יסמין לוי נאבקת בתוויות שמתעקשים להדביק לה

אביה ציווה שלא תשיר וקהילת דוברי הלדינו הזדעזעה ממנה, אבל כיום יסמין לוי היא כוכבת ברחבי העולם, לרבות איראן

יסמין לוי לא כותבת את הלחנים שהיא מחברת. הם נוחתים עליה "כמו מתנה משמים. אני יכולה ללכת למכולת לקנות חלב ולחזור עם חלב ועם לחן", היא אומרת. הלחנים, שבאים במשורה, אולי חמישה בשנה, צונחים בדרך כלל כשהם מחוברים למלה או משפט, תמיד בספרדית, וסביבם לוי בונה את הטקסט.

כך קרה לפני כמה חודשים כשנחתו עליה פתאום המלים Olvidate de mi (תשכחי אותי). לוי ידעה מיד מדוע הם באו ועל מי היא צריכה לכתוב את השיר השלם. "לפני 11 חודשים נפטרה דודתי האהובה, שהיתה החברה הכי טובה שלי", היא מספרת. "תמיד הייתי קשורה לאנשים מבוגרים ממני. בעלה האהוב של דודתי מת מסרטן כשהייתי בת 15, ומכיוון שהיא היתה אדם טוטאלי והוא היה מהות הקיום שלה, היא שאלה אותו מה לעשות: למות או להמשיך לחיות. בקלות היא היתה שולחת יד בנפשה. הוא אמר לה שהוא רוצה שהיא תחיה. שתשכח ממנו ותמצא אהבה אחרת. מובן שהיא לא מצאה אהבה, ו-20 שנה אחריו היא מתה מסרטן. כששמעתי את המלים האלה, Olvidate de mi, ידעתי שזה יהיה שיר שהוא כותב אליה: 'תשכחי אותי כי הגיע זמני ללכת, אל נא תמותי אתי, תשכחי אותי עד שנשוב וניפגש'.

"לא מזמן עלינו לקבר של דודתי, ואמא שלי, שהיא לא בן אדם רגשן, ביקשה שנשמיע את השיר בווליום גבוה בבית העלמין. כולם עמדו ובכו, ואני לא. הרגשתי שלא נשאר בי משהו חסר. השיר הזה היה הגראנד פינאלה שלי אליה".

">
">

"Olvidate de mi" הוא אחד השירים היפים באלבומה החדש של לוי, "Libertad". והוא לוכד היטב את הייחוד, העוצמה והיופי של הזמרת הנהדרת הזאת, ששיריה אולי נוחתים עליה בדרך למכולת השכונתית, אבל אוצרים בתוכם בדרך כלל דרמה אנושית גדולה וסיפור חיים שכרוכים בו אהבה ואובדן, תשוקה ומוות.

לא רק הרקע של "Olvidate de mi" מעניין, אלא גם הסיפור שמאחורי הביצוע שלו. לוי מבצעת אותו באלבום יחד עם הזמרת הספרדייה המצוינת קונצ'ה בויקה. השתיים נפגשו לא מזמן בפסטיבל, ובויקה נקשרה מאוד אל בנה התינוק של לוי. "אבל היא הקפידה לא לגעת בו", מספרת לוי. "כששאלתי אותה למה היא לא מחבקת אותו, היא אמרה 'כי הוא טהור ואני חוטאת'".

ללוי עצמה יש אולי תודעת חטא פחות מפותחת מבויקה הנוצרייה, אבל השתיים חולקות אותה אינטנסיביות רגשית סוערת. "אני לא זמרת נעימה", אומרת לוי. "אתה לא יכול לשמוע אותי ברדיו ולבשל. או שמאוד אוהבים אותי או שלא יכולים לסבול אותי. שמעתי סיפורים על נשים שילדו לצלילי השירים שלי, או על אנשים שחרטו מלים מהשירים על הגוף שלהם. דברים הזויים. אנשים שרצו להתאבד ואמרו שהשירים שלי שינו את דעתם. זה מוזר. אני יושבת בפינה הקטנה שלי ומוציאה את הקרביים, וזה הופך לנחלת מישהו אחר. במשך שנים שאלו אותי למה השירים שלי כל כך מלנכוליים, וגם אני ניסיתי להשתנות, אבל למדתי לקבל את עצמי. זאת המהות שלי. יכול להיות שבאתי לעזור לאנשים, לנקות אותם, שיבכו".

