טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משל המערה

כדי להיהפך לנגן קמנצ'ה נסע מארק אליהו בגיל 16, לבדו, לאזרבייג'אן. בראיון לקראת הופעתו בפסטיבל העוד, הוא מספר על מסלול ההכשרה הייחודי שלו ועל הנגינה המיסטית במערות עם אביו, המלחין פרץ אליהו

תגובות

באמצע הראיון עם מארק אליהו, שהתקיים באולפן הקלטות בדרום תל אביב, נכנס לחדר טכנאי צעיר שעבד באחד החדרים הסמוכים. הוא הביט באליהו ואמר: "רגע, אתה הבחור שמנגן בכלי הזה... נו...", "קמנצ'ה", השלים אליהו בחיוך שהבהיר שזאת לא הפעם הראשונה, וגם לא העשירית, שבן שיחו לא מצליח לבטא את שם הכלי שבו הוא מנגן. "בדיוק, קמנצ'ה", אמר הטכנאי, והמשיך לספר לו על אחיו, שהיה בשתי הופעות של אליהו ודיבר בשבחיו.

סביר שגם מחמאות אליהו רגיל לשמוע. כבר כמה שנים שהנגינה של אליהו בקמנצ'ה - מעין כינור פרסי - מהלכת קסם על חובבי מוסיקה אתנית בישראל. הקסם הזה הוא תוצר של כמה גורמים: המוסיקליות הנהדרת של אליהו, הצליל המיוחד (ענוג אבל גם קצת מחוספס) של הקמנצ'ה, השילוב הנדיר בין שלווה לבין אינטנסיביות שבוקע מתוך המוסיקה, וגם התחושה שהאיש הצעיר הזה, בן 28, מחזיק בידע ובניסיון שאינם מאפיינים בדרך כלל מוסיקאים בני גילו.

אליהו, שיעלה בשבוע הבא מופע משלו בפסטיבל העוד, מחזיק בידע ובניסיון האלה מפני שמסלול ההכשרה שלו כמוסיקאי היה יחיד במינו. כיום הוא משתף פעולה עם הזמרים הישראלים הפופולריים ביותר (הוא עבד הרבה עם עידן רייכל ועיבד כמה קטעים באלבום החדש של ריטה), אבל דרכו האמנותית כמו לקוחה מעולם עתיק שאיננו עוד.

מארק אליהו והקמנצ'ה
בכר דודו

עד שהמורה יחייך

בגיל 16 עזב אליהו את בית הספר ונסע ליוון כדי ללמוד שם סאז, כלי פריטה טורקי, אצל המוסיקאי היווני ממוצא אירי רוס דאלי. הוריו (אביו, פרץ אליהו, הוא מלחין ואמו פסנתרנית ומורה לפסנתר) תמכו בהחלטה ומימנו את הלימודים. חצי שנה הוא חי ולמד בביתו של דאלי, עד שבוקר אחד הוא שמע צלילים שהפכו את עולמו וחתמו את הפרק היווני בחייו.

"זה היה דיסק של אביל אלייב", מספר אליהו. "אלייב הוא גדול נגני הקמנצ'ה. הוא האיש שפיתח את הכלי הזה מצפצפה למשהו הרבה יותר רחב. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הצליל הזה, אבל הרגשתי כאילו תמיד שמעתי אותו בתוכי, כאילו זה הקול הפנימי שלי. עברה בי צמרמורת וידעתי בוודאות שאני צריך לעזוב את הסאז ולעבור לנגן בכלי הזה. כשסיפרתי על זה לאבא שלי הוא מאוד התרגש. מתברר שסבא רבא שלי היה נגן קמנצ'ה בדגסטאן (המדינה שממנה אליהו והוריו באו לארץ כשהוא היה בן 6 - ב"ש)".

הדרך היחידה להיהפך לנגן קמנצ'ה היתה לנסוע לאזרבייג'אן וללמוד שם אצל מאסטר מקומי, וזה בדיוק מה שאליהו עשה. הוא היה בן 16 וחצי. הוא נסע לאחד המורים הטובים באזרבייג'אן, גר בביתו ובמשך שנתיים כמעט לא עשה דבר חוץ מאשר לנגן. "נכנסתי למצב של מין סגפנות כזאת", מספר אליהו, "התאמנתי 16 שעות ביום. ממש הרגשתי כאב פיסי ונהניתי מהכאב הזה. הייתי שקוע לחלוטין בתוך עולם של צלילים. לא דיברתי עם אף אחד חוץ מהמורה, וגם אתו זאת היתה תקשורת חצי טלפתית. למדתי קצת אזרית, ידעתי טיפה רוסית, ואיכשהו הצלחנו לתקשר".

איך התנהלו הלימודים? "לוקחים סולם ומתעסקים רק בו במשך כמה חודשים. כל בוקר המורה מלמד אותך נוסחה מלודית, ובמשך כל היום אתה מנגן אותה שוב ושוב, טוחן אותה. המורה הולך לעבודה, חוזר אחרי הצהריים, מתקלח, מתכונן להופעה של הערב, ואז בודק איך אתה מנגן את הנוסחה. בדרך כלל הוא לא מבסוט ממה שהוא שומע, מעיר הערות, ואז אתה ממשיך. הוא אמר לי שאני לא אראה ממנו חיוך עד שאני אנגן ברמה כזאת שהוא ייהנה מהנגינה שלי. בשלב מסוים, אחרי הרבה זמן, הוא התחיל לחייך".

