כשעמיר בניון פרץ בסלסול סודק זכוכיות אל מרכז הבמה של המוסיקה הישראלית, הוא הוכיח שהמנה הכי חריפה בתפריט יכולה להיות גם המנה הכי אהובה. השירים והאלבומים של בניון קנו מקום בלבם של עשרות אלפים אף על פי שהוא לא מהל אותם בשום חומר מדלל ומרכך. זה היה מקרה נדיר ומשמח של הארדקור להמונים.

אבל בשלוש-ארבע השנים האחרונות משהו השתנה, שלא לומר השתבש, בצורת העבודה של בניון. הוא החל לחלק את זמנו בין שני אופני יצירה. נתיב אחד, שעורר מהומות דרך קבע, הציג את האמן כמעין טוקבקיסט מזמר, שמגיב על אירועי השעה בשירים שנכתבו בדקה. הנתיב השני, שבא לביטוי באלבומים של בניון, הציג אותו במצב רוח מינורי יותר. אולי אפילו מינורי מדי. באלבומים כמו "מחשבות" (עם יהודה מסס) מ-2010 ו"לדעת הכל" מהשנה שעברה היו רגעים של יופי, אבל לא היתה בהם יותר מדי השראה. אלבומים מצוינים הם כאלה שמתקיים בהם שילוב של להט ושיקול דעת, ומאחר שבניון הפנה את הלהט אל שירי המחאה ואת שיקול הדעת אל האלבומים, שני הלכי הרוח האלה לא נפגשו. כך עברו על בניון כמה שנים בלי אלבום מצוין.

עד עכשיו. אלבומו החדש של בניון, "עץ על מים", מפגיש שוב את היין והיאנג שלו, את הלהט ושיקול הדעת, והמפגש הזה מוליד את היצירה הראשונה של בניון זה כמה שנים שאיכותה מצדיקה עד תום את המעמד שלו בצמרת ליגת העל של המוסיקה הישראלית.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

האש המוסיקלית של האלבום הזה היא השירה של בניון. זה לא מפתיע: מבחינה ווקאלית הוא תמיד היה אקספרסיוניסט, ואנקת הגבהים המשתוללת היא סממן הזהות מספר אחת שלו. אבל נדמה שבאלבום החדש הוא פותח את המבערים חזק יותר מאי פעם. כאילו דחוף לו לצאת בהצהרה אמנותית חזקה. בהאזנה הראשונה היה משהו מרתיע בהתפרצות הווקאלית הזאת, אבל עד מהרה התברר שהשירים עצמם מסוגלים להכיל אותה דווקא מפני שהם עצמם מולחנים בצורה יותר מסורתית, פחות חריפה, מהנוסח הרגיל של בניון.

הנוסח הרגיל של בניון הוא נוסח יחיד במינו. בניגוד לרוב המוחלט של המלחינים, שנותנים להרמוניה להכתיב את הלחן, השירים של בניון נשמעים כאילו הם אינם נובעים מתוך המהלך ההרמוני. יש בהם לעתים קרובות איזה פיתול מיוחד, לא תקני, שגורם להם להישמע כאילו הם נובעים ישירות מהסלסול של בניון. כשזה מצליח זה גדול. אבל בהרבה מאוד מקרים זה לא מצליח, ואז הייחוד הבניוני החריף נשמע לא טרי, ממוחזר. באלבומים האחרונים של בניון היו יותר מדי שירים שהשתייכו לקבוצה השנייה, הלא טרייה.

בניון לא שינה את נוסח ההלחנה שלו, אבל נדמה שב"עץ על מים" הוא הרשה לעצמו לאמץ לתוך הנוסח הזה תבניות הרמוניות שלקוחות מהמסורת של המוסיקה הישראלית - מנעמי שמר, דרך יהודה פוליקר ושלמה ארצי, ועד תבניות של הזמר הים-תיכוני. התוצאה של המהלך הזה היא שורה של לחנים בעלי יסודות קבועים ואיתנים, שהמאזין יכול לזמזם (וזאת בניגוד ללחנים הנזילים-מרחפים של בניון שנבראים מתוך השירה שלו ולא קיימים בלעדיה).

יש ב"עץ על מים" גם כמה לחנים מהזן הבניוני המפותל, והעובדה שהם מיעוט באלבום הזה הופכת אותם לחריפים עוד יותר. הדוגמה הכי טובה היא "אחרי שנקרע הים", דרמה מוסיקלית כמעט כאוטית, שבה בניון נשמע קרוב מאוד לשלמה בר במפגן גרוני וירטואוזי של דיבור-שירה על קצב.

"אחרי שנקרע הים" מציג את האקס-פקטור של האלבום הזה - מרים בניון, אשתו של הזמר, שתורמת בפעם הראשונה טקסטים לאלבום של בן-זוגה. מרים בניון כתבה בסך הכל ארבעה שירים ב"עץ על מים", שליש מהטקסטים באלבום, אבל טביעת האצבע שלה מורגשת מאוד והיא טוענת את האלבום בתוספת של עניין, חידוש ועומק.

הטון שלה שונה מאוד מהטון שלו. היא כותבת כמו משוררת, והצילום שלה את נפשה ותודעתה הרבה יותר מסוגנן מהצילום המתחבט שלו, שמתחיל לעייף כשהוא בא במנות גדולות מדי. הכתיבה שלה, בלשון נקבה, גם מייצרת סיטואציה מעניינת שבה בניון שר מתוך התודעה שלה - ולמעשה נוצרת דמות כלאיים ששרה בלשון נקבה מתוך גרון עמוק של גבר. ועוד דבר: שירי האהבה שלו (יש לפחות שלושה כאלה באלבום) מקבלים ממד נוסף מעצם הסמיכות שלהם לשירים שלה, שהנמען שלהם הוא דווקא לא גבר אהוב אלא - אם אני מבין נכון - האל.

עכשיו ברור איך בניון הצליח להתאפק מלהוציא שיר מחאה-אינסטנט נגד הדרת נשים. התרומה של מרים בניון לאלבום המצוין הזה היא מחאה שקטה ועמוקה שכל תוספת תגרע ממנה. *

עמיר בניון - "עץ על מים". נבל עשור