יסמין לוי. מתנה משמיםנועה יפה. איפור ושיער: יערית סביניר. סטיילינג: הראל לוז. שמלה: דורית בר אור

גילוי פרסי בלונדון

הנה עוד סיפור על שיר נהדר מהאלבום החדש של לוי, שמדגים את העוצמות הרגשיות, את האופקים התרבותיים ואת התודעה ההיסטורית העמוקה שלה. כשהיתה ילדה קטנה בירושלים, היא מספרת, היתה מקשיבה ביחד עם אמה לקלטת של הזמרת הפרסייה הגדולה האיידה. "היא היתה זמרת שמנה, יפה, עם קול אדיר. הערצנו אותה, היינו שרות אתה. ואז, כשהייתי בת שמונה, אבדה לנו הקלטת שלה. אבל לא שכחתי אותה, ובעיקר שיר אחד שלה, שנקרא 'Soghati'. יותר מ-20 שנה חיפשתי אותו. לא ידעתי איך קוראים לו. זכרתי רק פראזה אחת ממנו, ובכל פעם שהייתי פוגשת מישהו מאיראן הייתי שרה לו אותה בתקווה שהוא יזהה.

"לפני חמש שנים הקלטתי את האלבום השלישי שלי בלונדון, והנהג שהסיע אותי היה איראני. שרתי לו את הפראזה, והוא אמר, 'בטח, מחר אני מביא לך את השיר'. למחרת הוא הביא לי דיסק צרוב עם השיר. הקשבתי לו שעות ובכיתי, הכל אצלי זה בכי, וכשחזרתי לארץ השמעתי אותו לאמא שלי. זאת היתה כמו התגלות".

לדברי בן-זוגה של לוי, המוסיקאי ישי אמיר, שהוא גם המפיק הצמוד שלה, לוי פופולרית מאוד באיראן, אף על פי ששיריה כמובן אסורים בהשמעה. לוי מספרת על אנשים שניגשו אליה אחרי הופעות באירופה וסיפרו שבאו במיוחד מאיראן כדי לראות אותה. היא מספרת גם על אנשים שכתבו לה שהם נחקרו אחרי שנתפסו מאזינים לשיריה ומראה אי-מיילים ממעריצים איראנים. אחד מהם, מסעוד, כותב: "הלוואי שנוכל יום אחד לבוא לראות אותך מופיעה באיראן. האמיני לי, איראנים רבים מרגישים כמוני. אני אוהב את קולך ואת אישיותך. את שרה לא פחות טוב מהאיידה, יברך אותה האל".

מדינה מוסלמית נוספת, פחות עוינת, שבה לוי זוכה לפופולריות היא טורקיה. היא מופיעה שם דרך קבע ובקרוב תצא לסיבוב הופעות נוסף של שבועיים. היא מספרת על הופעה באנקרה שבה 500 בני אדם בקהל שרו אתה את השירים, מלה במלה. "באיזשהו שלב הפסקתי לשיר, כיוונתי את המיקרופון אל הקהל ופשוט הקשבתי", היא אומרת. "אני זוכרת שהסתכלתי על ישי כלא מאמינה. זה קהל טורקי, הם לא מבינים מלה בספרדית, אבל הם למדו בעל פה את השירים. והשירים שלי לא קלים לעיכול". היא שרה פראזה מסולסלת ועזת מבע מתוך אחד משיריה ואומרת: "500 טורקים זועקים בספרדית. הייתי המומה. זאת אני, יסמין הקטנה מבקעה בירושלים. אי אפשר לבקש יותר מזה".

