טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עברי

אלון עדר: מוסיקאי מחונן שיוצר מוסיקה זרוקה

רעננות, דינמיקה, הומור והרבה אופי; זה מה שמתקבל כשמלחין מחונן יוצר מוסיקה זרוקה. המוסיקליות שלו ממשיכה לקלוח גם באלבומו השני והנהדר

תגובות

מבקרי מוסיקה שומעים הרבה מאוד אלבומים חדשים, אבל כמה מהאלבומים האלה נשארים אתם גם אחרי שהעבודה מסתיימת? כמה מהאלבומים האלה נכנסים לתוך מחזור הדם המוסיקלי שלהם, לתוך רשימת הפייבוריטס הפרטית? בואו ואגלה לכם סוד: לא הרבה. בודדים. אולי חמישה אלבומים בשנה, אם זאת היתה שנה ממש טובה.

אלבום הבכורה של אלון עדר, שיצא בשנה שעברה, היה אחד מאותם אלבומים יחידי סגולה שנשארו אתי אחרי שעות העבודה. מדי פעם, בתדירות שאינה פוחתת, אנחנו מעבירים ביחד זמן איכות. הקסם שלו לא פג, אולי אפילו מתעצם, וזה קצת מפתיע, שכן בתחילת היחסים שלנו היו לי השגות על הנטייה של עדר "להישמע כמו", לאמץ בצורה גורפת את כללי המשחק שקבעו מוסיקאים גדולים לפניו, בעיקר אנשי מפלגת "קצת אחרת" בפופ הישראלי של שנות ה-70, משם טוב לוי ועד יוני רכטר.

שמיעה חוזרת ונשנית של האלבום ההוא לא שינתה את האבחנה, אבל היא שינתה את התסמינים. נכון, היה משהו מן הזיקית בעדר של אלבום הבכורה, אבל המוסיקליות המופלגת שלו, שפשוט נשפכה מהשירים, קנתה אותי למרות ההסתייגות התיאורטית הזאת. עדר עשה דבר מאוד מרשים באלבום הבכורה שלו: הוא כתב תחת ההשפעה של רבני "קצת אחרת" (וגם של האדמו"ר בריאן וילסון), אבל הצליח לייצר חומרים חדשים שהיו פחות או יותר ברמה של האלבומים ההם. שירים נפלאים כמו "קשה בלילה בלי אדם", "ויש ציפור בשמים", "ההוא עם הכלב השחור" ו"החיים היפים של קלרה שיאטו" היו נחשבים היום קלאסיקות אילו היו יוצאים ב-1976 או 1979. אבל הם יצאו ב-2011. זה אומר שאין בהם שום חידוש, אבל האם זאת סיבה לא להתפעל מהם? לא לאהוב אותם?

לא עברה אפילו שנה מאז אלבום הבכורה, ועדר כבר מוציא את האלבום השני שלו. עוד לפני שמקשיבים לו, יש משהו יפה ביצרנות הזאת. כמו הסאונד וצורת ההלחנה, גם קצב העבודה של עדר יוצא מתוך האדרת של שנות ה-70. כך הרי עבדו אז: אלבום בשנה לכל הפחות. יש לך שירים, תוציא אותם. זה מה שעדר עושה. באחד השירים באלבום החדש הוא כותב על כך שהוא "כותב כדי לפנות מקום בראש". כתב, הקליט, שיחרר. בלי לחכות חצי שנה למיקסים, בלי להשקיע עוד חצי שנה בעטיפה, בלי להנדס את המוצר.

והמוצר אכן נראה בלתי מהונדס בעליל. עטיפת הדיסק כמעט מצחיקה מרוב שהיא מטושטשת, כעורה ובעיקר בלתי אמנותית. אין חוברת דיסק. אין טקסטים מצורפים. הכל - גם שם האלבום: "אלון עדר ולהקה" - משדר צמצום ורזון. האלבום הזה מצהיר על עצמו שהוא אלבום זרוק.

קדימה!

וזה באמת אלבום זרוק. הסימן הכי מובהק לזריקות שלו, סימן שתופס את האוזן מיד, הוא צורת השירה של עדר. אם באלבום הקודם היתה לו נטייה לעלות מדי כמה שירים למין פלצט עקום, באלבום החדש העלייה הזאת מתרחשת כמעט בכל שיר. זאת כמעט עווית ווקאלית לא רצונית, ועדר יכול היה למתן אותה. אבל במקום למתן הוא בחר להחצין את העווית, והבחירה הזאת נוסכת באלבום רוח בלתי מסוגננת נעימה, שמתגברת בשירים שבהם עדר נוקט בתחבולה ווקאלית נוספת - גריסת הקול שלו במיטב המסורת הג'ון-לנונית.

