אחד הסיפורים הטובים בפרק על "זמן סוכר" של "איפה הילד" בסדרה "האלבומים", שישודר במוצאי שבת בערוץ 8, הוא על הקלטת ערוץ השירה של אסף שריג בשיר "מסיבת התה של עליזה".

שריג, הגיטריסט המופנם של "איפה הילד" - או במלים אחרות: האנטי-חמי - התקשה לשיר בצורה משוחררת ואקספרסיבית. מפיק האלבום, יובל שפריר, מספר שהוא הציע לשריג להתפשט ולשיר עירום, וזה אכן מה שקרה. "לדעתי זה הטייק שיש בתקליט, אם אני לא טועה", אומר שפריר ליואב קוטנר, המראיין והעורך של "האלבומים" (את הסדרה ביים אבידע ליבני). "הוא היה בחושך, ספה כזאת קטיפה גדולה, והוא עירום מול המיקרופון, שר את השיר". סיפור גדול, אבל מה שהופך אותו למוצלח אפילו יותר זאת העובדה ששריג לא זוכר אותו. "יש מצב, יש מצב", הוא אומר כשקוטנר מספר לו את הסיפור ששמע משפריר. "ואז הבאתי את הטייק? זה הגיוני, זה הגיוני, אבל... ואללה... יפה... יש עדויות מצולמות?"

הסיפור שהיה או לא היה על אסף שריג העירום לוכד את המהות של ה-Rock Doc, הסרטים הדוקומנטריים שעוסקים ברוקנרול, הסוגה שאליה משתייכת סדרת "האלבומים". הסרטים האלה נעים כל הזמן בין ההיסטוריה למיתולוגיה, בין מה שקרה "באמת" בזמן שהמוסיקה הוקלטה לבין המשמעויות שהיא צברה במשך השנים והסיפורים הרבים שנקשרו בה, אמיתיים ופחות אמיתיים.

 

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

קוטנר, הרוח החיה של הסדרה, אוהב את הפרטים ההיסטוריים, ויש משהו משעשע בניסיון שלו להבין את הפרטים לאשורם ולעשות סדר בסיפור. הוא תובע לדעת, למשל, מי אמר את המלה האחרונה באולפן שבו ברי סחרוף ורע מוכיח הקליטו את "סימנים של חולשה". והוא רוצה להבין מי קבע את סדר השירים באלבום הבכורה של אביתר בנאי. והוא תוהה איך ייתכן שמאור כהן המשיך עם השם "זקני צפת" אף שהוא נשאר החבר היחיד מהלהקה המקורית אחרי האלבום הראשון. והוא מתעניין אצל רמי פורטיס אם הכישלון המסחרי של "פלונטר", אלבום הבכורה שלו, גרם לו למפח נפש, כי זה מה שאמור לקרות כשאלבום נכשל.

אבל פורטיס לא חווה מפח נפש, ומאור כהן המשיך עם השם "זקני צפת" סתם כי בא לו, והמלה האחרונה באולפן של סחרוף ומוכיח היתה לפעמים של סחרוף ולפעמים של מוכיח. כל היופי באמנות הוא שהסיפור לא קוהרנטי ולא יכול להיות קוהרנטי. קוטנר יודע את זה, ובכל זאת קשה לו להתאפק. לא סתם הוא אוהב לכנות את עצמו חרי"ן - חוקר רוק ישראלי נוסטלגי.

"האלבומים" היא סדרה טובה מאוד ומהנה מאוד, צפיית חובה בשביל חובבי מוסיקה ישראלית ותוספת משמחת לארון סרטי המוסיקה המקומיים. זאת גם סדרה מסורתית מאוד, בכל מובן - אמצעי הביטוי שלה (חומרי ארכיון וראיונות), האלבומים שבהם היא בחרה לטפל (רוק גברי קאנוני משנות ה-90, למעט "פלונטר" הקדום של פורטיס), והנרטיב שהיא מגוללת, שהוא כמעט תמיד הסיפור על האאוטסיידר שיש בתוכו צעקה גדולה והוא עובר מסכת תלאות שבסופה הוא מצליח לשחרר את הצעקה. לפעמים העולם מתרשם מהצעקה הזאת, לפעמים הוא אפילו משתנה בגללה, ולפעמים הוא מפהק והפיהוק שלו בולע את הצעקה ולא נודע כי בא אל קרבו.

אבל לצד הנרטיב המוכר הזה, נדמה שאפשר לאתר ב"אלבומים" נרטיב משלים, פחות מפורש ויותר מעניין, שמדבר על המהות של אלבומי בכורה גדולים. אלבומים כאלה הם בדרך כלל שיר הלל לחוסר המודעות של אנשים צעירים. האנשים האלה מחפשים משהו ולא יודעים שהם כבר מצאו אותו. זה פרדוקס בעל עוצמה גרעינית בלתי מתכלה, וכשהוא מתועד על דיסק התוצאה היא התפוצצות יצירתית שמשגרת גלי הדף אל התרבות.

"האלבומים" היא כמובן סדרה מאוד מודעת. במושגים של רוק, היא אלבום מיינסטרים בוגר ומופק היטב. ככזאת היא לא יכולה לבטא בצורה בלתי אמצעית את המהות של החומרים המחוספסים והבוערים שבהם היא מתעסקת, אבל פה ושם היא מבטאת את המהות הזאת בצורה עקיפה, והרגעים שבהם זה קורה הם רגעים מרתקים.

מהבחינה הזאת, הסרט על "זקני צפת" הוא פרק המפתח של הסדרה, והוא גם הפרק הכי טוב שלה. חוסר המודעות מגיע לשיאים בפרק הזה. זאת אנרגיית נעורים גולמית ובלתי ניתנת לעצירה. אין לה אפילו תוכן. "היה לי הרבה מה להגיד... סתם, לא היה לי מה להגיד, אבל רציתי שאנשים יקשיבו", אומר מאור כהן, וחומרי הארכיון שמראים אותו ואת חבריו ללהקה, שהיו אז תלמידי י"א, צועקים את מה שלא היה להם להגיד בחדר השינה שלהם, הם זהב תיעודי טהור.

כהן הוא דווקא לא הגיבור של הפרק על "זקני צפת". הגיבור הוא יוני בן טובים, הבסיסט של הלהקה. הוא האיש - הנער, ליתר דיוק - שמבטא בצורה המובהקת ביותר את האתוס של חוסר המודעות (גם זה אולי פרדוקס, אבל לא משנה). אחרי ש"זקני צפת" הקליטו את אלבום הבכורה שלהם, בן טובים יצא מהאולפן ואמר "הרסנו הכל". לא משנה שהאלבום הזה שמר על הרוח הפרועה והמאולתרת של חדר השינה. זה כבר לא היה חוסר מודעות טהור, ובשביל בן טובים זה היה הסוף. הוא עזב את הלהקה. ספק אם הוא היה בן 18.

חוסר מודעות הוא אולי תנאי הכרחי לאלבום בכורה מהדהד, אבל הוא לא תנאי מספיק. חייב להיות מפגש בין חוסר המודעות של האמן לבין מודעות חדה של גורמים במעגל התרבותי שמקיף אותו, שמבינים את הפוטנציאל האדיר ועוזרים לתווך אותו. "האלבומים" מציגה שפע של סוכני מודעות כאלה - יוצרים-עמיתים שנרתמים לעזרת האמן ועוזרים לו לנסח את עצמו בלי לרסן את העוצמה הגולמית שלו, אנשי חברות תקליטים שמאפשרים לו לצאת לאור, עיתונאים שמתאהבים ביצירה שלו ודוחפים אותו קדימה.

"האלבומים" מתעסקת בעבר, אבל מעוררת מחשבות על ההווה. כל המנגנון שהסדרה מתארת, שבסופו נולד אלבום בכורה בלתי נשכח, קרס בשנים האחרונות. לא נותר ממנו דבר. למעשה, המשוואה התהפכה. במקום שהאמן יהיה הסוכן הלא מודע ובסביבתו יימצאו מתווכים קשובים, מה שקורה היום זה שהאמן מודע לעצמו עד כאב, ואילו הסביבה איבדה את היכולת להקשיב. בפרק על אביתר בנאי רואים אותו מנגן את "יש לי סיכוי" בתוכנית של יאיר לפיד, בלב הפריים טיים. זאת היתה סוכנות התיווך של בנאי, ואנשים, בעיקר צעירים אבל לא רק, ישבו בבית והלסת נשמטה להם. האם אלבומים מהדהדים כמו אלה שבהם עוסקת "האלבומים" יכולים להיווצר במציאות שבה סוכנות התיווך ההמונית של המוסיקה שלנו היא "דה וויס"?