בעצם, אפשר. לוי, בת להורים ממוצא טורקי שאוהבת אהבה יוקדת את המוסיקה הטורקית, חלמה במשך שנים לעטוף את שיריה בצליל השופע, היפהפה והיחיד במינו של חטיבת מיתרים טורקית. "ישי ידע שזה החלום שלי, והוא אמר: בואי נביא לך את הכינורות שעליהם חלמת כל החיים. זאת ממש המהות שלי - סרט טורקי. כשאני עושה ג'וגינג, מאז שהייתי נערה, אני שומעת באוזניות את איברהים טטליסס (מגדולי הזמרים הטורקים, ב"ש). שירי דיכאון הכי קשים. לפני שלוש שנים, באמצע הג'וגינג, חשבתי לעצמי: הלוואי שהוא ישמע את יסמין. כעבור שנה הייתי אתו על הבמה. חברת התקליטים שלי בטורקיה שלחה לו דיסק שלי, והוא הזמין אותי לשיר אתו אף על פי שהוא לעולם אינו מזמין זמרים שלא שרים בטורקית. סיפרו לי שהוא שמע את הדיסק ואמר 'תביאו אותה'. אני לא יכולה לתאר איך הרגשתי בזמן ההופעה. לפני שעליתי לבמה בכיתי רבע שעה. מגיל קטן אני חיה אתו, עם איברהים".

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום החדש, נסעו לוי ואמיר לטורקיה וצפו בנגני האולפן הטורקים מקליטים את המוסיקה. עשרה כנרים הקליטו את עצמם כמה פעמים, כך שבהקלטה נשמעים בין 40 ל-60 כינורות. "הנשמה שלי פשוט פרחה", אומרת לוי. "אני לא יכולה לתאר את האושר. זה היה אפילו יותר גדול ממה שדימיינתי. אני גאה מאוד בשילוב שעשינו בין פלמנקו לטורקי. זה קונצפט שלא היה מעולם. שני עולמות שלכאורה לא קשורים זה לזה. אני רוצה להאמין שאפשר יהיה להתחבר לזה, אבל גם אם אני טועה ועומדת ליפול זה בסדר, אני רק צומחת מזה".

גרסה אישית למסורת

לוי, בת 36, לא היתה אמורה להיות זמרת. אביה, יצחק לוי, המשמר הגדול של תרבות הלדינו בישראל (כמנהל השידורים בלדינו בקול ישראל, מחבר "ספר הרומנסות של יצחק לוי" ושותפו של יצחק נבון ליצירת המחזמר "בוסתן ספרדי"), נפטר כשהיתה תינוקת וציווה לפני מותו שאיש מילדיו לא יעסוק במוסיקה לפרנסתו. "הוא ידע שחיים של מוסיקאי הם חיים צועניים, והוא רצה שיהיו לנו חיים יציבים", אומרת לוי. "אני רואה עכשיו את הילד שלי, מיכאל: הוא מתעורר כשצריך לישון וישן כל לילה במיטה אחרת כי ההורים שלו מוסיקאים. עד לא מזמן חשבתי שאני הורסת לו את החיים. באחת מההופעות ירדתי מהבמה, ישבתי בחדר ההלבשה ופתאום שמעתי אותו מתעורר והתחלתי לבכות. חשבתי שילד לא צריך לחיות כך. אבל אז שמעתי את הנגנים שלי, שאכלו אחרי ההופעה, קוראים לו 'היי מייקי, היי בייבי'. הוא יצא אליהם והתחיל ללכת על הקחון (כלי הקשה ספרדי) ולהכות בפסנתר. אמרתי לעצמי, 'את לא הורסת לו כלום. הוא מוקף באהבה ובמוסיקה'".

אבל זאת היא לא ידעה בצעירותה. "עשיתי כל דבר כדי להתחמק מלהיות זמרת כי חשבתי שאבא צודק", היא אומרת. "לא הכרתי אותו, אבל הוא היה דמות מאוד חזקה ודומיננטית. גדלתי על 'יצחק לוי אמר'".