מארק אליהו -  I will seek for you at dawn - צפו בסרטון

מארק אליהו ופיריס - chapati tivon 2010 - צפו בסרטון

האם העובדה שאזרבייג'אן היא מדינה מוסלמית היתה בעייתית בשבילו? "זאת לא היתה בעיה מבחינה פוליטית", אומר אליהו, "אבל זאת היתה בעיה מהבחינה התרבותית. ילד בן 17 מישראל, שרגיל לדפוסים מסוימים של מציאות וחופש, נתקל שם בתרבות שיש לה דפוסים שונים לגמרי. אתה לא יכול להתנהג כמו שאתה רגיל, להתלבש כמו שאתה רגיל (ללכת עם שרוואל וראסטות זה ממש מופקר מבחינתם) או להתמתח ליד השולחן בזמן ארוחה. מי שעושה את זה כאילו שופך את כל האנרגיות השליליות שלו על השולחן ועל כל מי שיושב בו. אם לא היתה לי האהבה הגדולה למוסיקה לא הייתי נשאר שם יום אחד".

לנגן עם אבא

אבל זאת לא היתה רק אהבה מצדו של אליהו, אלא התמסרות מוחלטת למוסיקה. כשלמד ביוון, אליהו נהג לצאת הרבה, להפליג, ללכת למסיבות. לדבריו, המוסיקה שניגן שם, מתווים, לא דרשה התמסרות טוטאלית. "בעולם שאליו נכנסתי באזרבייג'אן הכל מאוד מופשט. כל אחד מבין את הנוסחאות המוסיקליות בדרך אחרת, כל אחד מבין את הסיפור אחרת ומספר אותו אחרת. בעולם הזה נדרשה התמסרות טוטאלית, ויכולתי להתמסר מפני שלא היה לי מה לחפש בחוץ".

אחרי שנתיים, כשהמורה שלו התחיל לחייך על בסיס קבוע, אליהו החליט שהגיע הזמן לחזור הביתה. האם הוא לא חשש שלא יהיה לו מה לעשות כאן עם המסורת שהוא ספג בצורה כל כך אינטנסיבית? מי בכלל שמע בישראל על הקמנצ'ה? "לא היה לי שום חשש", הוא אומר, "וידעתי שיהיה לפחות מוסיקאי אחד שישמח שאני אנגן אצלו: אבא שלי. הרבה שנים חלמתי לנגן אתו, ואני זוכר שכשהייתי נער ובאתי לחזרות הנגנים שלו היו אומרים לי: ‘לא עכשיו, יש לך עוד זמן'. כשחזרתי מאזרבייג'אן ידעתי שלפחות החלום הזה עומד להתגשם".

פרץ אליהו התחיל את דרכו כמלחין ומוסיקולוג במסורת הקלאסית המערבית, אבל לפני כ-20 שנה עשה "סוויץ' לכיוון המזרח" כדברי בנו. אחד הביטויים של התפנית הזאת הוא המנהג יוצא הדופן שהוא פיתח: לערוך חזרות והקלטות ליליות בתוך מערות.

מארק היה שותף לחוויות האלה. "דמיין את הסיטואציה: נפגשים ב-11 בלילה מחוץ לאיזו מערה, נגיד מערת לוזית באזור עמק האלה. חורף. קפוא בחוץ. סוחבים תנור נפט ענק לתוך המערה, ויושבים סביבו. שמים נרות בתוך החורים שהיו מיועדים פעם ליונים. אבא מלמד אותנו את היצירה - בדרך כלל יצירות מאוד מיסטיות - ואנחנו מנגנים אותה עד שאנחנו יודעים אותה כמו שצריך. ואז, לפנות בוקר, מקליטים".

אליהו לא הסתפק בנגינה והחל גם להלחין בעצמו. הוא משתמש במלה "פרץ" כדי לתאר איך הקטעים נוצרו. "זה כאילו שהרבה שנים של לימוד וספיגה התנקזו לתוך כמה שעות של יצירה", הוא אומר. "מלודיות שהתנגנו בתוכי פשוט יצאו החוצה, דרך שירה, בלי שום עזרה של כלי נגינה. והן יצאו מהתחלה עד הסוף, עם כל החלקים, למעט שיפוצים קלים שנעשו פה ושם".

הקטעים שינוגנו בהופעה של אליהו בפסטיבל העוד, שתתקיים ב-14 בחודש בבית שמואל בירושלים, יתייחדו בין השאר בעיבודים שלהם. זאת הפעם הראשונה שפסנתר יהיה כלי מרכזי ביצירה של אליהו. "מאז שחל הסוויץ' המזרחי אצלנו בבית, הפסנתר זז הצדה", הוא אומר. "היום אין אפילו פסנתר בבית של ההורים שלי, למרות שאמא שלי היא פסנתרנית. אבל הקטעים שאני כותב מאוד מושפעים מהפסנתר. אני שומע את הכלי הזה. אפילו כשאני עושה עיבודים אותנטיים, להרכב שאין בו פסנתר, אני בכל זאת משתמש בו. אני לוקח פסנתרן, מבקש ממנו לנגן את היצירה, ומתוך ההרמוניות שהוא מנגן באים לי רעיונות לקווים מלודיים בשביל הכלים האותנטיים".

אליהו טוען שהוא לא תופש את היצירות שלו כמזרחיות: "אני מנגן על קמנצ'ה, שהוא כלי מזרחי, אבל אני לא מרגיש את עצמי כנגן מזרחי. אני מכיר מצוין את המסורת כי ניגנתי אותה הרבה שנים, והיא עדיין חלק ממני, אבל היום אני מרגיש רחוק ממנה. המוסיקה הזאת היתה פעם קדושה בשבילי, העיפה אותי לשמים. היום היא נשמעת לי כמעט זרה".

וקשה לך עם התחושה הזאת?

"לא, להיפך. אני חושב שהחופש בא עם הניתוק מהמסורת. צריך לתת לדברים להתפתח למקומות חדשים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות