוש לשירה הסתיים במפח נפש, והיל התקשתה להגיע לגבהים בלי שהקול שלה יישבר. גם בימיה הגדולים, היל לא היתה בדיוק אריתה פרנקלין. בקול שלה היה תמיד גוון מעט צרוד ("בימי ה'פוג'יז' נהגו לומר שזה חינני", אמרה שלשום). אבל מאז העניינים החמירו במידה ניכרת, לפחות על פי ההופעה ברעננה.

הפתרון - דגש גדול על קצב, על הלהקה ובחירה בכמה שירי רגאיי כתחליף לסול (בוב מארלי, קרוב משפחה, הוזכר לעתים קרובות) - לא היה מאוד אפקטיווי. בעיבודים הקצביים, היל נשמעה כמי שמנהלת מרוץ עם עצמה או עם הלהקה, אבל זה היה מרוץ לשום מקום. העיבודים לא עשו חסד עם שירים, שחלקם יכולים להיחשב לקלאסיקות. מספיק היה לשמוע, בדיסק במכונית בתום ההופעה, את הגרסה המקורית והיפה שלה ל"To Zion", כדי להבין מה עוללה לה בגרסת רעננה. אז יכול להיות שהיל קצת משתעממת וההופעה היא חלק מניסיון שלה להמציא את עצמה מחדש. אבל החיפושים הללו נמשכים כבר די הרבה שנים: האלבום האחרון שלה, שהוקלט בהופעה חיה אקוסטית, סבל מתסמונת דומה.

הקהל של היל, שמאוד רצה להתרגש אתה, נותר בחלקו פושר למדי והתקשה להסתדר עם האכזבה לנוכח פער הציפיות. היה נדמה שהיל, פעם אישיות רבת קסם, לא מצליחה לתקשר עם הצופים. הפניות התכופות ל"ישראל" ו"תל אביב" לא חרגו מתחום קלישאות ההופעה החיה הרגילות.

לעתים הנגנים המצוינים שליוו את היל נשמעו כמי שמנסים לחפות על מה שנותר מקולה. ומה שהצליח להם כשמדובר בפאנק או בהיפ-הופ, לא עלה יפה כל כך ברגאיי, סגנון שזקוק לאווירה קצת נינוחה יותר, למרות האזכורים התכופים למארלי. נראה שלא במקרה, הדעה המקובלת בתעשיית המוסיקה האמריקאית היא שעתידה של היל כבר מאחוריה - ושהתקוות לאיחוד עתידי של ה"פוג'יז" לא יניבו דבר. "לורין בייבי, תחשבי על הקריירה שלך", היא שרה פעם באירוניה, בימי תהילתה. מהקריירה הזאת, צריך לומר בצער, כבר לא נותר כנראה הרבה.

היל השקיעה מאמץ עצום ברעננה, על במה שנהפכת בהדרגה לאחד מאתרי ההופעות היותר סימפטיים בישראל. אבל רק ברגעים מעטים היא הזכירה מדוע היתה על פסגת העולם לפני עשור.

לורן היל באמפי-פארק רעננה. 16.7

לביקורות הופעות נוספות

היל, אמש ברעננה. הקהל נותר החלקו פושר למדי