גם אמה של לוי, כוכבה, לא שרה בשל רצונו של האב. היא היתה בת 17 כשנפגשו והוא בן 44. זה קרה בתוכנית כישרונות צעירים בקול ישראל בתחילת שנות ה-60. "הם התאהבו וכשהתכוונו להתחתן אבא אמר, 'אני רוצה שתבחרי אם להיות לי לאשה או להיות זמרת'", מספרת לוי. "היא בחרה בו ובאותו יום עזבה את השירה והפכה להיות האשה של יצחק לוי והקדישה לו ולנו את חייה. החלום להיות זמרת נמוג, אבל העצב על כך ליווה אותה שנים. אבא הבטיח לה שהוא יקליט לה אלבום אחרי שיפרוש מהרדיו, אבל הוא נפטר כשהיא היתה בת 31. רק לאחרונה, לפני שנתיים, ישי ואני הפקנו לה אלבום של שירי לדינו. החלום שלה התגשם אחרי כמעט 50 שנה".

כשלוי היתה בת 17 היא נסעה לבקר חברה של אמה, זמרת שחיה בספרד. החברה ביקשה ממנה להקליט בטייפ ביתי כמה שירים בלדינו. לוי סירבה אבל החברה התעקשה. היא פתחה את ספר הרומנסות של האב, ולוי שרה מתוכו. החברה הודיעה ללוי שהיא זמרת, ולא משנה כמה תנסה לברוח מהשירה, אבל עברו עוד כמה שנים, שבהן התעתדה להיות רפלקסולוגית, עד שלוי השתכנעה.

זה קרה אחרי שהשתתפה במופע לזכרו של אביה, שהתקיים באולם ימק"א בירושלים. "עשיתי שיר אחד ומאז השתנו חיי", היא אומרת. "עד אז אף אחד לא ידע עלי. אני לא ידעתי על עצמי. ובאותו רגע, בגיל 22, הבנתי שאני צריכה לשיר".

את אלבומה הראשון, "רומנסה ויסמין", שהוקלט בתמיכת הרשות הלאומית לתרבות הלדינו, היא מכנה "אלבום של ילדה תמימה שבאה מהמסורת, מהמטבח"; אבל בתוך קהילת הלדינו האלבום הזה עורר סערה קטנה. "את שירי הלדינו תמיד שרו בצורה מעודנת מאוד, עם השפעות קלאסיות מערביות", מספרת לוי. "יהורם גאון שר כך, וגם אברהם פררה, וגם אבא שלי. כשאני עשיתי את האלבום הראשון אמרתי: 'רגע, היהודים שגורשו מספרד הגיעו בחלקם לטורקיה וחיו שם 500 שנה. זה מה שקרה למשפחה שלי. אתם רוצים להגיד לי שאפשר להתעלם מההשפעה העצומה של המוסיקה הטורקית? בלדינו יש מזרחיות, יש טורקיות, אני לא יכולה שזה יישמע כמו משהו קלאסי מערבי. וכך עשיתי את האלבום.

"לקהילת הלדינו היה קשה מאוד לקבל את זה", ממשיכה לוי. "אמרו לי: 'מה, עשית מוסיקה מזרחית?' ציפו ממני, כבתו של יצחק לוי, שאני אמשיך את המסורת ולא אזוז ממנה. רצו שאני אשיר אופראי כמו יהורם גאון והתאכזבו מהאינטרפרטציה שלי, שהיו בה מאוולים וסלסולים. בהתחלה הייתי מאוד מתוסכלת מהתגובה הזאת. שאלתי 'למה אתם לא מחבקים אותי?'"

האלבום השני של לוי, "La juderia", שיצא ב-2005, לא השקיט את הביקורת של קהילת הלדינו הישראלית. להיפך. באלבום הזה היתה השפעה עמוקה של פלמנקו, ששינתה את סגנון השירה של לוי. "באלבום הראשון, עם כל המזרחיות שלו, השירה שלי היתה השירה המסורתית של הלדינו, שהיא שירת ראש", אומרת לוי ומדגימה שירת ראש מהי (שירה רכה ומעודנת, ללא עוצמה יצרית). "אבל אז נסעתי לספרד ושמעתי את שירת החזה של זמרי הפלמנקו" - היא מדגימה שירת חזה מחוספסת ורבת עוצמה - "וסגנון השירה שלי השתנה. בשביל קהילת הלדינו זה היה הלם שני. מה זה, בדיסק הראשון היא עשתה מזרחי-טורקי ועכשיו היא עושה דיסק נוצרי?

"אבל למדתי להבין את הצד שלהם", היא ממשיכה. "אנשים גדלו על אמא שלהם וסבתא שלהם, ששרו בצורה מסוימת, ופתאום באה ילדה בת 24, חוצפנית, ועושה משהו שעל סף חילול הקודש. מה הם לקחו מספרד? את השפה והשירים. אלה שירים שעזרו להם לשרוד בכל הקשיים, ופתאום באה הבת של יצחק לוי, לוקחת את הדבר הטהור הזה ועושה אותו 'נוצרי'".

בשלב ההוא בקריירה שלה, באמצע העשור הקודם, התגובות בישראל כבר לא הדאיגו את לוי. אחרי האלבום השני הקריירה שלה התחילה לפרוח באירופה. הדיסקים שלה נמכרו בעשרות אלפי עותקים, בפסטיבלים נהגו בה ככוכבת, ואלבומים שלה עיטרו את סיכומי השנה של המגזינים הנחשבים ביותר בשוק מוסיקת העולם.

יש לה חסידים רבים בצרפת ובפולין, בטורקיה ובאיראן וכן באנגליה, שם תתקיים בנובמבר (בברביקן בלונדון) הופעת ההשקה האירופית של האלבום החדש. גם בישראל היא מוערכת מאוד, אהובה על קהל גדול יחסית, ממלאת אולמות כשהיא מופיעה כאן - ומושמעת ברדיו בתדירות שאינה משקפת את המעמד האמיתי שלה. דווקא בספרד אין לה קהל גדול. "כולם חשבו שאני אפרח שם, וגם אני", היא אומרת, "אבל מוסיקת עולם לא מעניינת את הספרדים. רק פופ, פופ ופופ".

לוי לא תהיה אף פעם זמרת פופ, אבל באלבום החדש יש שיר או שניים שמתקרבים לשם, ושיר הנושא "Libertad" אפילו נכנס לפלייליסט של גלגלצ. לוי אומרת שהאלבום החדש סוגר את המעגל שנפתח באלבום הראשון, ושבאלבום הבא היא תצא לדרך חדשה, שמהותה עדיין לא ברורה לה.

דבר אחד בטוח: היא שואפת להמשיך ולהילחם בתווית האוטומטית של "זמרת לדינו", שאינה משקפת לדבריה את הווייתה העכשווית. "אני יודעת שאני הולכת לחפש, ואני יודעת שאני הולכת לחטוף. חובבים ומבקרים של מוסיקת עולם הם אנשים ביקורתיים מאוד. כבר היום אני שומעת קולות שאומרים 'לאן הלכת, תחזרי הביתה'. אבל אני יודעת שלא משנה מה יכתבו, יש לי הקהל שלי, האנשים שהולכים אתי באש ובמים, והידיעה הזאת נותנת לי כוח לחפש ולנסות".

האם יש סיכוי שבאלבום הבא היא תשיר בעברית, דבר שכמעט לא עשתה עד היום (היא שרה בעברית רק פיוטים עתיקים, מעולם לא עברית עכשווית)? "יש לי קושי עם עברית", היא מודה. "משהו בקסם בורח, אני לא יודעת למה. אולי מפני שזאת השפה שבה אני קונה לחם וחלב. אולי מפני - זאת קצת פסיכולוגיה בגרוש - שהספרדית מאפשרת לי להסתתר. אני מתכננת להקליט את עצמי בעברית, אבל רק כדי לבדוק איך אני מפצחת אותה. אם אני אצליח לעשות את זה בדרך שתשמור על יסמין, אני אוציא את זה. אבל זה לא יקרה עד שאני ארגיש מוכנה".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5