מאחר שזה אלבום זרוק של יוצר שרצה לפרוק דברים מהר, אין הפעם מקום לשירי המשוררים שכיכבו באלבום הקודם של עדר. יש רק שיר אחד כזה, "מוצא אל הים" המשעשע של מאיר ויזלטיר. כל היתר הם פרי עטו של עדר. וכך, אם באלבום הקודם עדר שר "קשה בלילה בלי אדם" (אברהם חלפי), עכשיו הוא שר "עם מי את בלילה, קשה כאן לבד, האמת היא לא, אל תספרי". לא פיוט על אודות העולם, אלא הרהור קטן על אודותיה של בחורה אחת.

עדר סיפר בראיון שהוא כתב והקליט את האלבום הזה אחרי שחברה שלו עזבה אותו, ומכאן כנראה הדחף לעשות את הדברים מהר וישיר. אבל הטון שלו איננו נוגה או ממורמר. הפזמון הנפלא של השיר שפותח את האלבום, "כל טיפה של רגש", אומר: "אל תבואי אלי, אל תבואי אלי בינתיים, העולם שלי מלא באהבה". והמשפטים האחרונים בשיר האחרון, "הסרט ששיחקנו בו נדם", אומרים: "את משהו מיוחד, תחזיקי מעמד, זה לא פשוט להיות לבד". בשני המקרים אנחנו נמצאים בגבול הנזיל והמטושטש שבין אהבה, עצב, תקווה ופיכחון. החברה, אגב, חזרה אל עדר, כך לפי אותו ראיון. מה שאומר שהסיפור הזה נגמר בשני סופים טובים - החזרה שלהם והאלבום הזה.

עדר הוא בראש ובראשונה מלחין, והאלבום הזה הוא אלבום נהדר בראש ובראשונה בגלל המוסיקה. מאחר שזה אלבום שנכתב מהר, יש כאן פחות שירים מבריקים ובנויים לתלפיות מאשר באלבום הקודם, אבל המוסיקליות של עדר ממשיכה לקלוח ממנו, והתרחיש שבו מלחין מחונן עושה מוסיקה זרוקה מייצר שירים שיש בהם רעננות, עניין, דינמיקה, הפתעות, הומור והרבה אופי (לכל הסגולות האלה אחראית גם הלהקה של עדר: החצוצרן ספי ציזלינג, הכנר אבנר קלמר, הגיטריסט רן דרום והמתופף איתן אפרת).

לא בטוח שהייתי לוקח מהאלבום הזה שירים לאי בודד - אולי את "כל טיפה של רגש" היפהפה - אבל גם לא הייתי מוותר כמעט על אף אחד מ-13 השירים שמצויים בו, אולי רק על "אין לי מה לומר" ו"העולם קשוח ואכזר" הסנדרסוניים במפגיע. יש משהו קצת מוגזם באימוץ האסתטיקה של יוצר שהנהיג את הלהקה שאבא שלך היה חבר בה (אביו של עדר הוא יהודה עדר, לשעבר הגיטריסט של "דודה").

רוחו של סנדרסון היא לא הרוח היחידה של יוצר קנוני שמרחפת מעל האלבום. הגן של הזיקית לא נעלם מהד-נ-א היצירתי של עדר. אבל כמו באלבום הקודם, רוב הזמן זה לא מפריע. שני השירים הלנוניים ("הקלף נטרף" ו"הסרט ששיחקנו בו נדם") מוצלחים מאוד; פריטת הגיטרה הליאונרד-כהנית ב"שוטף את המלים" לא פוגמת ביופיו של השיר; שלא לדבר על הקריצה הנהדרת לסטיבי וונדר בשיר "הפרס שצריך לשלם". עדר שאל את הסאונד הספציפי שהיה לגאון העיוור בשנת 1973 ויצר באמצעותו שיר קטן, נפלא ונוגע ללב. חקייני? לגמרי. אבל כל כך מדויק וכל כך יפה.

עדר השיק את האלבום בשבוע שעבר בהופעה במועדון לבונטין 7 בתל אביב. מאחר שהוא אדם מופנם, בשירים הראשונים הביטוי שלו היה קצת מהוסס, אבל ככל שההופעה התמשכה הוא התחמם והשתחרר. הוא כמעט לא דיבר בין השירים, ובפעמים הספורות שהוא פתח את הפה הוא אמר בעיקר מלה אחת: "קדימה". הוא אמר אותה לנגנים שלו, והוא אמר אותה לקהל, והיא יצרה איזו תנופה עניינית וטובה. בין "קדימה" ל"קדימה" הוא שר את כל שירי האלבום החדש ועוד שישה-שבעה מהאלבום הקודם. כ-20 שירים, מעולים במקרה הטוב וסתם טובים במקרה הרע, וכל זה ממוסיקאי שלפני שנה עדיין לא ידענו מיהו. אם לא עשיתם את זה עד עכשיו, כדאי לכם מאוד להקשיב לו.

אלון עדר ולהקה. היי פידליטי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות